חידושי חתם סופר על נדרים נב:

קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא. הרמב"ם פי' קום מי חלב. והראב"ד פי' חלב קפוי ע"ש. נ"ל דפליגי בפלוגתת הרמב"ן ורבינו שמחה בפסקי הרא"ש בפ' כל הבשר ובש"ע י"ד סי' פ"א סעי' ה' ובש"ך שם ס"ק י"ג ע"ש היטב. ולפי דברי ש"ך הללו יש להסביר מ"ש הר"ן הנודר מקום אסור בחלב באתרא דקרו ליה קומא דחלבא. היינו משום דכשאוכל החלב הלא הקום מעורב בו והוא אסור בקום. אך באתרא דלא קרו ליה קומא דחלבא ס"ל פנים חדשות באו לכאן כמו דם איברים שפירש וכל זמן שהוא בתוך החלב איננו קום ומותר בו כמו שמותר בבשר חי שהדם מובלע בתוכו:

ת"ש אמר רבי יהודה מעשה ואסר ר"ט וכו' אבל מסיפא דמתני' יין שנפל לתבשיל אין להביא ראיה דהתם גוף היין מעורב בו ולא פשיט אלא מביצים שבלעו טעם בשר והוה ק"ו השתא היוצא מבשר שנבלע בביצים אסור כ"ש היוצא מהפירות בעין דאסור. ולפ"ז באידך אני טועם דלא איפשטא ואזלינן לחומרא י"ל דוקא ביוצא מהן אבל טעם קיל ומותר בשאר טועם וכן דעת הרמב"ם. אך הרא"ש מפרש דיש סברא נמי להיפוך טעם בשר הוה מיחוי הבשר בעצמו ועדיף מהיוצא מענבים דמשקה מיפקד פקיד. ולמסקנא שקולים הם. וא"כ באלו לוקה בשניהם. ובשאני טועם הוה ספיקא בשניהם וזהו דעת הטור. והלח"מ לא עמד בזה עיין וק"ל:

תיבעי. כתב הר"ן די"א בשבועה דהוה צ"ל שלא אוכל להתיר הנאה אינו אסור ביוצא מהן. ולפ"ז גם למ"ש הרא"ש דבאומר אלו וגם שאני אוכל מיגרע גרע דשאני אוכל מגרע כחו של אלו. ג"כ י"ל להחמיר דכשהוצרך להזכיר אכילה לאפוקי הנאה אם אמר אלו אסור ביוצא מהן דהך אכילה אינו מגרע כחו של אלו. ובדרוש ישבתי דאמר הנחש לחוה אף כי אמר אלהים מכל עץ הגן אכול תאכל. פי' נכנס עמה בדברים להתיר לה סחיטת הבוסר. ואילו היה לשון הצווי כולל על כל עץ הגן ואז היה זה כל הפירות שבעולם שהרי לא יצאו אז חוץ לגן וזה היה כולל כל הפירות שבעולם. ולא הוה כמו אלו היה מותר ביוצא מהן. ואמנם חוה השיבה מכל עץ הגן נאכל ומפרי העץ שבתוך הגן לבד לא נאכל והוה כמו אלו ואסור אפילו ביוצא מהן. אע"ג שהזכיר לשון אכילה דמגרע כחו של אלו נ"ל דהוצרך לומר להתיר הנאה ולעולם אלו דוקא ואוסר היוצא מהן. ואמנם חוה קלקלה במה שהוסיפה ולא תגעו בו א"כ מדאסר הנגיעה ממילא א"א לבוא ליהנות כי מה הנאה היה שייך אז בזמן ההוא אם לא תוכל ליגע בו. וא"כ אייתר אכילה לגרוע כח אלו ויהיה מותר ביוצא מהן ובזה נכשלה חוה עי"ז התוספת דולא תגעו בו כמו שדרשו חז"ל על זה כל המוסיף גורע. אמנם באשר שהנחש דחף ידה של חוה לנגוע באילן ולא מתה היה לה לחוה לחשוב דאיסור הנגיעה הוא תוספת מאדה"ר. וממילא כיון שהקב"ה לא אסר הנגיעה הוצרך לשון אכילה להתיר הנאה וממילא אלו דוקא ואסורה ביוצא מהן ואפ"ה סחטה חוה בוסר. והיינו דאחז"ל הרבה טענות היה לנחש לטעון אלא שאין טוענים למסית:

והנה במ"ש אדה"ר האשה אשר נתת עמדי. י"ל דאדה"ר טען כיון שהאשה נתת עמדי ממש בתחלת הבריאה. נמצא האשה גופה הוה יוצאה מהאיש וגם נקרא שמה על שם האיש כי מאיש לוקחה זאת והוה כמו דבש תמרים או קומא דחלבה דשם הראשון עליו בוודאי היוצא מהן בכלל גופו נמצא כשנצטויתי אני גם האשה בכלל גזרת ביום אכלך ממנו מות תמות. וכיון שאכלה ולא מתה מזה שפטתי שצדקה שמותר ביוצא מהבוסר כיון שאין שם אביו עליו מותר ביוצא מהן. ובעונשו של אדה"ר נאמר לו ארורה האדמה בעבורך כמדתו מדד לו דהרי אדם נקרא על שם האדמה נמצא הוה יוצא מן האדמה ושם תולדתו עליו כמו דבש תמרים שהאוסר מדבש הוה תמרים בכלל. ה"נ בחטאו של אדם שיצא מן האדמה ושמו נקרא עליה. פקד הקב"ה גם עונה כפי' רש"י על שלא הוציאה אילנות שטעם עצו ופריו שוה. ובדרוש הארכתי עוד:

שבח והודאה לאלהי קדושי. אשר היה עמדי בפרק שישי. הוא יהיה משגבי ומשביעי בחי' פרק שביעי: