חידושי חתם סופר על נדרים ג:

מפיק ליה מן כל היוצא מפיו יעשה. פי' אפי' כל דהוא יוצא מפיו ולא כל הלשון מ"מ יד הוה ולפ"ז כל אמרי' כל דהו משמע ולמ"ד דאת' לנדר שהותר מקצתו מפרש כל כלו משמע דוקא ככל היוצא מפיו ולא רק מקצתו. והוא פלוגתא דתנאי בעלמא ועיין תוס' פסחים ס"א ע"ב ד"ה דילמא וכו' ע"ש וא"כ צ"ע על הר"ן דשמעתין דס"ל תרתי שמעינן מיניה ואיך אפשר לאפוקי מיניה תרי דרשות דסתרי אהדדי וצ"ע ברמב"ם פ"ג דנדרים ה"ח וצ"ע:

לעבור עליו בשנים. עיין מכות כ"א ע"ב מתני' יש חורש תלם א' וכו' ונזיר בבית הטומאה עובר נמי משום לא יחל ובל תאחר כשמטמא עצמו. ולא בעי למיחשב התם מספר המלקיות אלא הענינים וחייב על שמונה ענינים ובהם כמה לאוים. ולפ"ז הא דפריך התם כ"ב ע"א וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בי"ט פי' ועובר משום לא תשבעו בשמי לשקר אבל מקונם לא הוה קשיא לי' ליחשב דאמר קונם כלי מחרישה עלי דעובר בלא יחל וזה כבר הוא בכלל נזיר בבית הטומאה ולק"מ אלא משבועה. ובזה יובן קו' תוס' שבועות כ"ה ע"א ד"ה אלא וכו' ולחנם נתלבטו בו בתשובות נוב"י תנינא ע"ש וק"ל:

מיהו צל"ע בלשון ש"ס דשמעתין ככר זה אוכל איך שייך קונם על ככר זה אוכל דאין לומר שבועה שאוכל ככר זו. הא מהקישא דנזיר לנדר איירי' ולא איתקש לשבועה ולא ידעתי מקום לזה הלשון אלא שאמר קונם ככר זה עלי אם לא אוכל זה ואכל את הראשונה. ושוב קם ליה ביאכל השניה דאל"ה עובר למפרע על אכילת הראשונה ועבר היום ולא אכלו לזה ונמצא עובר למפרע על קונם הראשונה. והש"ס הוה בעי לאשכוחי לא יחל בשב ואל תעשה. ואלו הוה מיירי באומר ככר זה עלי ואכלו הו"ל קום ועשה אפשר עבר בבל יאכל דילפי' נדר מנזיר וכמו שהקשה הר"ן באמת ע"כ דחיק למצוא שב וא"ת בלא יחל דנדרים ולא משכחת ליה אלא כנ"ל וצ"ע:

אמר רבא כגון דאמר לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר. וכ' הר"ן דעובר על ב"ת לאלתר דהו"ל כאלו התנה הרי עלי קרבן להקריבו לאלתר. והנה בפ"ק דר"ה אמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים. וכן פסק הרמב"ם בה' מתנות עניים ובפי"ד ממעה"ק פסק בלקט שכחה ופאה ג' רגלים והקשו עליו הא קיימי עניים. אמנם מצאתי בס' החנוך פ' שופטים שכ' טעם לחלק בשלמא צדקה התנדב מרצונו משא"כ לקט שכחה ופאה על כרחיה רמי רחמנא עליה וזמנו ג' רגלים ע"ש ואין מובן לחילוק זה. ע"כ נלע"ד דרמב"ם והחנוך מפרשי טעמא דקיימי עניים דהו"ל כאלו התנה בפירוש על מנת ליתנו לאלתר וכמ"ש הר"ן כאן גבי שלא אפטר וכו' וא"כ תינח במה שהוא קיבל על עצמו ליתן צדקה בודאי דעתו ליתן מיד שימצא עניים ומשו"ה פסק רמב"ם שאפי' לא קיימי עניים צריך להפריש מיד מה"ט שאם יבואו פתאום עניים ממרחק יהיה הסלע מוכן ליתן להם ואנן סהדי דאדעתא דהכי נדר. וכל זה במה שנודר מרצונו משא"כ בלקט שכחה ופאה דעל כרחיה רמי רחמנא עליה לא שייך אנן סהדי. ע"כ אפי' קיימי עניים זמנו ג' רגלים. ומזה הענין נ"ל נמי מה שכ' הרמב"ם בס' המצות שלו סי' צ"ד דהמאחר נדרו ג' רגלים עובר נמי בלא יחל ורמב"ן טען עליו. וי"ל דהשתא דקבע רחמנא זמן לבל תאחר ג' רגלים דנהי דברגל א' כבר עבר בעשה היינו אם ראוי לביאה ובאת שמה והבאתם שמה. אבל ג' רגלים או שנה בלא רגלים עובר על כל פנים וא"כ כל הנודר הו"ל כאלו אמר להדיא הרי עלי קרבן להקריבו קודם כלות שנה או רגלים וא"כ כשעבר הזמן הזה עובר נמי בבל יחל דברו דה"ל כאלו התנה להדיא כנלע"ד. עיין בס' ר"י מיגש בחי' שו"ת הנדפס בשמו דף ל"ז ע"ב באה"ד בד"ה אמנם בחי' וכו' ודיבור והנלע"ד וכו':

ועוד האי חידוש לחומרא הוא. הקשו תוס' מעדים זוממין ותירצו ע"ש. והנה קושייתם הוא ע"פ הפי' הפשוט דחידושא דעדים זוממין החומרא דפסלי לקמאי וע"ז יפה תי' תוס' דהתם אין לך בו אלא מחידושו ואילך מכאן ולהבא. אבל הכא נימא ק"ו אם בשארי נדרים דקילי עובר בבל תאחר נזיר דחמיר דאפי' אוסר עצמו מחרצן הוה נזיר מכל לא כ"ש שיעבור על בל תאחר וא"ש. ומ"מ יש לפקפק קצת ולומר תינח הנודר בנזיר ממש ואמר להדיא הריני נזיר י"ל ק"ו כנ"ל. אבל אם באמת לא הזיר עצמו אלא מחרצנים נהי דחדשה רחמנא שיהיה נזיר בכל נימא אין לך בו אלא חידושו נדרא הוא ובל תאחר אינו עובר וי"ל זה:

ברם דא צ"ע להריב"א בתוס' סנהדרין כ"ז ע"א דס"ל החידוש הוא קולא דהכשירא דבתראי ואפ"ה אין לומר בהו חומרא לפוסלו למפרע ולומר אין לך בו אלא חידושו כשרות בתראי אבל קמאי מיפסלי למפרע זה לא אמרי'. ונראה לי דהוה כדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו לשום דבר לא להקל ולא להחמיר. והריב"א מפרש כן בב"ח דהחידוש כולא שריותא דתרו לי' כולי יומא ולא נוכל למילף מיניה חומרת טעם כעיקר שהוא יצא מכלל כל התורה בין להקל בין להחמיר. וא"כ צ"ע בשמעתין מאי פריך האי חידוש לחומרא הוא מה בכך עכ"פ אי אתה יכול להחזירו לכלל שאר נדרים לבל תאחר וצ"ע לכאורה. והנלע"ד דריב"א נמי לא אמר למילתי' אלא לרבא דס"ל גבי עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל ואיהו נמי ס"ל בב"ח חידוש הוא בחולין ק"ד ולטעמיה אזיל ג"כ בסנהדרין ע"ח ע"א גבי עדי טריפה שהוזמו. אבל רב אשי פליג שם וס"ל דפטורים משום דליתא בזוממי זוממין ופירש"י אבל רבא ס"ל עד זומם חידוש הוא ע"ש וא"כ רב אשי ס"ל כיון דחידושו דעד זומם הוא קולא אין להחמיר עליהם לדונם עוד בעדות שאי אתה י"ל ולא ס"ל כרבא דיצא מן הכלל בכל דיניו. ורב אשי ס"ל באמת בב"ח לאו חידוש הוא ואי טעם כעיקר דאורייתא מבב"ח או דס"ל געולי נכרים ומשרת הוה ב"כ הבאים כאחד וכפירש"י בחולין סוגיא דזרוע בשלה. ולעולם לרב אשי ליתא להא דריב"א ושמעתין אזלא לשנויא דרב אשי שאמר נזיר שטימא עצמו וכו' ועל דבריו סובב הסוגיא ע"כ שפיר פריך חידוש לחומרא הוא וכו' וק"ל. ועדיין צ"ע במס' מ"ק ז' ע"ב מהתם לא גמרי' דחדוש הוא וכו' ע"ש ח' ע"א תוס' ד"ה נפקא וכו' ומהרש"א שם: