חידושי חתם סופר על נדרים יח:

סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל. כתב הרמב"ם דאם רוב אנשי העיר אינם מדברים כן אזי אינו נאמן לפרש להקל. והקשה הלח"מ ממתני' לקמן כחרמו של ים. ותי' התם דעתו להתיר וע"ד הערמה אמר כן והרמב"ם מיירי בשדעתו לאיסור אלא שהיה סבור שגם במתפיס בדבר אסור נאסר ע"ש פ"ג מנזירות סוף הלכה י"ד. וע' בכ"מ פ"ב דנדרים הלכה י"א. וצ"ל דלא אמשנתנו קאי. דהא במשנתנו ע"כ איירי נמי בכוונתו להתיר ולהערים כמו שהוכיח ש"ך סי' ר"ח ס"ק ב' אע"כ במשנתנו אפילו רוב בני אדם אינם מדברים כן כיון שכונתו להטעות השומעים נאמן לפרש והרמב"ם מילתא באפי נפשיה קאמר בשכונתו לאיסור. ולפ"ז בסיפא דאנשי גליל אינם מכירים בתרומת הלשכה ע"כ צריך לאוקמי כר"א בר צדוק ולא הוה מצי לאוקמא במפרש דבריו להקל דביהודה מהימן ולא בגליל משום שהוא נגד הרוב וכמו שהקשה הלח"מ. ולק"מ דמשנתנו דמיירי בכוונתו להטעות אין חילוק. וניחא לאוקמי מתני' בתרי תנאי וחד טעמא ולא לאוקמא סיפא באין מכוון להטעות. ועיין ש"ך סי' ר"ח ס"ק ה':

המקדיש חיתו ובהמתו הקדיש את הכוי. השתא לפי הס"ד דפליגי אי מחית אינש נפשיה לספיקא או לא. מיירי שהקדיש או חיותו או בהמתו. אבל הקדיש שניהם כוי בכלל ממ"נ אבל למסקנא דלא פליגי בהכי וטעמא דר"א משום דכוי בריה בפ"ע הוא כמ"ש הר"ן לקמן סוף ד"ה ועל משקה בית מטבחיא וכו' ע"ש א"כ אפילו הקדיש חיותו ובהמתו שניהם אין הכוי בכלל משום דהוה בריה בפ"ע. ולפ"ז גם בת"ק אין הכרח אפשר מיירי דוקא בהקדיש שניהם וס"ל כוי ספיקא הוה והוה ממ"נ בכלל. אבל לספיקא לא מחית אינש נפשיה וכר"א בר צדוק לקמן. וצ"ע: