חידושי חתם סופר על כתובות נד

ורמינהי לא תתייחד עמו אלא בפני עדים. נראה דהי' קשה לרש"י מ"ט לא מחלק הש"ס בין דרבנן לדהתם דהוי חשש דאורייתא שמא קדשה. אע"כ הש"ס הכא קאי למ"ד דלא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה א"כ אדם עושה בעילתו בעילת זנות. לאותו מ"ד אי עברה ונתייחדה לית לן בה כמבואר שם פ"א ע"א ואפ"ה לכ"ע לא תתייחד וע"כ משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דהו"ל רק חששא דרבנן בעלמא פריך שפיר שוב מצאתי קרוב לזה בפ"י:

דר"פ מי לימא תנאי הוא. ר"ל במתניתין שייך שפיר שפחתה כעצמה. דהכא לא חשיב נמי בעלה במתניתין. משא"כ בברייתא חשיב הימנה ובעלה א"כ שפחתה נמי ליחשוב. והא דלא מוקי במתניתין במסל"ת משום דלשון עדות ועדים לא משמע כן אבל נאמנים להעיד שייך גם במסל"ת ודלא כהמרש"א:

בהא דר' זכרי' בן הקצב מצאתי כתוב בשם מו"ח הגאון מה' עקיבא נ"י דקשי' לי' מ"ש משנים אומרים מת כו' דבאומרת ברי לי אם נשאת לא תצא ואמאי אמרי' הכא אין אדם נאמן ע"י עצמו. שוב נמצא ק' זו בס' קול הרמז ותי' משום שהקילו טפי בשבוי' חששו טפי למורה היתרא ע"ש. הנה גם שם הקשו תוס' הבא עלי' בחנק קאי פי' ולא תאומן. אע"ג דעכ"פ ספיקא הוה אלא מן התורה אזלי' בתר חזקה דנינן לי' כודאי אבל מ"מ אפשר שמת וכ"כ הפני יהושע ורשב"א ביבמות מ"מ פשיטא להתוספות כיון דהאי ספק אסור מודאי לא מספק לא יועיל ברי שלה על עצמה. אך יען באמת היא רק באשם תלוי מועיל ברי שאין לבה נוקפת. והכא בשבוי' קולא של שבוי' הוא חומרא דאי הוה ספק שבוי' ולא הוה תקינו רבנן מידי והוה ספיקא דאורייתא לחומרא הי' מועיל ברי שלו. אך באמת מן התורה מותר לגמרי וחכמי' החמירו משום יחוס כהונה ואסרו כוודאי אע"פ שנאסר מספק מ"מ עשאוהו כספק שיש חוקת איסור ולא יועיל ברי של עצמו להוציא מודאי איסור. ודברי' אלו רמוזי' בקיצור לשון שיטה מקובצת במתני' ז"ל ואין אדם מעיד על עצמו כיון שידעו ששלטו עליהן ידי או"ה עכ"ל ע"ש: