חידושי חתם סופר על כתובות, מהדורא תנינא ט

משום חשבונות עיי' שבת קמ"ט ע"א. וקשה ה"נ ה"ל למימר שמא ימחוק או אפי' שמא יכתוב. ועמ"ש מג"א סי' ש"ז ס"ק ו' בענין זה וצ"ע.

גזירה שמא ישחוט בן עוף יש לעיי' למ"ד טעה בדבר מצוה ועשה מצוה אפי' מצוה כל דהוא פטור עיי' פסחי' ע"ב ע"א וע"ב. א"כ ה"נ א"נ שחט בן עוף ה"ל עשה מצוה ופטור ומשמע מר"ן דסוכה דהיכי דאי עבר לא מחייב חטאת לא גזרי' שמא יעברנה ועפ"ק דמגלה וא"כ מאי שמא ישחוט בן עוף שייך הכא ונ"ל דאתי כמ"ד טעה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב. ולפ"ז מיושב ק' תוס' לקמן ה' ע"ב ד"ה מהו וכו' שכתבו ומיהו ע"כ נראה דלא ידע הבריתא דשמא ישחוט בן עוף ע"ש והשתא י"ל דהאיבעי' קאי למאי דקיי"ל טעה בד"מ ועשה מצוה פטור ולא חיישי' שמא ישחוט בן עוף. א"נ י"ל דאתי' הך בריתא כר"י הסנדלר דשוחט או מבשל בשבת בשוגג אסור לו לעולם וה"ה לכל מי שהכין בשבילו וא"כ אם ישחוט בן עוף הי' אסור לכל בני החופה. ה"ל לא עשה מצוה וחייב ולפ"ז צ"ל הא דפריך מעיה"כ אע"ג דהתם עכ"פ שרי לאחד מישראל שלא הוכן לו ובשבילו. וה"ל עשה מצוה. ומשו"ה שרי צ"ל דעיה"כ לא חשיב לי' מצוה כ"כ ריבוי סעודה אלא שלא יתענה ודוקא בגליל נוהגי' כן. ובזה מיושבי' ק' תוס' דמשארי י"ט לא מצי למפריך דהוה מ"ע ושמחת בחגיך דאוריי' על כל ישראל והוה שפיר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ועמ"ש בסמוך אי"ה.

אלא מעתה יוה"כ שחל להיות בשני בשבת כו' כ' תוס' משארי י"ט לא פריך דהיו מרבים בבהמות. וליכא למגזר לכאורה לא כ' כן אלא להמקשה דלא רצה להקשו' כן אבל לקושטא דמלתא אין לחלק וסמכי' אשינויי דהש"ס אלא דלמאי דמסקי' דבע"ז נמי חיישי' שמא ישחוט א"כ קשה י"ט שחל להיות בין בשבת בין אחר השבת לדחי להך לשני דהרווחה ולא מחלק בין לדנפשי' לדאחריני. מיהא לזה י"ל דלילה א' של י"ט אינו מחייב בשמחה מן התורה בפסחים ע"ו ע"א ונמצא אית לי' הרווחה אמנם ביו"ט אחרון של חג דלילה חייב בשמחה אך לרבות ליל יו"ט אחרון כמבואר שם. קשה לדחי. וצ"ל דהך בריתא ס"ל לא אד"ו ראש ולא יחול לעולם אחרון של חג ביום א' ועמ"ש פני יהושע בלשון רש"י דשמעתין ועיי' בפסחים צ"ח ע"ב תוס' ד"ה כאלו כו' וק"ל. מיהו משבת קשה.

ובזה י"ל דלא פריך משארי יו"ט משום דלא אד"ו ראש ומעצרת ופסח נמי לק"מ דפסח שחל ביום א' לא ניחוש לשמא ישחוט בשבת בן עוף משום דאיכא דס"ל להאי תנא נהי דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב. מ"מ בע"פ שניתן שבת לדחות בשחיטה בקרבן פסח לא מחייב בטעה בבן עוף וכמאן דס"ל הכי בפסחים ע"ב הנ"ל ומשבועות שחל להיות ביום א' א"א למדחי איום ב' ויהי' עי"ז פסח ביום א' ונמצא מדחי' שבת בשחיטת כמה פסחים משום גזירה שמא ישחוט בן עוף וזהו דבר שאין הדעת סבלתו. ואי נדחה עצרת ליום ג' יהי' פסח ביום ב' ולא בד"ו פסח כמ"ש תוס' פסחי' צ"ט ע"ב הנ"ל וא"א למדחי עצרת ליום ד' דג' ימים לא מדחינן כמבואר בעירוכי' דלא עבדינן יותר משמנה חסירים או מלאים. אבל מעיו"כ פריך שפיר דנדחי יה"כ ליום ד' ויהי' ר"ה יום ב' בשבת וזה אפשר.

השתא דאתית להכי ע"ש נמי י"ל דהיינו ללשני משום הרווחה אבל ללשני דלנפשי' לא מטריד א"כ מכ"ש דלא מטריד בליל שבת בשעת הסעודה שכבר הכין הכל מבע"י ורק אם שכח דבר א' הך טרדא לא הוה יותר מלנפשי' ואפשר משו"ה לא פסק רש"י כן ופי' לעיל משום חבורה דקיי"ל כלישנא קמא שהוא עיקר.

ת"ש דתני בר קפרא כו' בירושלמי ריש מכילתין מייתי אמתני' בר קפרא מפרש טעמא דמתני' משום ברכה - ור' לעזר מייתי טעמא דמתני' משום שאם הי' לו טענת בתולי' כו' ומייתי סייעתא לר' לעזר מברייתא דמשעת הסכנה ואילך והדר פריך אדר' לעזר מה בכך אם יערב עליו המקח ומשני לית יכיל משום דהאומר פתח פתוח מצאתי אסור לקיימה משום ספק סוטה ופריך ואמאי הא הוה ס"ס ומשני יש קול לאונס וה"ל חד ספיקא. ופי' בפני משה דבר קפרא פליג אמתני' וס"ל אין הטעם משום שאם הי' לו ט"ב אלא משום ברכה. ור' לעזר ס"ל כמתני' ודבריו צ"ע איך מייתי סייעתא לר' לעזר מבריתא והא משנה מפורשת כדבריו אלא שבר קפרא פליג. ועוד מ"ט שקיל וטרי אר' לעזר ולא אמתני' דמפרש בהדיא שאם הי' לו ט"ב הי' משכים לב"ד. עכנ"ל פי' הירושלמי כך דהא במתני' לא מפורש טעמא דאלמנה. וגם קשה אטעמא דט"ב הא הוה ס"ס ע"כ ס"ל לבר קפרא דשאם הי' לו טענת בתולים אינו טעם לנישואי'. ואותו הטעם אינו מפורש במשנתינו כלל אלא סברא חיצונה היא משום ברכה אלא דיהיב טעמא שנושאי' הבתולה ביום ד' ולא ביום ברכה דאדם דעדיף ואמרו שנהגו כן החתנים כדי שאם יהי' לו ט"ב ממנה ומאתים ומקח טעות וכה"ג ישכים עמה לב"ד ולא ידור עם נחש בכפיפה א' עד עמדו לפני העדה למשפט ויתברר הדבר. אמנם ר' לעזר מפרש למתני' כפשטי'. ומשום הכי מייתי סייעתא מבריתא דמפני הסכנה התירו לכנוס בשלישי ולא בשני אי אמרת בשלמא משום אקרורי דעתא אינו דומה מתקרר יום למתקרר יומים כמפורש שם משא"כ לבר קפרא מה בין שלישי לשני. ומשוה"נ שקיל וטרי אדר' לעזר הא ה"ל ס"ס וא"ש הכל:

וימיני טפחה שמים. והא דכתיב שמים בזרת תכן וכל בשליש עפר הארץ י"ל השמים תיכן בזרת ימין. והארץ בשליש של שמאל. ולפ"ז איכא עוד מעליותא בצדיקי' שנבראו ביד שלם דאלת"ה אלא באצבע שביד א"כ מנ"ל דמעשי צדיקי' גדול דלמא נעשו באצבעו' קטנו' של ב' ידי' והוא בציר משלש וזרת של יד א' אע"כ נעשו בשתי ידים שלימים. מיהו י"ל דשמים בזרת לאו באצבע זרת אלא במדת זרת שהוא חצי אמה וכן הארץ בשליש ולעולם בכל היד וכן מבואר בעירובי' כ"א ע"א וע"ש בתוס' וק"ל:

ויבשת ידיו יצרו. לכאורה י"ל ק' הש"ס דנהי דבריאת שמים וארץ הי' ביד א' מ"מ הא האי קרא מיירי בהבדלו המים ותראה היבשה הנעשה ביום ג' לבריאת עולם ומעשי יום ג' הי' באמת בשתי ידים כמו שרמז מורי נ"י בהפלאה כי יום ג' בשבת הוא בחינת דעת שהוא צירוף ימין ושמאל ע"ש והא דלא נכתב כן ברישא דקרא גבי אשר לו הים והוא עשהו משום דעיקר חשיבות הוא ותראה היבשה כמבואר בתמיד ל"ב ע"א דביבשתא יאי למידר. ונראה משו"ה נמי אסקי' לעיל ברכה דאדם עדיפא מדדגים אע"ג דכתי' וידגו לרוב בקרב הארץ כמו שהרגיש מורי בהפלאה י"ל דהתם התנה בברכתו בקרב הארץ שיהי' הם בקרב הארץ כמו דגים בים. אבל באמת ברכת אדם פרו ורבו ומלאו את הארץ עדיף מברכת דגים ומלאו את המים בימים. וכיון דעיקר חשיבות הוא ותראה היבשה לכן הכתיב ידיו יצרו גבי ויבשת. ולעולם עיקר הבריאה שהי' ביום א' בערבובי' לא חשיבא כמו מעשי צדיקי' ומיושב ק' ר"ח הבבליי. וצ"ל דס"ל ים עדיף מדכתי' וידגו לרוב ולא ס"ל כמ"ש לעיל. וברכה דדגי' עדיפא דמש"ה ניתנו לבתולה דעדיפא מאלמנה. והא דאלמנה נשאי' בחמשה משום שקדו וכיון דים עדיף ולא כתיב ידיו גבי ים ש"מ אעיקור הבריאה קאי ושפיר השיב ובזה י"ל ספרי מסורות שלפנינו שהעיד המהרש"א ח"א דכולהי כתי' בהו ידיו ביו"ד והא"ש דקיי"ל ברכה דאדם עדיפא ולק"מ ק' הש"ס ובזה נמשכו הני תרי תני' דבר קפרא אהדדי ועמ"ש בסמוך בהא דיתד תהי' לך. ויתד תהי' לך על אזניך כו' שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון כו' ולקמן אמרינן יכוף אלי' לתוך אזנו וקשה הא תו למה לי. ונ"ל דמסתמא אין ראוי להזכרת שם שמים כשאצבעו מלוכלך מצואת האזן והקריבהו נא לפחתיך ואפי' כי ירוק אדם חייב לקנח פיו טרם יוציא ש"ש מכ"ש צואת האוזן דמגונה טפי. ואפי' מלכלוך אכילה ושתי' צריך לרחוץ מים אחרונים משום והתקדשתם מכ"ש הא. משום כן יכוף אלי' להפסיק בין אצבעו לצואה והא"ש דשייך הא להך קרא דוהי' מחניך קדוש שלא יזכיר ש"ש במקום הצואה. והנה האיש הקדוש הזה שמשמר שמיעת אזנו בקדושה. ועוד משמר ידיו מנגוע בצואת אזן משום הזכרת ש"ש השגור בפיו מסתמא הוא מהנזכרי' לעיל שהם גדולי' ממעשי שמים וארץ. ולכן תמצא רמז כי ד' תיבו' אזן אליה יתד אצבע עולה גמטרי' שמים ארץ דוק ותשכח ועמ"ש בסמוך אי"ה.