חידושי חתם סופר על כתובות, מהדורא תנינא ז

ובועל בעילת מצוה ופורש. לולי דברי התוס' ה"א דלגבי שארי בעילות הראוי לפרות ולרבות שהם חובה. קרי לי' להך בעולת מצוה דאינה ראוי שתתעבר. מביאה ורק שהיא הכנה לאחרות קרי' לי' רק מצוה ועמ"ש תוס' פ"ב דשבת כ"ה ע"ב ד"ה חובה וכו' ע"ש.

ופורש כ' תוס' די"ל משום דם בתולי' פורש וצ"ע דמה ענין זה להך ברייתא דקמ"ל בדיני אבילות. וי"ל דהוה סד"א דע"כ לא החמירו במשנה אחרונה לבעול ולפרוש אלא בעלמא דלא מפסדא אלא ז' יומי דכה"ג אשכחן נשי טובא בימי נדותן וכדאמרי' הך סברא להדי' לקמן פ"א ע"ב גבי מדיר אשתו מתשמיש ע"ש. משא"כ הכא דע"י דנחמיר עליו שיפרוש ז' ממילא יגיע ליל טבילתה בהתחלת האבל ותהי' פרושה שבועי' וה"א כולי האי לא מחמרי' בלא פלוג בעלמא עי' רא"ש ר"פ התינוקות קמ"ל דאפ"ה פורש. ולפ"ז מיושב ק' מהרש"א דהך דכל אותן הימים הוא ישן וכו' ליכא לפרושי משום פרישת בתולי' דא"כ אינו ענין לכאן להך בריתא דוקא.

וזה נ"ל נמי טעמו של הרי"ף דמייתי הרא"ש בשמעתין דגם בשארי קרובי' בועל תחלה ומו' בהפלאה כ' דלהרי"ף לטעמי' מוכח כן דס"ל מהחופה מיד חלים ימי המשתה בלא בעילה כמ"ש בנה"כ בשמו בסי' שמ"ב. וא"כ לדידי' מ"ט התירו הבעילה הא מיד אחר החופה מתחילי' ימי המשתה ויכול לעשות סעודה ושמחה ולא יפסיד ומ"ט להתיר בעילה אע"כ גם בלא שום הפסד התירו בעילת מצוה. ומזה ראי' לדינו של מהרש"ל בתשובה סי' ע' שהאונן מל קודם קבורה ומייתי ראי' משמעתין והיינו לשיטת הרי"ף דבלא פסידא נמי בועל. וה"ה לכל מיני אבילות ע"ש וטעמא נ"ל משום דאל"כ יפסיד ב' שבתות של משתה' ושל אבילות. ואז גם אח"כ יבעול ויפרוש וכולי האי לא אחמרו רבנן. אבל השתא ימי פרישתו מובלעי' בימי אבלו. ועמ"ש בסמוך אי"ה בזה.

ונוהג ז' ימי המשתה. אמנם אם בתוך המשתה מת לו מת מתאבל עליו ממש ומלשון הש"ך סי' שפ"ג סק"ג לא משמע קצת כן אמנם מדינו של הרי"ף דמייתי נה"כ סי' שמ"ב יש ללמוד להדי' דנהוג אבילות ממש בתוך ימי המשתה. וטעמא נ"ל משום דשארי ימי המשתה אינם עיקר כ"כ כמו יום ראשון של אבל שהרי לבה"ג דוחה אפי' י"ט שני ע' רא"ש דשמעתין ופ' אלו מגלחין א"כ כיון דעכ"פ מפסקא ימי המשתה ע"י יום הראשון של אבילות תו לא הדר' חיילא. משא"כ יום ראשון דימי המשתה דה"ל יום חתונתו ויום שמחת לבו כמ"ש רא"ש דשמעתין הוא שקול כיום ראשון של אבל למדחי'. ועיי' סוף מס' תעני' דיום חתונתו ויום שמחת לבו תרי מילי נינהו ועמ"ש מהרש"א ח"א לקמן ז' ע"ב גבי נוסח ע"י חופה וקידושי' ובהפלאה שם ועי"ז יש לעיין כאן בפלוגתת הרי"ף והרי"ץ גיאת דמייתי בנה"כ סי' שמ"ב אי החופה גורמת ז' ימי משתה ע"ש וק"ל. ועמ"ש בסמוך אי"ה.

שבעת ימי משתה כ' תוס' השתא מקלי' טפי באנינות דאוריי' וכו' י"ל דלא מקלינין כלל דכיון דהכל יודעין כלה למה נכנסת לחופה. ואי הי' אוסרי' לו הבעילה. הי' צריכי' לישן בין האנשים ונשים מיד אחר החופה מבלי שיתיחדו דקודם בעילה אסור לייחד אפי' פרסה נדה וה"ל מידי דפרהסי'. נמצא השתא מכיון שהכניסוהו לחופה והמשיכו עליו ימי המשתה. א"כ הבעולה שקודם הקבורה היא בהיתר גמור מבלי דחי' כלל. משא"כ אי הי' קוברי' תחלה קודם החופה אז לא הי' חל ימי המשתה כ"א ימי אבל. ואז אפי' מידי דפרהסי' אסור והי' צריכי' לדחות איסו' זה לכן עדיף טפי לבעול תחלה בלי שום דחיי' איסור. אמנם אכתי הו"מ לקבור אחר החופה קודם הבעילה. ויהי' ימי המשתה משעת החופה. י"ל דאפי' להרי"ף לא הוה משתה מחופה ואילך אלא אם אין קבורה מפסיק בין חופה לבעילה אבל אם קבורת מתו מפסיק ביניהם אז אין כאן שמחה.

וכל אותן הימים הוא ישן וכו' לכאורה נ"ל או או קאמר דהיינו מת אביו של אביו אזי היא צריכא שמירה שלא תלך אצלו להלבישו יצרא והוא אינו צריך שומר דלבו נכנע כדלקמן בשמעתין ובהיפוך צריך הוא לישן בין האנשי' והיא לא צריכא. אלא דלמאי דבעי' למימר דשמעתין דשאני בין אבילות דידי' לדידה דהיא לא צריכא שומרי' כלל ליכא למימר כן. וא"כ קשה מה לכל האריכות הזה ה"ל למימר בקיצור ואסורי' להתייחד אע"כ משמע כדעת הראב"ד ז"ל דדוקא בעינן תרווי' וכן נוהגין עיי' ברא"ש ועמ"ש עוד בזה לקמן בשמעתין אי"ה.

בין כך ובין כך פירש"י בין יש אונס בין אין אונס. ול"ד מאי שייטא דהך דינא בהך בריתא דא אתי' אלא לדיני אבילות. ולא לענין כניסה דשבת. ובריתא לעיל לא מסיים כן ונ"ל להראב"ד ז"ל דס"ל דכשאין מתירי' לו לבעול ולנהוג ז' ימי משתה תחלה. אז לא יבעול עד סוף שלשי' יום ע' רא"ש. ובזו הבריתא הוזכר ונתן מים ע"ג בשר ועל זה מסיים בסיפא בין כך שאירעו אונס כנ"ל אלא שלא נתן מים ע"ג בשר והוצרך לנהוג תחלה ימי האבל וממילא לא יבעול עד סוף שלושים. וכיון שזמן חתונתו תחלה הי' מסתמא ביום ד' ואפשר שלא נגמרה קבורתו עד סוף היום ואז סוף שלשים הוא בשבת והזהיר התנא שאם אירע לו כך לא יבעול בשבת.

ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום עפרש"י וע' מגן אברהם סי' תרי"ז סעיף קטן י"ב שהניח דברי רש"י אלו בצע"ג ע"ש.

בערב שבת פירש"י משום חבורה והוא דלא כמסקנא ואפשר ס"ל לרש"י ז"ל דע"כ לא דחק כמסקנא לחדש הך גזירה דשמא ישחוט גם בע"ש אלא כי היכי דתיתי הך בריתא גם בבחור שנשא אלמנה. דלא שייך בה חבורה ובן עוף שייך שפיר וס"ל לרש"י ז"ל דלפי ס"ד ע"כ לא ס"ל כן דא"כ ה"ל להקשות מהך בריתא לרב ושמואל דס"ל דברים שבצינעא אינו נוהג בשבת כמ"ש תוס' ד"ה אבל. אע"כ ס"ל דכל אותן הימים הוא ישן דכולל נמי שבת היינו משום חבורה דאע"ג דשמואל גופי' אמר לקמן וי"ו ע"ב פרצה דחוקה מותר לכנס י"ל דהיי' כשבעל כמה פעמים בליל ה' וליל ו' אבל הכא שלא בעל אלא בעילת מצוה ופרש. אסור לבעול בעילה שני' בשבת ועמ"ש שם אי"ה משום כן מוכח דמיירי בבתולה וא"כ מה"ת נחדש טעם דשמא ישחוט בן עוף יע"ש.