חידושי חתם סופר על כתובות, מהדורא תנינא ה

אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש פירש"י ע"י גטין שהכשירו חכמים עכ"ל רצה בזה דכל שקידש שלא כהוגן אפקועינהו לקידושין בלא הך סברא דאדעתא דרבנן מקדש כמבואר בב"ב מ"ח ע"א ובתוס' שם ד"ה תינח וכו' ורק בהאי גוני דשמעתין דקדש כהוגן ואח"ז רב באו להפקיע מחמת הגירושין בכי הא אמרינן כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש.

תינח קדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל עיין פירש"י בשם רבותיו וי"ל דס"ל היא גופא דמועיל הפקר ב"ד במידי דאיסורא עיין פ' השולח ל"ו ע"ב וק"ל וא"כ באיסורא מנ"ל. וס"ל דכיון דקידושי כסף גופי' לא אתי' אלא משדה עפרון. ובשדה עפרון גופי' מועיל הפקר ה"נ גבי קידושי כסף. ואפשר דגם בגירושין ובקידושי שטר נמי אתקשה האי' להדדי ואתקש נמי יציאה להווי' ואפקועי רבנן לשטר קידושי מיני' וכן נייר של גט הפקירו חז"ל עד שאמרו כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין הולד ממזר. אבל ביאה לא הוה ס"ד דשייך בי' כה"ג אע"ג דאיתקש הווי' אהדדי ומשני דעכ"פ משכחת דאפקרי לזרעי' וכאלו בעילתו זנות:

שוי' רבנן לבעילתו בעילת זנות עי' פירש"י די"מ כל מקדש בביאה. ויש ליישב דבריהם דס"ל דהא כל המקדש שלא כהוגן אפקועי רבנן לקידושין מיני' בלא הך דאדעתא דרבנן מקדש כמבואר בב"ב ויבמות וא"כ הא כל מקדש בביאה חציף ומנגדין אותו והי' מהראוי' לאפקועי קידושיו מני' אלא נ"ל משום דכתיב ובעלה מפורש בתורה לא רצו חכמז"ל להפקיע לגמרי. מ"מ אם יארע אח"כ מכשול ממקום אחר א"כ א"נ קדיש בביאה דלא שייך אדעתא דרבנן מקדש משום דאין תנאי בנישואין. מ"מ בלא הך נמי שוי' לבעילתו בעילת זנות כיון שהקידושין הי' מעיקרא שלא כהוגן וק"ל.

וכן לענין גטין. הנה בכל עניני' דעלמא קיי"ל יש אונס חוץ מגטין. וקשה לי מתנאי שהתנה הקב"ה עם שמים וארץ אי יקבלו ישראל את התורה מוטב וכו' והא ישראל לא קבלו אלא באונס כפיית ההר כגיגית. ועיין היטב פ"ק דע"ז ג' ע"א ובחי' שם. ועמ"ל פ"ג מה' שבועות ה' א' בסופו שכ' אלא שאני תמי' מהא דאמרי' מכאן מודעא רבא לאורייתא עכ"ל. ובתשובה ישבתי קו' זו אמנם קושייתינו צ"ע והי' נ"ל לחלק ולומר דוקא שב ואל תעשה מהני טענת אונס כגון אם לא באתי ולא בא. אבל בא באונס כל שהוא קום ועשה. כיון שנעשה מעשה אין אונס כלל וקבלת התורה עשיית המעשה הוא והא דרחמנא פטרי לאונס גבי ולנערה לא ת"ד. התם שאני דהמעשה אינו נחשב למאומה דרחמנא לבא בעי ועיקר קיום המצות בלב. ואי לאו חומר עריות לא הי' צריכים קרא לזה. והכא קמ"ל קרא דאשה קרקע עולם היא כן צ"ל ועדיין צ"ע.

ובזה י"ל מה שדקדק בש"מ אהא דקאמר וכן לענין גטין מה צריך למילף גטין מלפיכך חלה הוא' ת"ל דיש אונס דאוריי' הוא ולפי הנ"ל י"ל דוקא כעין חלה הוא דהו"ל שב ואל תעשה ולא קום ועשה.

הכי קאמר אי איכא ב"ד דקביעי האידנא. י"ל דקמ"ל דמעיקרא תנאי הי' בדבר שיחזור הדבר לכמות שהי' כתקנת ריב"ז בפ"ק דביצה ובמשנה מעשר שני פ"ה ממשנה ב' ע"ש וק"ל. ובהג"ה אשר"י נראה דהרגיש בזה ולא הבנתי דבריו.

אי איכא ב"ד דקביעי האידנא כקודם תקנת עזרא וכו' עמ"ש תוס' ורא"ש מנשואי שבת ועש"ק. והנה בתשובת רשב"א הובא ברמ"א א"ח סי' תרצ"ט ס"ח דמותר לישא בפורים דמשום חד יומא לא משהו אינש נפשי' ומג"א הוציא כן מגמרא דמ"ק ט' ע"א דא"כ יהי' אסור לישא ערב שבועות אע"כ משום חד יומא לא משהו נפשי' ומקשי' א"כ יהי' מותר לישא בעצרת עיין חמד משה והא לא קשי' די"ל דהא חופת בתולה בלא"ה אסור בי"ט משום קנין כמ"ש הרא"ש בשבת. דמה לי י"ט או שבת לענין זה ועיין בפ' משילין וחופת אלמנה. והיינו שתהי' הבעילה בלילה הא אלמנה נישאת בה' ונבעלת בו' ושבועות לא יחול לעולם לא בה' דלא בדו פסח גם בזמנם עיי' תוס' פסחים נ"ח ע"ב ד"ה כאלו וכו' וע"כ דמשום ברכה לא נקרא עבריינא. מ"מ כיון דבכל אסורים בין נשואי בתולה בין נשואי אלמנה. ובעצרת נמי נשואי בתולה אסורים ונשואי אלמנה נמי לית בהו ברכה א"כ מה"ת פרטו לומר חוץ מן האלמנה בעצרת ולק"מ.

אמנם הא קשי' מה מאי מייתי מג"א הא ע"כ כל השקלא וטרי' שם בלא"ה לא קאי אבתולה דא"כ מה משני משום חד יומא לא משהי נפשי' ופירש"י דלמא מתרמי מלתא ולא מצי מתחיל ערב הרגל ולא מתחיל כל הרגל קשה הא ע"כ מתרמי ערב הרגל בד' שהוא זמן נישואי בתולה. וא"כ כולא יומא נמי כי קבע זמן נישואי' ליום ד' ויארע בו עיכוב יהי' מעוכב עד יום ד' הבא. וי"ל בזה דכי מקלע עי"ט ביום ד' יהי' גם זיין של חג ביום ד' ויהי' נדחה ב' שבועות משא"כ באמצע השנה. א"נ יש לדחוק ולומר באמצע השנה כיון דהכין צרכי חופתו על יום ד' ונדחה הרי טריח לי' ומותר ליום א' הבא משא"כ בעי"ט ידחה ב' שבועות כנ"ל. מיהא למ"ש לקמן אי"ה לא מהני וטריח לעשות נשואין ביום א'. עוד קשה אי מיירי מנישואי בתולה איך אפשר להתיר בערב הרגל הא ברגל לא ישבו דיינין כמ"ש תוס' ובזמן תקנת עזרא הי' לישא ע"ש וי"ט. וגם לפמ"ש לעיל בשם הראשונים בתקנת שקדו הוא שעי"ז יאומן בט"ב משום חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. גם לטובתה שלא ימהר להוציא לעז עלי' א"כ בלאו טעמא דבטול פ"ו אסור לישא במועד משום דאינו טורח בשבילה דוקא ואינו מפסידה ע"י לעז דהרי צריך הוא לסעודתו לצורך י"ט. מכל הלין מבואר דכל השקלא וטרי' הוא על נשואי אלמנה וא"כ מה הי' קשה למג"א ערב העצרת לתסר והיינו נישואי אלמנה ז"א דהא ע"כ בלא"ה א"א לישא אלמנה לבעול בליל י"ט דהא הדין דכנסין ארמלין וכו' כמ"ש הרא"ש בשם ירושלמי וע"כ יבעול ביומו בעי"ט והיינו בשארי עי"ט אבל ערב שבועות לא יחול לעולם בעש"ק ומי יתבטל מפ"ו להמתין על עי"ט שאין בו ברכה עמ"ש פ"י במתני' אמ"ש רש"י אבתולה קאי ע"ש ומי שעושה כן בטל באלף ולא גזרו חכמים אמידי דלא שכיח ומה קושיין. ולפמ"ש לקמן אי"ה דמן הסכנה ואילך נשאר יום ג' בהתירו ונושאין גם אחר שעברה הסכנה ביום גימ"ל י"ל דמותר לישא ערב הרגל אבתולה נמי קאי וכשחל ביום ג' דאע"ג דאין ב"ד יושבים בי"ט מ"מ ישכים ליום ה' לב"ד כמו כל נשואי יום גימ"ל ועל זה שפיר קשה ערב עצרת לא לישא דאפשר שיחול ביום ג'. אלא לפ"ז שייך תי' הש"ס גם על ערב עצרת דמשום חד יומא לא משהו נפשא כפירש"י דבשלמא שארי נישואין אם ידחו מיום ג' יש לו פנאי ליום ד' שאחריו וגם ביום א' כיון דטריח לי' משא"כ בערב עצרת שחל ביום ג' אם ידחה מיום זה לא ישא למחרתו דביו"ט אין נושאין. וביום א' נמי לא כיון דלא טריח לי' שהרי כל טרחתו הי' על י"ט וכבר אכל לי' וימתין עד יום ג' הבא וכה"ג לא משהו איניש נפשי' וסוף דבר דברי המג"א בשם הרשב"א צ"ע.

דטריח לי' משנתינו נמי אי טריח לי' נישא ביום א'. ולפ"ז נ"ל דמשנתינו לא אתי לאשמועי' כלל עיקור דיני זמן נישואין דא"כ ה"ל למתני דנושאי' ביום א' אי טריח לי'. אלא משנה אהתם קאי הגיע זמן ולא נישאית אוכלת משלו. ואימתי בתולה נישאית ליום ד'. והשתא לא הו"מ למתני ביום א' דעכ"פ משום זה לא יתחייב במזונותי' ביום א' דיאמר אנא לא טרחנא. משא"כ ביום ד' אבל אה"נ אי בעי לישא ביום א' וטריח לי' שפיר דמי ונקל ליישב בזה דברי שמואל לעיל מפני מה אמרו בתולה נשאית וק"ל.

אבל היותר נלע"ד דבזמן שבי"ד קבועי' ואיכא משום אקרורי דעתא ואז איכא נמי בטרחות הסעודה משום חזקה אין אדם טורח כמ"ש לעיל אז לא מועיל טריח לי' דתקנה קבועה היא שיהי' טורח ג' ימים אחר השבת דוקא ולא חלקו בין גברא לגברא. אמנם הכא דמיירי שב"ד קבועי' בכל יום ולפי' התוס' ד"ה שב"ד אינם קבועים כלל אלא כל הצריך ב"ד מכניף לי' ג' לדינו ומשמע מתוס' ד"ה אי איכא וכו' דבכה"ג ליכא ט"ב כלל דלא יוציא קול ולא יבואו עדים. א"כ אין כאן שקדו רק משום כבודה בעלמא לזה מהני טריח לי' וק"ל.

ובזה מיושב דקאמר מאי שקדו ר"ל מנ"ל דשייך כלל שקדו היכי דליכא ט"ב. ומייתי ברייתי דמהסכנה ואילך נהגו לישא בג' ובב' לא יכנוס ופירש"י ד"ה בשני וכו' ויהי' טורח בסעודה מיהת ב' ימים עכ"ל משמע דמשום אקרורי ליכא כלל דכיון דהרחיק מזמן ישיבת דיינים תו לית לי' ט"ב ואפ"ה שייך שקדו ש"מ דאיכא נמי שקדו בלא טענת בתולים וק"ל ועמ"ש בסמוך אי"ה.