חידושי חתם סופר על גיטין לא.

בחזקת שהן קיימין. כבר כתבתי לעיל בסמוך לרש"י ורמב"ן והרבה מן הראשונים צריך לומר שלא הרקיבו הפירות ושלא החמיץ היין ושלא הוחלדו המעות וכדומה שלא נשתנו גופן אבל אין חזקה מועלת שלא נגנבו ונאבדו ע"י מקרה שאירע להם. לזה לא יועיל חזקה וצריך למוסרם לשומר. והוא דין חדש וצריך בדיקה בש"ס ואולי י"ל חששא דרבנן בעלמא היא שלא יתרום שלא מן המוקף שמא נגנבו. אבל אי עבר ותרם ומצאן שנגנבו הרי דינם כמו נרקבו לר"א מעל"ע. ולרבנן אפשר קיל מנרקבו דבנרקבו שייך חסר ואתאי חסר ואתאי כמו במקוה וחביות. עיין ריש נדה משא"כ בגניבה וצ"ע בכל זה:

מצאן שהן אבודים וכו' מסקי' שהפירות ודאי טבל דומיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר. פי' התם תרתי לריעותא שהטהרות היו בחזקת טומאה ובחזקת מקוה שלם אתה בא להוציאם מחזקת טומאתם וכיון דחסר לפנינו נשארו הטהרות בחזקת טומאתם בודאי. וכן ה"נ הפירות בחזקת טבלים. ובחזקת אינך פירות שהן קיימין אתה בא להוציאם מחזקת טבלם. וכיון שהן עתה אבודים לפנינו נשארו בחזקת טבלם בודאי וכן פסק רמב"ם להדיא ספ"ה מתרומות. אמנם פ"ז ממעשרות הל' ד' סיים הרמב"ם ה"ז חושש לכל שהפריש ואינו מעשר ודאי עכ"ל משמע שספק הוא וכ' הכ"מ שפשוט הוא ונתעורר בזה משנה למלך גם מה שתמה כ"מ אמאי לא הביא רמב"ם גם תרומה ונתפלא מ"ל שהרי כ"כ בהלכות תרומות הנ"ל אלא שסתר עצמו דהתם ודאי והכא ספק. והנה רש"י פי' במשנתינו דמיירי שעדיין לא נאכלו הפירות שהיו טבולים. וכ' בתוס' חדשים שבגליון משני' משום דאלו כבר נאכלו מה יועיל ההפרשה אח"כ והוכיח כן בראיות ברורות ע"ש אלא שהי' צריך לבאר אם נאכלו הפירות. מה דינן של פירות אלו שנתקלקלו כגון שהחמיץ היין או שלט רקבון בפירות אם הם טבל ודאי או ספק טבל וספק מעשר או תרומה. והספק בזה כי י"ל אע"ג דפירות שרצה לתקן הם ודאי טבל בחזקתן הראשונה. כי אין בגופן שום מעלה אלא ריעותא חזקת טבל כמו האדם שהוא בחזקת טומאה. ואין בגופו שום מעלה. אך ע"י גוף אחר אנו רוצים להעלות זה מטומאתו ע"י מעלת המקוה. והטבל ע"י מעלת הפירות שהפריש עליהן והואיל והמעלה הוא בגוף אחר ואותו הגוף איתרע השתא שהמקוה נמצא חסר לפנינו והפירות הורקבו לפנינו ע"כ נשארו אינך בחזקת ריעותא שלהם. אבל אם נאכלו הפירות כשר ואין לנו לדון עליהם כלל. אלא על הפירות שהניח לתקן עליהם. ואותן ב' החזקות בגופן הריעותא שחזקתן טבל. והמעלה שחזקתן קיים. ונהי חזקה הטובה הזאת איתרע לפנינו מ"מ אינינו ודאי טבל אלא ספק תרומה ספק טבל וסברא כזו אמרי' בעלמא לענין ריעותא סכין איתרעי בהמה לא איתרעי ה"נ נימא לענין מעלה מקוה שלם אבל אדם אין לו מעלה משא"כ היכי שהמעלה בגוף עצמו אפשר מהני לשוי' ספק מיהת. והן הנה דברי הרמב"ם בהלכ' מיירי שלא נאכלו הפירות ועליהם אנו דנין וכמ"ש ג"כ בתוס' חדשים הנ"ל דרמב"ם מיירי בהכי א"כ הוה ודאי טבל כסוגיא דילן וכמו במקוה. אך בהלכ' מעשר מיירי להדיא שכבר נאכלו הפירות. ולא בא לדון אלא על הפירות שהופרשו למעשר וכ' שהם מעשר בספק ואינו ודאי מעשר ויפה הוקשה לכ"מ למה לא כ' דין זה ג"כ בתרומה אלא מ"ש שדין זה פשוט. אם כי דברי נראו מסברא וכו' מ"מ לא ידעתי להם מוצא וראי' לומר שהם פשוטים:

במאי עסקתון. כ' מהרש"א ח"א שהרגיש שלא עמדו מפניו וחשב שעמקו בעינוית עד שמרוב עומק מחשבתן לא השגיחו ולא ראו אותו. יראה משו"ה א"ל ד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית עם כל א'. לרמז כי אין עולם בלא צדיקים גמורים שהוא רוח מזרחית ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. ורוח עריצים רשעים שהם מערבית דרך רשעים באפלה ונקרא ים כי הרשעים כים נגרש. ורוח תימן דרום הוא יצה"ט היושב בפתח הלב שבימין ורוח צפון היצה"ר הצפוני ארחיק מעליכם. ומ"מ רוח צפוני עם כל א' וא' אפי' צדיקים גמורים אשר יצה"ט שופטן מ"מ א"א לפרוש מדרכי העולם לגמרי ויהיו עיניו למטה להעה"ז ולבו למעלה לשמים ע"כ אין טוב להעמיק כל כך עד שישגה ולא יבין מה שלפניו:

א"ל ברוחות לא כיזבו לו כי היה כוונתם ברוחות של בני אדם רוח גסה או נמוכה כי אמרו מקמי פלגאה ניקום והיינו רוחו של גניבא:

אוצר כל כלי חמדה נ"ל דהרי קרא קאי על מלכות עשרת השבטים מלכות יוסף. וכלפי שנתברך ברכת שדים ורחם אמר בהיפכו יבוש מקורה של אשה. ונתברך וידגו לרוב בקרב הארץ מבלי הפלת נפלים אמר בהיפכו יחרב מעינו שכבת זרע במעי אשה. ויפוזו זרוע ידיו בפז ומרגליות אמר בהיפכו ישסה אוצר כל כלי חמדה מרגלי' שבים:

ואמר הוא בין אחים יפריא. פירש"י שם ירבעם הפריד בין אחים השבטים וחולק מלכות בית דוד והיינו שופתא בקופינא דמרא שהבית יד מפריד בין ב' צידי החור כפירש"י וירבעם הוא בית יד שנתן יד לפושעים והחטיא ישראל. עוד פירש"י שם אחים כמו אחו ויפרי' מלשון פרי שגדל בין האחו והאגם. ונראה היינו מקום שגדלים שם קנים וקנה רמז רך כקנה ושלם ושלוה לכן נקרא אחו לשון אחוה ואהבה כפירש"י בפ' מקץ. וכן כתיב חיבור עצבי אפרים הנח לו. חלק לבם עתה יאשמו ואחז"ל כל זמן שהי' חבור ביניהם אעפ"י שעע"ז ועצבים מ"מ הנח לו. אך אחר שחלק לבם עתה יאשמו. והנה אמר יבוא רוח קדים וקניא בכופתא רפי'. והרד"ק פי' בין אחים בין כל השבטים יפריא נתגדל בין כל השבטים ראש לבית אבותם. והנה זה נמשל בקרא ליתד שהכל תלוי בו כדכתיב בישעי' גבי שבנא כשהיה יתד במקום נאמן ותלוי עליו הצאצאי' והצפיעי' וה"נ הי' אפרים יתד שהכל תלוי עליו. ועתה סיכתא בדפצא רפי'. וכל אלו עתיד הקב"ה להחזירם למלכות בית דוד במהרה כדכתיב ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם אמן:

ברוך האל אשר חנני והבינני והרים ראשי. בפרק שלישי הוא יזכני להשגיח. ולהצליח. בפרק השולח.