חידושי חתם סופר על גיטין כט:

ר' יוחנן פוסל בו כ"ש בשלוחו. הקשו תוס' לפירש"י אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר היינו אשה הוא דוחק ורמב"ם דפסק כשיטת רש"י נזהר מזה דס"ל משנתינו מיירי כפשוטו בכל אופן לא ישלחנו ביד אחר דא"נ בעל לא מקפיד מ"מ אין רצונו שיהי' פקדונו ביד אחר היינו שליח השני ואי יקפיד איכא נמי פסול בגט ולק"מ קו' תוס':

וע"ש בב"מ ס"ל לרבא טעם שומר שמסר לשומר חייב משום האיך לא מהימן לי בשבועה אבל אי איכא עדים דנאנס פטור הראשון אע"ג דפשע ומסר פקדונו ביד אחר דלאו פשיעה היא זו. והנה לריב"א בשמעתין קשה כיון דשומר שמסר לשומר לרבי יוחנן חייב הראשון. וא"כ אין קפידא לבעה"ב אלא שאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר. ולרבא אין זה פשיעה כל כך שהרי אם עבר ויש עדים שנאנס פטור מלשלם והשתא במשנתינו דאחריות החפץ על השומר ולא איכפת לבעה"ב אלא שאין רצונו שיהי' פקדונו בידו איך מפני זה יפסל הגט. ולפירש"י ניחא שאין הגט נפסל בשביל זה אלא ששינה בשליחות דנתכוין לצעורי'. אבל לריב"א קשה. וצ"ל אה"נ הוה פשיעה גדולה דפוסל גט בשביל כך ומכ"ש שהי' ראוי שישלם השומר הראשון אפי' איכא עידי אונס ולא בעי שבועה מ"מ היה ראוי שישלם אלא רבא לטעמי' דס"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור. ועיין במרדכי פ"ג דב"מ סי' ר"ע כ' בשם ר"ח אין הלכה כרבא בהא דאת מהימנת לי בשבועה משום דרבא לטעמי' דס"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור ואנן קיי"ל חייב ע"ש. והקשה שם בגליון בשם מהר"ל מפראג מה ענין זה לזה. ולהנ"ל ניחא וכבר נדפס זה משמו בסוף ס' הרי"א ן' מיגאש על שבועות:

ור"ל מכשיר בשלוחו וכו'. עיין מ"ל פ"ד מתרומות הל' י"ד ולק"מ הכא פליג ר"ל וס"ל ליכא קפידא דלא כיון לצעורא אבל אי הוה קפידא היה מודה. והתם אי הוה אמר תרום ואח"כ כיחש איכא קפידא דאיסורא עביד הפועל ששינה ועקר הקרן טרם שהפריש תרומה כדקי"ל א"א לגורן שתעקר עד שהפרישו תרומה:

המביא גט בח"ל עושה שליח בב"ד והגירס' ברי"ף ובמשנה שבירושלמי עושה ב"ד שליח דמשמע דהב"ד עושה השליח היינו ברצון השליח הראשון אבל מ"מ שליח ב"ד הוא וכח ב"ד מסייע בשליחות וכ"כ רשב"א בשמעתין. וכן מוכח לר' חנינא לעיל ה' ע"ב דס"ל דנותנו לה בפני ג' כשאומר בפ"נ ובפ"נ וא"כ למאי הלכתא תנן עושה שליח בב"ד ואמר בפניהם בפ"נ ובפ"נ הלא כל בפ"נ ובפ"נ בפני ב"ד של שלשה הוא אע"כ התם אומר בפניהם ואינו ב"ד ממש אבל הכא עושה ב"ד והם עושים שליח ומשלחים על פיהם וכ"כ ומוכיח בס' מכתב מאלי' ויש לתמוה על הריב"ש ומייתי לי' הרב"י ופסק כן בש"ע דסגי בפני שנים והשליח מצטרף לשלישי וגם אינינו שליח ב"ד אלא שליח של שליח הראשון שעשאני בפני ב"ד וצ"ע כנ"ל:

עושה שליח בב"ד. פ' ריב"ש משום שב"ד יודעים ומשגיחים שיאמר בפ"נ ובפ"נ אבל לא משום שידעו שהי' חולה ונאנס דא"כ בא"י נמי היכי דבעי' חלה הי' צריך ב"ד. ונ"ל היינו דקמ"ל רב כהנא חלה תנן דוקא לאפוקי דלא נימא כרבנן ולא מיירי באת הולך אלא בהולך וחלה אורחא דמילתא אבל באת הולך דבעי' חלה אה"נ בעי' ב"ד קמ"ל חלה דוקא דאפי' באת הולך לא בעי ב"ד:

ואין השליח האחרון צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ יל"ד פשיטא וכי יאמר בפ"נ ולא נכתב בפניו. וצ"ל הכי קאמר אין צריך לומר בפ"נ אמר השליח הראשון בפ"נ אלא אפי' לא ראה ולא שמע את הראשון וב"ד עשאו שלא בפני הראשון כלל. אומר שליח ב"ד אני ומסתמא נעשה כהוגן וכן מוכח מעובדא דאתא לקמי' דרבא דלא ליתבי' לה עד תלתין יומין דמסקי' שעשו שליח שלא בפני שליח קמא ובש"ע לא כ"כ מדיוקו של ב"י בלשון הריב"ש וכבר צווח על זה בית מאיר. ובס' בני אהובה רוצה להגיה בש"ע דבר זה ע"ש:

מדקתני ואין שליח האחרון וכו' פי' מדלא תנן שליח שני דאז הוה דייקי' שני ולא שלישי אבל אחרון אע"ג דשני נמי איקרי אחרון כדכתיב לאה וילדיה אחרונים ורחל ויוסף אחרונים. מ"מ א"א לדוקי מיני' אחרון ולא שלישי ומדלא קתני שני ש"מ אפי' שלוחים הרבה ועי' תוי"ט:

או אפי' שלא בב"ד פי' אלא סגי שיאמר שליח דשליח ב"ד אני וכן השלישי וכן הרביעי כולם סגי כשיאמרו שליח דשליח שליח ב"ד אני ומסיק דבעי' דוקא בב"ד ממש:

אמר רב אשי אם מת ראשון בטלו כולם. נ"ל אי הוה ס"ל בקטנותא כתנא דבי ר"י ר"פ חרש דנפקא לי' משלחה ואינו חוזרת מושלחה וא"כ שליח עושה שליח נפקא מוי"ו יתירה דושלחה בתרא כמ"ש לעיל בשם ר"ח שבתוס' רפ"ב דקידושין. א"כ בודאי לא עלה על סברתו דודאי כל השלוחים תלוים בבעל. אך הוה ס"ל כר' ינאי ר"פ חרש דמפיק קטנה ושוטה דאינה מתגרשת מדלית להו יד ואייתר ושלחה יתירה לשליח כשיעשה שליח ומשו"ה הוה ס"ד דשליח בעל דבר בפ"ע הוא וכשמת בטלו כולן. וע"ד הלצה י"ל רב אשי בעצמו שיעור שבקטנותו היה חריף והגיע לפלגות ראובן גדולי חקרי לב עיין ב"ב פ' מי שמתו. וע"כ לא הי' נראה בעיניו למעט קטנה מושלחה שמשלחה ואינה חוזרת דאיכא קטנה חריפה אע"כ ממעטת מדאין לה יד ואייתר ושלחה לשליח עושה. והיינו דקאמר מר בר רב אשי הא דאבא דקטנותא היא פי' בקטנות עצמו שיער:

שליח שלא ניתן לגירושין הוא. עי' פנ"י שחתר להמציא סברא וטעם ולא עלתה בידו וכן בס' בית מאיר. ולפע"ד נראה עפ"י מה שכבר כתבתי לעיל דלא שייך שלוחו כמותו ודין שליח אלא בדבר הצריך שליחות ובמקח וממכר שצריך שהבעלים יעשו הקנין ואם שולח שלוחו צריך שיהי' כמותו ומכ"ש גיטין וקידושין ותרומה וקדשים וכל כיוצא בזה. אבל השולח לחבירו חפץ או אגרת וכדומה אין בזה דין שליחות ולא נעשה כמותו. רק מעשה קוף בעלמא עביד. והנה זה שלא שלחו לגרש אלא יהבי' לאבא בר מניומי. יש בזה ב' שליחות א' הולכת החפץ לאבא בר מניומי. ובזה אין דין שליחות כיון שלא עשאו שליח לגירושין אלא להביאו לאבא בר מניומי והוה כאלו שולח לו טליתו או חפץ אחר ואין כאן דין שליח כמותו. אך במה שאמר אמור לאבא בר מניומי שיתנהו לאשה זו היא מדין שלוחו כמותו. אך זה הוה מילי ולא מימסרי לשליח אחר וזהו אמת נכון וברור בעזה"י. ובסמוך גבי לבתר תלתין יומין הב לה הוה סד"א דכל תלתין יומין לא הוה אלא כפקדון ביד הנפקד ואינו נעשה שלוחו כמותו אלא בתר תלתין יומין ומסקי' דלאו הכי הוא:

מי קאמר לה אבא בר מניומי ולא את. עיין מ"ש ב"ש מלקמן צ"ג ע"ב כתבו ותנו לשליח מהו וכו' ע"ש בבית שמואל. ודבריו תמוהין דשאני הכא שכבר נתרצה לעשותו שליח אלא שלא הכיר בה ושוב מצאתי כן בס' תורת גיטין ונכון ופשוט: