חידושי חתם סופר על גיטין כג:

אין העבד נעשה שליח לקבל וכו' לשיטת הר"י מגא"ש צריך להבין איך יליף ר' אמי שליח קבלה ממתני' דמיירי בשליח הולכה וי"ל לשיטת ר"ח בתוס' קדושין מ"א ע"א ד"ה ושלח וכו' דס"ל מחד ושלחה נפקא כולהו א"כ מי שאינו ראוי לקבלה אינו ראוי להולכה ומדכשר להולכה במתני' ש"מ לקבלה נמי כשר. ור' יוחנן ס"ל מתרי ושלחה נפקא כפירש"י שם ולא קבלה והולכה אהדדי א"כ י"ל אינו נעשה שליח להולכה ולקבלה נעשה:

אין העבד נעשה שליח כ' תוס' דלא תנן עבד במתני' משום דהוה רבותא טפי בגוי שדעתו להתגייר וכבר נימול וגם קיבל מצות בפני ג' אך לא טבל דהשתא לא חסר מידי ואפ"ה פסול. ומורי בהפלאה בק"א דספר המקנה סי' ל"ה סעיף וי"ו כתב דע"י עבדו של עצמו יכול לשלוח גט דיד עבד כיד רבו ממש עיין שם. ועיין ש"ס ב"מ צ"ו סוף ע"א ובני אהובה כתב משום דכל דיני דמתני' שחרור שוה לגט משא"כ עבד לגט אינו שליח משא"כ שחרור ואולי נאמר אנן דבנכרי כלול מומר משא"כ בעבד אין מומר בכלל:

שתרמו את שלהן תרומתו תרומה. האריך רש"י דס"ל אין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר ועוד הא כל נכרים נודרים נדרים כישראל. כוונתו מבואר תחלה כתב דתבואתו טבל דאין קנין לנכרי להפקיע ומ"מ עדיין י"ל אין לו תקנה לדבריו כי אינינו יכול להפריש על זה כתב רש"י דכיון שנודרים נדרים ונדבות ממילא תרומתו תרומה. ובזה נדחו דברי אבן עוזר או"ח סי' קפ"ט שרצה להוכיח מרפ"ב דקדושין דמומר בעל ברית הוא דאלת"ה לימא לר' שמעון אתם למעוטי מומר דודאי איתי' בתרומה דנפשי'. ולפע"ד אינינו ודאי נהי תבואתו טבל אבל אפשר הפרשתו אינו מחסר דהא בקרבנות כתיב מכם להוציא המומר א"כ אפשר בתרומה נמי:

מה אתם בני ברית. פירש"י מוהלים ובאים בברית מצות ולקמן פירש"י עבד בא בברית דכתיב מחוטב עציך. הנה באבן עוזר הנ"ל רוצה להוכיח דמומר הוה בעל ברית דבע"ז כ"ז ע"א קאמר איכא בינייהו אשה ולא קאמר איכא בינייהו מומר דהמול ימול איכא ובריתי תשמור ליכא אע"כ הוה בעל ברית. ובמ"כ נתחלף לו ברית בברית התם מיירי מברית מילה ולא מברית תורה דאלו ברית תורה הרי גם אשה בברית תורה בפ' נצבים כי היכי דכתיב מחוטב עציך ה"נ כתיב טפכם נשיכם. אע"כ מברית מילה מיירי התם ומומר נהי ליתא בברית תורה הואיל ופרק עולה והוא בכלל שרש פרה ראש ולענה דכתיב התם. מ"מ בברית מילה איתי' בעל כרחו שהרי אות המילה חתום בבשרו. ולפע"ד כל עצמו לא נתקן לומר בני ברית כלנו יחד אלא להוציא מומר שבחדר בהמ"ז דלהוציא אומות עע"ז הי' סגי שלא לומר כולנו יחד רק יברך אותנו כמו שבירך אבותינו וממילא אימעט מי שאינו מזרע אבותינו ולמה לנו לומר כולנו יחד שנצטרך להוסיף תיבת בני ברית אע"כ משום בני אבותינו שהמירו ואינם בני ברית תורה. ואמנם בני ברית מילה הם ומילתם מילה. וברמ"א יו"ד סי' רס"ד סעיף א' פוסל מילת מומר ולפ"ז אותן האומנים רופאים המחללים שבת בפרהסיא בכתיבה ובהבערת טאבאק והם מוהלים צריך להטיף דם ברית מהתינוק אמנם לפמ"ש אני עני ליתא כי הוא בברית מילה עכ"פ ומ"מ שומר נפשו ירחוק מהם ויראה למצוץ דם אחר מילתם:

מה אתם בני ברית כ' תוס' לר"ש נפקא מיני' ובי' כיון דשליחות מתרומה ילפינן מסתמא לא ילפינן אלא דומיא דתרומה. הקשה פנ"י א"כ אתם למה לי נאמר כן בגט דומיא דגירושין. ולפע"ד זה תליא אי אמרינן בבנין אב דן מינה ומינה או אוקי באתרא ועיין בזה היטיב בכללי שבסוף ספר באר יעקב. ותוס' תי' שפיר דר"ש ס"ל דן מינה ומינה ולא צריך אתם. ור' ינאי דמייתי מאתם היינו למ"ד דן מינה ואוקי באתרא. ולפי זה למאן דסבירא להו דן מינה ומינה וגם דריש אתם ע"כ צ"ל מדן מינה דגט לא הוה ממעטין מומר לשליחות דהרי בר גירושין היא איצטרך אתם למעט מומר שאינו בן ברית:

הקשה פנ"י מנ"ל ללמוד מתרומה שאני תרומה שכן קודש אבל גירושין דחול אפי' נכרי יהיה שליח. ולפע"ד נהי בתחילה הוה ס"ד למיפרך מה להנך שכן חול דהוה ס"ל דיותר יש לעשות שליח לדבר חול מ"מ שוב דמסקינן בקדשי מקדש שכן רוב מעשיהם ע"י שליח חזינן דאדרבא יותר יש לרבות שליחות בקודש יותר מבחול ולא פרכינן ולדעתי בזה טעה רב אשי בב"מ ע"א ע"ב. ומסקינן בדותא היא כסברתי:

ונעשה כמי שהקנה לה א' מאיבריה. הוקשו לרבותינו בעלי תוס' דזה אינו דומה לחצי עבד וחצי בן חורין דגטו וחצי ידו באין כאחת אבל הכא אלו שחרר רגלו והניח גט על ידו מי משתחרר והלא ידו כולו לרבו. ואמנם בחי' למס' חולין בארתי דכח העובר מתפשט כל אבר באבר הדומה ויונק ממנו אע"ג דמסיק התם מבלבל זרעי' דאלת"ה קיטע יוליד קיטע מ"מ כן הוא א"כ בכח יד השפחה יש בה כח יד עובר המשוחרר וגיטו וידו באין כאחד ושם בארה. ועיין רא"ש בשם ה"ג למיכרך גט בכלי ולשלחו ע"י ערל ולכתוב לשליח ישראל שהגאונים פסלו והה"ג מתיר בדיעבד משום דקיי"ל כר"ש בשמות מובהקים והרא"ש לא ידע טעם לאסור לכתחילה. ובהג"א כ' עכ"פ ע"י ב"ד מותר לכולי עלמא שהב"ד יעשה שליח וכן הוא במרדכי והר"ן הקשה מאי שייטי' דר"ש דשמות מובהקים הכא ולדידי נמי קשיא מאי ענין למיכרכי' לגיטא במנא ולומר לגוי הולך מנה לפלוני. והגאון מו"ה אלי' אלפנדרי בס' מכתב מאלי' בשער שליחות סי' י"ג כתב משום דהוה ממנה שליח שלא בפניו והדר דחי דה"ג סובר ממני' שליח שלא בפניו שוב כתב משום דהגוי הוה קוף בעלמא והשליח הנוטלו ממנו ה"ל כטלי מע"ג קרקע וס"ל דכשם דהאשה לא יטלנו מע"ג קרקע ה"נ השליח להולכה ע"ש. וכל זה דוחק ולא מתורצא כל הקושיות הנ"ל ולפע"ד כפשוטו עיקור טעם האיסור דלמא אתי למיסמך על הגוי ולעשותו שליח ממש ע"כ לא מיבעי' אם אומר לו הולך גט זה לפלוני פשיטא איכא למיגזר ששלחנו לאשה ממש. אלא אפי' אומר לו רק הולך כלי זה והגוי אינו יודע שהוא גט מ"מ פסלוהו ר' חנניא גאון. והה"ג מתירו בדיעבד כר"ש דלא חייש בשמות מובהקים דלמא אתי ומיסמך עלייהו אבל לא לכתחלה. וכ' רמ"א שמעולם לא ראה נוהגים כן ולפי הנ"ל אפשר דוקא ע"י שליח גוי המביא בידו ממש איכא למיגזר אבל לשלחו על הדואר אפשר בשעת דחק גדול לא שייך כנ"ל וכבר הארכתי בתשובה:

נאמנת להביא את גטה. חמותה ובת חמותה וכו' בש"ס מפלגינן בין א"י לחו"ל והקשה רשב"א הא עכ"פ מרויחין להוציא שונא מתוך ביתה. ותי' רשב"א דלא מרויח בזה שישא הבעל אחרת. נמצא אין שום נגיעה ולא שום הנאה רק נחשדת והעיד שקר לנקום נקם. והנה עיין שו"ע חו"מ רסי' ל"ג והוא משנה ערוכה. וצ"ל כמ"ש מהרש"ל בתשובה סי' ל"ג דוקא שונא כל דהוא שלא דבר עמו ג' ימים מחמת איבה הא דמעיד אבל שונא מוחלט חשוד להעיד שקר ואיהו מייתי ראי' מקושי' תוס' ישנים דמייתי מהרש"ל בחכמת שלמה בסנהדרין ט' ע"ש. וממשנתינו לא מייתי ראי' צ"ל דס"ל דיש לדחות דהכא משום נגיעת הנאת ממון נחשדו אבל לפמ"ש בשם רשב"א דהכא ליכא נגיעה דא"כ מה בין א"י לחו"ל אע"כ משום שנאה נפסלו ש"מ כמהרש"ל. וכבר כתבתי כן על גליון שו"ע שלי: