חידושי חתם סופר על גיטין כא.

שאני זקן וכו' צע"ג מה יענה מסיפא דהך משנה לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת גיטה והתם ליכא למימר מטעם הפקר ב"ד א"כ איך נלמד זה מזקן דידע לאקנויי. ועלה בדעתי לדחוק דה"א דמיירי בבעל ואשתו המחליפין זע"ז כתוב אתה הגט שעלי לכתוב אכתוב אני השובר שעליך לכתוב אע"ג דציווי הגט הוא טפי משובר מ"מ כולי האי דרך חליפין ידעו לאקנויי ויליף מזקן בהדרגה אם הזקן מקנה אפי' בלי חליפין א"כ לכל הפחות אשה מקנה בחליפין דבר בדבר. אבל מתני' דלקמן כ"ב ע"ב דמייתי האשה כותבת גיטה דמתני' במס' גיטין ולא מיירי בדיני קנינים לא משמע לי' דמיירי בהנ"ל והוא דוחק. ויותר נראה דמתני' דלקמן ודעדיות תרווייהו לא מיירי בדין הקנאת הקלף כלל. ולא אתי לחדות אלא דהוה סד"א דהמלוה לא יכתוב אני לויתי דהוה שיקרא וכן אשה לא תכתוב אני מגרשך והוה חוכא וטלולה קמ"ל אין קיום הגט אלא בחותמיו ולא איכפת לן בכתיבה. ועל זה קאמר שפיר מדזקן כתב שטרות ע"פ דרכך אתה למד שהאשה כותבת גיטה ואינינו שיקרא וחוכא וטלולה כי הכל תלוי בחותמיו. ואמנם בענין ספר המקנה לא מיירי מתני' אפשר זקן ידע לאקנויי ואשה מטעם הפקר ב"ד:

דידע לאקנויי. הקשה רשב"א מה בכך עכ"פ הלווים אין דעתם לקנות והוה כירד בנכסי הגר וקסבר שלו הם ותי' דעת אחרת מקנה שאני ועיין ב"ב מ"א ע"א רב ענן שקל בידקא וכו' ועיין נמוקי יוסף שם בשם הראב"ד ובחי' שם. ועיין שיטה מקובצת סוף ב"מ דאפי' בהפקר קונה בלי ידיעה ע"ש ואין כאן מקום להאריך:

ערב היוצא אחר חיתום שטרות וכו' פירש"י וז"ל האי שטרא כשחתם בו לאחר זמן כבר היה מסור למלוה עכ"ל. וצ"ע מה בכך הלא אינו אלא פקדון או כעין משכון בידו וגוף השטר שייך ללוה כמ"ש לעיל. וי"ל דמתני' מיירי כשהגיע זמן פרעון ואינו יכול לפרוע כדתנן הרי שהיה חונק וכו' וא"כ ה"ל השטר שבידו כמשכנו שלא בשעת הלואתו וקנאו המלוה לגמרי ושפיר מקשה מערב ועדיין צ"ע:

גברא שאני דידע לאקנויי. אלא אר"א מהכא אשה כותבת וכו' ליישב קושי' תוס' איך נעלם מרמי ב"ח ומרבא הך מתני'. וי"ל דלהס"ד דהוה ס"ל דגברא נמי לא ידע לאקנויי הוה ה"ל אשה כותבת גיטה מתקנתא רבנן ודומי' דהכא איש כותב שוברו מתקנתא דרבנן דהרי גברא לא ידע לאקנויי. וטעמא דהאי תקנתא כיון דכל שיעבוד כתובה מבעל לאשה היא מדרבנן א"כ הם אמרו להפקיע השיעבוד ע"י קנין הבעל לאשה אע"ג דלא ידע לאיקנויי. אך עתה פשיט מערב ודחי בעל ידע לאיקנויי ומעכשיו כיון דבעל ידע לאקנויי מ"ט יתקנו רבנן שום תקון בשובר ללא צורך הא בעל ידע שפיר לאקנויי אע"כ בעל כותב שוברו מדינא ולא מתקנתא א"כ הה"נ אשה כותבת גיטה מדינא דאיתתא ידעי לאקנויי:

קנאתהו ומתגרשת בו. פירש"י גיטה וחצרה באין כא' וכן לקמן ר"פ הזורק ומקשי' אמ"ש ש"ך רסי' ר"ב דשני דברים אין החצר יכול שיקנה החצר וגם מטלטלים בב"א ע"ש. ולכאורה משמעתין לק"מ די"ל כיון דעכ"פ החצר נהי אין בכח קנין ההיא לקנות מטלטלין שצריכים קנין גמור אבל לקנות הגט שבקנין גרוע בעלמא כל דהוא נקנה מודה ש"ך. אך ר"פ הזורק צ"ע קצת התם הקושי' מטעם מה שקנתה אשה קנה בעלה וע"כ צ"ל גטה וחצרה באין כא'. ר"ל כח הגט פעיל כמעט קודם דהרי א"א לקנות החצר טרם תקנה הגט שהרי אין להיד לקנות וכיון שא"א לקנות ב' דברים כאחד וחצר צריך קנין גמור קשה קצת. וי"ל התם החצר הוא שלה אלא משועבד לבעל ואינו צריך אלא סלוק ולא קנין בזה שפיר י"ל סלוק הבעל וקנין הגט באים כאחד. וכן י"ל ביד עבד אפשר נמי אינו אלא סילוק כח האדם וממילא אדם זוכה בעצמו וכבר נדפס מזה בתשובתי. ובס' קצה"ח כ' לחלק דחצר דמטעם שליחות אינו יכול לפעול ב' קנינים אבל חצר שהוא מטעם יד חשוב טפי ויכול לפעול ב' קנינים. ולפ"ז י"ל קושי' תוס' שהקשו אדאביי דלמא הכא מתורת שליחות. י"ל אביי מקשה ממ"נ אי מטעם יד הא ליתא בע"כ אי מטעם שליחות איך יקנו ב' קנינים כא' החצר והגט. והרמב"ם פסק כשהעבד ניעור אינה מגורשת עד שיגע גט לידה והקשה הרשב"א אם תטול הגט ה"ל טלי גיטך מע"ג קרקע. וי"ל קצת כמ"ש בית שמואל סי' ל' סק"א. ולכאורה צ"ע דהא אביי שפיר הקשה ומ"מ פסקי' כרבא ממעשה רב ר"פ הזורק תיזיל איהי ותיחוד ותפתח. ועכ"פ מה יענו לקושי' אביי מה ידה בין מדעת בין בע"כ וכו'. וצ"ל כנ"ל דס"ל חצר מטעם שליחות ואי משום שא"א ב' קנינים בפ"א. י"ל אה"נ לא קנתה אלא החצר ורגע אחר קנין החצר תתגרש בגט המונח בחצירה. ואביי שהקשה הוה ס"ל דהוה כטלי גיטך מע"ג קרקע. ואנן ס"ל כה"ג שבא מיד הבעל לא מיקרי טלי גיטך:

ואמאי חצר מהלכת היא. הקשה רמב"ן הא יד נמי מהלכת ומ"ש תוס' יד מינח ניחא מניח הגט ע"ג רגלה מאי איכא למימר. ע"כ פי' רמב"ן דחצר מהלכת ר"ל שיכול להרחיק עצמו מבעליו בלי רצונו משא"כ יד. ולפ"ז בעלי חיים אפי' משתמרי' לדעת בעליהם מ"מ כיון שאפשר בשום אופן שירחיק עצמו מבעליו לא הוה דומיא דיד וחצר מחובר שאינו יכול להרחיק עצמו. מ"מ צריך משתמר לדעתו:

והלכתא בכפות. פסק רמב"ם כפות מגורשת וישן פסול מדרבנן ופשוט דרמב"ם מפרש או כפות או ישן והיינו כפות בידיו ורגליו והחבל בידה דהשתא לא הוה מהלך כיון שרגליו כפותים והוה משתמר כיון שידיו כפות והחבל בידה וכ"כ הרא"ש פרק הזורק ע"ח ע"א. וה"ה ישן דהרי בשינה רגליו וידיו כפותין. וכתב ה"ה הא דפסול מדרבנן גזירה אטו ניעור וכ' הלח"מ דכן מוכח דאל"ה תיקשי קו' תוס' ד"ה אבל בחצר לגזר וכו' דהרי ישן שכיח אע"כ גזרינן אטו ניעור. ולפע"ד פשוט דא"א להתיר א"א בישן דמאן לימא לן דישן דילמא ניעור הוא ועושה עצמו ישן. ואם משכחת במציאות רחוק שישן בודאי כגון שהשקוהו משקה של שינה א"כ זה לא שכיח כמו כפות ועוד שפיר איכא למיגזר אטו ישן בעלמא וק"ל:

והא שליחות לקבלה מדעתה איתא בע"כ ליתא. לקמן ר"פ הזורק בעובדא דתיחוד ותפתח הקשה הר"ן הא בעל שנתן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואמאי איכסף רבא. ותי' הי' חצרו של שליח להולכה והוה כמו ידו של שליח והשליח הקנה לי' חצירו של עצמו ע"ש. ולפ"ז לכאורה ה"ה אם הבעל מקנה חצרו לשליח קבלה והגט בתוכו מתגרשת וכן באבי הנערה ומעתה שייך בשליח קבלה ג"כ יד ברצון ולא בע"כ וי"ל בזה קושי' תוס' ישמע חכם ויוסף לקח: