חידושי חתם סופר על גיטין כ.

וטעה ולא הטיל בו דלת. ד"מ ביו"ד סי' רע"ו בשם סמ"ק משמעתין דשם שנכתב סתם ולא קידשו מותר למוחקו לצורך תיקון. וצ"ל דס"ל דיו ע"ג דיו ה"ל מוחק התחתון ומ"מ מותר לצורך תיקון. ועוד במס' סופרים איתא בהדיא בדברי רבנן מוחקו וכותב שם אחר. אך יש להקשות דלמא דוקא הכא דאינתיק לשם יהודה ואין בו קדושה כלל אבל אם מעיקרא כ' שם גמור בלא כוונה כלל מנ"ל דמותר למחקו לצורך תיקון. ונ"ל דיש להוכיח כן מלקמן נ"ד ע"ב משמע משום דכולי ס"ת מחזי כמנומר אבל אי הי' שם א' היה מעביר עליו קולמוס אע"ג שלא כיון התם לכתוב יהודה כ"א שם ממש ואפ"ה מוחק תחתונה ע"י כתיבת עליונה וצ"ל הא דנקט נתכוון לכתוב לרבותא דהיתרא דר' יהודה אפ"ה סגי' בהעברת קולמוס להכשירו ועיין פני יהושע:

דבעינ' זה אלי ואנוהו. בחי' ר"פ לולב הגזול ביארתי אפילו אי ואנוהו בשארי מצות לאו דאורייתא מ"מ בכתיבת השם הוא דאורייתא כי כן משמע זה אלי היינו השם הקדוש ואנוהו:

אר"ח יכילנא למיפסל לכולהי גיטא. י"ל צחות ר"ח דייק ואמר יכילנא למיפסל. דהפנ"י תמה איך כייל כולהו גיטא לא שוי' א' מהן פרוטה ואיה הגויל ושכר הסופר. ותו לקמן אשה שכותבת גיטה יודעה לאקנוי' לבעל ומה קנין שייך בפחות מש"פ. ולפע"ד לק"מ לקמן מיירי שמגורשת ברצונה לטובתה והרי היא עצמה כותבת גיטה א"כ שוי' לשניהם להבעל שרוצה לגרש והיא רוצית להגרש ושוי' לדידהו כמה פרוטות והכא מיירי ברוב גטין מחמת קטט שמתגרשת בע"כ ומיירי שהבעל לא הוציא בו הוצאה מאומה וחכמים הקנו לו גט כתוב וחתום ובע"כ שלא רצונה מגרשה וכיון שכ' עליו שמו ושמה לא שוה תו מידי רק שתתגרש בו והוא לה על אפה ועל חמתה. ואע"ג שאח"כ צריכא היא לו לראי' היינו אם כבר נתגרשה אך הרי אם דנין איך תתגרש כלל שהרי הקלף שנכתב עליו אינו שוה כלום כ"א לצור וזה אינו ש"פ. אמנם לכאורה אפי' אם לא תתגרש בו עדיין שוה כמו כל תופסי גטין שכותבים הסופרים שאם יצטרך א' לגרש אשתו יקנה זו. ואי משום שמות עכ"פ אפשר יזדמן שמו כשמו כדלקמן ר"פ כל הגט שמע קול סופרים מקרי' וכו' ועכ"פ שוה פרוטה לזה ושוב ממילא היא מתגרשת בו. אך הא הוה שלא לשמה מיהו לראב"י יכול להעביר עליו קולמוס והדר ה"ל שוה פרוטה אך ר"ח לטעמי' ס"ל לרבנן פסול לגמרי ע"כ יכילנא למיפסל כולה גיטא:

אילימא דכתב וכתב ונתן והכא לא יהיב מידי. הקשה מורי בהפלאה לקידושין איך ס"ד דבעי' גויל הגט ש"פ א"כ לקמן כ"א ע"ב למה לי קרא וכ' בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף ואי ס"ד דהגויל שוה פרוטה א"כ למה לי לכתוב עליו ספירת דברים תיפוק לי' משום כסף דהא אית בי' ש"פ אע"כ לא בעי' נתינה. ולפע"ד משום הא לא קשי' דאפי' אי היה מתגרשת בכסף מהיקש יציאה להוי' מ"מ היינו במתגרשת מדעתה ורצונה דומיא דכסף שהוא מרצונה אבל בע"כ בעי' דוקא ספירת דברים ושפיר ס"ד דר"ח שיהיה ש"פ אלא אם מרצונה לא בעי כתיבה אצטריך וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף ולק"מ. אבל אי קשי' א"כ שטר בקידושין דילפינן מהיקש הוי' ליציאה יהיה צריך ש"פ דומיא דגט לר"ח וא"כ תיפוק לי' דה"ל כסף קידושין וע"ש בהפלא"ה פ"ק דקדושין ואין להאריך כאן:

שאני עלה של זית דחזי לאצטרופי. וצ"ע א"כ מ"ט לא קמ"ל מתני' טפי דכותבין על איסור דהא לרמב"ם אפי' לכתחלה כותבין עי' ריש סי' קכ"ד ואפי' למאי דמפרשי' האחרונים דרמב"ם נמי לא קאמר אלא מטעם גט מגרש בו לכתחלה אבל מ"מ לכתחלה לא יעשה משום איסור הנאה מ"מ הא ה"נ תנן במתני' על יד העבד והוא כתיבת קעקע כ' תוס' מדרבנן אסור ומ"מ תנן במתני' א"כ ה"נ ה"ל למיתני איסור הנאה. עיין לקמן כ' ע"ב תוס' ד"ה כתיבת קעקע וכו' ע"ש. ונלע"ד דשפיר משכחת כותב לכתחלה על איסורי הנאה כגון כהן שנשא גרושה וכדומה וכופי' להוציא שלא ברצון האיש ולא נמצא אלא עלה של איסור הנאה דכותבין לכתחלה שהרי אינם נהנים מזה והוה קלקולו יותר מתיקונו עיין כה"ג פ"ק דחולין ח' ע"א שוחט בסכין של ע"ז וכש"כ הכא ואמנם בכתיבת קעקע דלאו משום הנאה אתאינן עלה א"כ בכי האי גונא אין כותבים לכתחלה אלא אם נכתב כשר. ומ"מ שפיר מייתי תוס' ראי' מאיסור הנאה דשלחו מתם דהרי שלחו אם כתבו באיסור הנאה דיעבד וע"כ לא מיירי מכופין להוציא נמצא עביד איסורא ואפ"ה הגט כשר א"כ ה"ה בכתיבת קעקע. אבל רמב"ם כתב כותבים לכתחלה באיסור הנאה היינו כנ"ל. וי"ל עפמ"ש בירושלמי דפריך על עלה של זית ה"ל מקורע פי' א"א לכתוב גט על עלה אחת וצריך איזה עלים וה"ל ב' ושלשה ספרים. ומשני הדא אמרת סגי' אני פלוני מגרש פלונית ולזה סגי' עלה א' ע"ש. ולזה י"ל קמ"ל מתני' טפי בהא דעלה מבאיסורי הנאה ודוחק. מ"מ הרוחנו בזה מה שהקשה פנ"י אפי' התוס' דרשה משמי' דרבי ולא קלסוהו. והקשה כיון דלא מצינו רבים חולקים על רבי אמאי לא קלסוהו ולמה לא יהי' הלכה כמותו במקום שאין חולקים. ולהנ"ל הוה ס"ד דהשומעים מדדרשה משמי' דרבי ש"מ ס"ל מתני' פליג ארבי ודוקא עלה של זית ולא איסור הנאה ע"כ לא קלסוהו והדר דרש משמי' דרבי' דמשנתינו לא פליגי וכמ"ש לעיל:

משמיה דרבים וקלסוהו. מה שהקשה תוס' אפירש"י מלקמן דף ע"ז דודאי ר"ח דדרש משמי' דרבים לא שיקר וכיזב לומר רבים אמרוהו אלא דרש סתם ולא הזכיר שמי' דרבי עלי' והנה אחז"ל ר' אלעזר לא אמר משמי' דר' יוחנן רבי' משום שהיו יודעים כל מה שדורש סתם הוה משמי' דר' יוחנן רבי' ומייתי ראי' מיהושע בן נון דדרש סתם והיו הכל יודעים מתורתו של מרע"ה היא עיין יבמות צ"ו ע"ב. והנה ידוע ורגיל דדברי חז"ל רבי לא שנה ר"ח מנין לו היות כן ר"ח כדדרש סתם הי' משמי' דרבי' וכשהי' רוצה לומר בשם רבי' הי' צריך לפרש. ובסוף פרק מי שאחזו דרש סתם וסבור הי' כי יבינו שהוא משמי' דרבי. אך טעו השומעים וסברו משמי' דרבים אמרוהו ולא קלסוהו כי אין הלכה כרבי בזה וכשהרגיש ר"ח שטועין וסוברים שהוא משל רבים חזר ודרש ופירש בשם רבי וקלסוהו. וצ"ל הגירסא בהיפוך משמי' דרבים ולא קלסוהו והדר משמי' דרבי וקלסוהו:

כיפי ואנדוכתרי. עיין מג"א סי' ש"מ ויפה כתב מחצית השקל דמדכתב רש"י שאינו כתב וקבוע דמשמע מטעם אותיות פורחת באויר ולא פי' דלא הוה כתיבה אלא ש"מ דשפיר הוה כתיבה וחייב בשבת אלו דבריו ע"ש ודפח"ח. אבל אכתי מנ"ל לרש"י הא. ונ"ל מדמפליג בין חקק ירכות ל ולא מחלק מיני' ובי' בין ירכות לתוכות אע"כ צ"ל דבעי לחלק בכתיבה גופא דטבלא ופנקס חק ירכות הוה כתיבה וכשר ו הוה כתיבה ופסול משום פורחת באויר והוה חילק בכתיבה גופא משא"כ חק תוכות לאו כתיבה היא וא"כ מוכח דהוה שפיר כתיבה. מיהו כבר כתבתי לעיל לענין שבת לא תליא בכתיבה אלא כל שהלוים היו עושים כן ומאן לימא לן דלוים לא היו מדבקי האותיות על הקרשים ולא הי' כותבים עליהם כלל אלא מדבקים אותיות של שעוה עליהם:

לא הי' כותבי' שוקע אלא בולט כדינרי זהב וכו'. עיין פר"ח בסימן קכ"ד סעיף ד' לשון רמב"ם והשגת הראב"ד גבי ציץ. והנה בפ' פקודי כתיב ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם קודש לה'. הנה מדכתיב ויכתבו עליו משמע הכתיבה עליו ולא בתוכו היינו בולט ולא שוקע וכן מצאתי בהפלאה פ' תצוה והאבנים תהי' על שמות ב"י פי' שמות ב"י שוקעים והאבנים על שמות דאי בולטים הרי ב"י על האבנים ע"ש וא"כ הכא בציץ כתיב ויכתבו עליו ע"כ בולט ולא שוקע. ואך כתיב פתוחי חותם היינו חורץ ושוקע. וע"כ לקיים ב' המקראות הי' חורץ פתוחי חותם מאחוריו ועי"ז הי' בולט על פניו. וס"ל לרמב"ם כל היכי דכתיב ויכתוב צריך להיות בפועל כפיו ומעשי ידיו של הכותב שיהיה כל האות נכתב על ידו מעשי אצבעותיו ולא שיכה בדפוס מאחוריו ויפלוט אות מלפניו דלשון כתיבה משמע מעשי ידיו ולא ע"י דפוס ברגע א' כל האות וכן כתב בני יונה סי' רע"א דדפוס פסול לס"ת דבעי' מעשי ידיו ומוכיח מבן קמצר שלא רצה ללמד כתיבה שם בן ארבע בפעם א' ומאי טעמא לא קבעו בדפוס אע"כ פסול ולפע"ד גם בגט פסול ובכל מקום שנאמר כתיבה. והנה בציץ מדהי' צריך לחרוץ פתוחי חותם בפועל כפיו א"כ היה צריך לרשום האות כדי שלא יעקם חריצתו ויצא מעוקל ודיבוק שעוה ולא בדיו כיון שכ' קודש לה' א"כ בדיו יבוא אח"כ למחיקת אותיות מהשם משא"כ בשעוה הנקלף מעליו כאשר הוא בשלימתו כנלע"ד נכון בעה"י. וע"ש היטיב בבני יונה וק"ל: