חידושי חתם סופר על גיטין יט.

בכל כותבים בדיו וכו' על עלה של זית וכו'. עיין תוס' מנחות ל"ד ע"א ועיין מה שנדחק בצאן קדשים שם. ובתשובה כתבתי ליישב דברי רש"י בעזה"י דבלא"ה קשה כיון דלשון כתיבה אינה מופנה בשום מקום דאיצטרך לגופי' א"כ מנ"ל למילף גז"ש שאינה מוכרח משום צד וביותר קשה לקמן כ"א ע"ב גבי גט דאייתר חד וכתב לה לרבות כל מילי ולאפוקי ספר ממשמעותי' ולא בעי' ספר ודיו מנ"ל דלמא ספר דגט כמו בכל התורה ספר ודיו דוקא ויתורא דוכתב לה לאפנוי' לגז"ש דמנחות הנ"ל וצע"ג לכאורה. וצ"ל דלמסקנא קרא כתיב וכתבתם להדי' על מזוזות ולא איצטריך גז"ש אלא לגילוי מילתא בעלמא ולזה לא צריך איפנוי'. וא"כ שפיר אייתי וכ' לה לריה"ג בגט לרבות כל מילי ולפ"ז דברי רש"י נכונים דלהס"ד דהוה ס"ד זו דבעי' גז"ש גמורה א"א למילף מסוטה וס"ת ומזכרון בספר דעמלק דכל הני איצטריך לגופא וליכא איפנוי' וע"כ מכתיבה דגט בעי למילף דהתם כתיב ב' פעמים וכתב לה חד לגופי' וחד לגז"ש. ולפי אותה הס"ד וכתב לה לגז"ש אין כאן ריבוי לרבות כל מילי בגט לריה"ג אלא ספר ודיו דוקא. אך למסקנא דגז"ש הוא רק גילוי מילתא בעלמא מצי למילף מסוטה או מס"ת או מעמלק. ואייתר וכתב גבי גט לרבות כל מילי וכסוגי' לקמן כ"א ע"ב ומיושבים דברי רש"י:

בדיו. פלוגתת הפוסקים עיין בני יונה סי' רע"א והעולה להלכה ולמעשה כי גדר הדיו הוא הצבע השחור המעובה שאינו נכנס בתוך עובי קלף מעבר לעבר כצביעת בגדים וגם אינה כמיא בעלמא אלא מונח על גבי הקלף ונדבק בו ויכולין למוחקו ולהסירו ממנו אע"פ שאינו נמחק לגמרי שרשומו ניכר מ"מ כשר לס"ת רק לפ' סוטה בעי' כתב שיכול למחוק וע"ש:

ובסיקרא. מלשון רש"י משמע צבע סיקרא השרוי במים ולא סיקרא יבש שרושמים בו ולקמן גבי מיא דאברא נכתוב עוד מזה אי"ה:

לאתוי הא דאמר ר' חנניא כתבו במי טרי' ואפצא כשר. הרמב"ם פסק אפי' לכתחלה כותבין משום דאתי' בכללא דמתניתין ובמתני' תנן כותבין לכתחלה ונדחקו א"כ אמאי תני ר"ח כתבו בדיעבד ועיין כ"מ. ונלע"ד לפי מ"ש צאן קדשים במנחות ל"ד הנ"ל דוקא לרבנן לקמן כ"א ע"ב דס"ל פשטי' דקרא ספר היינו כל מילי הא דכתבינן בכל הני דמתני' לכתחלה. אבל לריה"ג דמפיק לי' מריבוי דוכתב לה אינו כשר אלא בדיעבד ע"ש וא"כ א"ש י"ל ברייתא כריה"ג ולא מכשר מה שאינו ספר אלא מריבוי ובדיעבד וה"ה מה שאינו דיו דהא דיו וספר מחדא נפקא מברוך ע"ש במנחות ומתני' אתי' כרבנן דכותבים לכתחלה בכל אלו ופשוט:

דיו ע"ג סיקרא וכו' סקרא ע"ג סקרא. הנה ס"ת אינו נכתב אלא בדיו וע"כ ר' יוחנן לא מיירי בכל גוני משא"כ משנה דשבת כתב ע"ג כתב משמע דמיירי אפי' בס"ת וגט כמ"ש תוס' ומיושב קושי' מהרש"א:

דיו ע"ג דיו וכו' מדלא אמר באנו למחלוקת ר' יהודא ורבנן כדאמר ר"ח לקמן כ' ע"א ש"מ אליבא דכ"ע קאמר וכ"כ רשב"א לקמן להדיא ומשו"ה הקשו תוס'. משא"כ איבעי דר"ל עדים שאינם יודעים לכתוב דע"י מעשה שבא לפניו שאל כמ"ש תוס' בחולין קכ"ד ע"ב ד"ה עור וכו' ע"ש. א"כ לדינא שאל לפי מה שלמדו רבו ר' יוחנן הלכה כחכמים דר' יהודה ולזה נתכוון גם מהרש"א ועיין פנ"י שנדחק בזה. ומ"ש תוס' לר' אחא ב"י מתני' דשבת לא בכל גוני. בירושלמי מפרש לרב אחא ב"י כתב ע"ג כתב פי' ב' אותיות זה למעלה מזה ולא זה בצד זה או זה בתוך זה כגון שנכתב דל"ת בתוך הבית ע"ש:

וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה פירש"י גם בשבת גופי' לא היה מחייב חטאת. וא"כ צ"ע על הרמב"ם דפסק להדיא דיו ע"ג סקרא חייב חטאת. ונראה דמפרש כדמשמע בירושלמי דר' יוחנן השיב לר"ל מפני שהוא מדמה גט לשבת נעשה מעשה כי אינן דומין אע"פ שלענין שבת חייב חטאת בגט לא הוה כתיבה והדעת נוטה לכך דבגט כתיבה כתיב וצריך קבלה הל"מ מה נקרא כתיבה משא"כ בשבת לא כתיב לשון כתיבה אלא כל מלאכה דהוה במשכן חייבים עלי'. והנה אפי' נימא דיו ע"ג דיו הוה כתיבה לענין גט וס"ת מ"מ במשכן לא הוה דלמה יעשו לויים פעולה בטילה אחר שכבר נכתב דיו ע"ג הקרש למה יחזרו ליכתבו ע"כ דין הוא שיפטור בשבת. וכן בהיפוך אפי' אם דיו ע"ג סקרא לא הוה כתיבה לענין ס"ת וגט מ"מ במשכן כשהיה כתב שע"ג קרשים ולא יכלו להכירו בטוב חזרו ונתנו עליו דיו וא"כ בשבת כה"ג חייב. ואמנם מ"מ יפה כתב תוס' דיו ע"ג דיו כשהשני מתקן יותר הוה כדיו ע"ג סקרא אע"ג דלוים לא כתבו דיו ע"ג דיו מ"מ הרי כתבו דיו ע"ג כתב כהה להכיר העליון בטוב. וממילא ה"ה כל שהעליון מתעלה יותר מן התחתון חייב עליו. וגם מ"ש תוס' בקושית' דמדמה גטין לשבת אע"ג דלא דמי כנ"ל מ"מ הקשו לס"ד דר"ל דהוה מדמה להו:

אתמר עדים שאין יודעים לחתום. אסופר שאינו יודע לכתוב לא קא מיבעי לי' משום דא"כ אותו הרושם באבר וברוק יהי' הוא הסופר ויכתוב הגט דאפי' אשה כשרה לכתוב הגט וחשו"ק עיין לקמן כ"ג ע"א ומומר דפסול לא שכיח. אבל עדים שפיר משכחת דפסולי עדות ירשמו ברוק והכשרים יכתבו ע"ג. ועוד נ"ל דבכתיבה דפסול מן התורה שלא לשמה לר"א דע"מ כרתי א"כ כ' עליון מתקן יותר ולראב"י אפי' רבנן מודים דהוה כתב ויכול לכתוב בסקרא וע"ג בדיו. משא"כ בחתימת עדים לר"א דלא בעי לשמה אלא משום מזוייף מתוכו גזירה אטו כתיבה כמ"ש תוס' לעיל ד' ע"א סוף ד"ה מודה וכו' א"כ מעיקור גם כ' התחתון היה כשר דלא בעי לשמה. והעליון אינו מתוקן כל כך משו"ה ליבעי לי'. וצ"ע בשטרות דלא הוה אלא לראי' בעלמא ולא איברי סהדי אלא לשקרי מ"ט למיפסיל כתב ע"ג כתב. שוב מצאתי שנתקשה בזה הגאון מוה' יונתן בספרו בני אהובה ולא מצא יישוב:

מקרעין להן נייר. לפי הנראה מהפוסקים מקרעי' הוא הטוב שבכולן ושמואל מקיל אפי' באבר. ור"פ מחמיר באבר לא אלא ברוק אבל עכ"פ מקיל מפי מרב דמקרעין הוא העצה היותר טובה. ורמב"ם פסק כמעשה רב דר"פ דאפי' ברוק סגי' ומכ"ש מקרעין. ובפכ"ד מהל' מלוה ולוה כ' גבי שארי שטרות מנגדי' אפי' במקרעין ומכ"ש ברוק דגרע ממקרעין. ולפ"ז צ"ל ברייתא דתני' כוותי' דרב מקרעין לא תיקשי אדשמואל ור"פ דס"ל ברוק נמי י"ל ברייתא בשארי שטרות מיירי ושם לא התירו אלא מקרעין ואתא ר"ג ואמר אפי' מקרעין לא התירו אלא בגטין. אך חכמים ס"ל להתיר מקרעין בשאר שטרות אבל בגט מודו לר"פ דשרי ברוק:

ושמואל אמר באבר. בטור בשם הרמ"ה דבלא דוחק לא יעשה באבר ורוק משום גזירת סיקרא. ולפ"ז אפשר ליישב פסק הרמב"ם דכ' באבר כשר ואינו מחלק בין אבר למיא דאברא. נ"ל דס"ל דבסיקרא פסול לגמרי כיון דסיקרא כשר בגט לכתחלה א"כ דיו על גביו אין העליון מתקן יותר מהתחתון רק במה שזה סיקרא וזה דיו ועל זה אמר ר' יוחנן לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. אך באברא שאינו כשר לכתחלה א"כ דיו שע"ג מתקן טפי ה"ל לאכשורי מדינא בחתימת עדים לכל הפחות והא דפריך ש"ס ודחיק הא באברא הא במיא דאברא. היינו משום דעכ"פ ה"ל למגזר אברא אטו ע"ג סיקרא דפסול לגמרי ע"כ מוקי לי' באברא ממש וע"כ לא גזרינן אלא מיא דאברא אטו מיא דסיקרא דהוה צבע כמותו אבל אברא יבש שרושמין בו לא מתחלף בצבע דסיקרא. נמצא לפ"ז לענין הכשר כתיבת הגט אין חילוק בין אברא למיא דאברא רק לענין עדים שאינם יודעים לחתום בעי לחלוק ביניהם לשמואל ואנן קיי"ל כרב פפא דוקא ברוק ולא באברא כלל ומיושב הרמב"ם: