חידושי חתם סופר על חולין ח

מפני שמחליפין. מה שנסתבכו המפרשים בדברי ר"ת שבתוס' דבבצק איירי. מפני שלא ראו מקור דברי ר"ת בס' הישר בחלק ענינים שונים דפוס וויען דף ע"ט סוף עמוד ד'. שהשיב לרבנו שמואל אחיו ז"ל וז"ל. מפרשת דבפת איירי וקשי' לך. ולא היא דבעיסת חמץ איירי וה"ק עיסת חמץ של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד ואע"ג דאין שהות מלוש בצק עד חימצתו לאלו עוברי עבירה דחזינן להו דעיילו ונפקא. אפ"ה שרי מפני שהן מחליפין בעיסת נכרי שנתחמצה אחר הפסח. ומיד לאו דוקא דע"כ בעי' שהות כפי ריחוק הנכרי ושיעור ביאה ושיבה ורבנו ש"י לפי פשוטה פירשה כר"ש משום דסברוהו אינה עומדת לשני הפירושים לא חש עכ"ל. פי' רבנו הוא רש"י לא חש ודקדק כל כך בפירושו לפרשו בעיסה כיון דסברוהו לא קם במסקנא לשני הפירושים בין שיהי' עיסה בין שיהי' פת לא קם הסברוהו במסקנא ע"כ לא חש רש"י לפרש אליבא דר' יהודה דס"ל חמץ של גוי אסור אלא לר"ש דחמץ של גוי מותר. אבל האמת דבעיסה מיירי ולא הי' זמן מצאת הכוכבים עד עתה אלא מכאן מלוש בצק עד חימצתו ולאו היינו שיעור חמץ מיל כיון שנתחמץ ע"י ד"א שיעור חמץ הוא מיד ולא בשאור שהוא מחומץ מכמה ימים אלא בשמרי יין וכדומה וראינו אלו בעלים יוצאי' ונכנסים וע"כ אינהו לא חמצוה עתה שהרי יצאו ונכנסו ולא הי' להם פנאי אלא או נתחמץ להם עיסה בי"ט ולא שרפוהו או קנו והחליפו בשל גוי שהחמיצו עתה ולא יצא ונכנס וקמ"ל דתולין להקל ודקדק ר"ת בלשון מלוש בצק עד חימצתו שהוא פסוק בהושע וקאי על יציאת מצרים וקרי לי' חפזון ע"ש ובפיוט דשבת הגדול ע"כ יצדק עליו לשון מיד דברייתא מותר מיד דהוא שיעור קצר וחפזון קרי לי' ולכאורה יל"ד היא גופי' קשי' מ"ט נקיט ברייתא מיד להורות על עיסה הלא ה"נ איכא למשמע הך מילתא בפת אפוי ואין שיעור אלא כדי ללוש ולאפות וראינו אותם יוצאים ונכנסים וכנ"ל:

לפמ"ש תוס' שבפנינו י"ל משום איסור פת גוים נקיט לי' בעיסה. אבל רבנו שמואל ור"ת בס' הישר לא הזכירו מזה ולא חשו לו וא"כ קשי'. וי"ל דא"כ לא הוה ידעינן דינא דלא שביק היתירא אלא ה"א כיון שהוא פת שנאפה מזמן מיעוט ליכא למיחש שהם אפו בי"ט לצורך חול דלא נחשדו על חלול י"ט ומשו"ה תלינן שהחליפו פת ישן שלהם בשל נכרי חם ולא משום דלא שביק התירא משו"ה נקיט מיד דמורה על עיסה דאפי' הוא ניכר שמזמן מועט נעשה אפשר שלשו עיסה לצורך י"ט ונתחמץ להם וע"כ שמרוהו עד הלילה ואפי"ה מותר דתולין במחליפין וכרבא דלא שביק התירא. מתוך הדברים אני לומד דאותן הנחשדים כשמתחמץ להם עיסה בי"ט אינם מבערים. אפי' פת ישן ומיושן שלהם נמי איכא חששא דאורייתא דאין לומר כיון דלא שבקי התירא מסתמא בטלוהו עי"ט וליכא אלא איסור דרבנן דליתא דביטל שלהם אינו מועיל כיון דאינם מחשיבין אותו כהפקר וכעפרא שהרי אם יתחמץ בפסח אינם מבערים א"כ אין ביטולם מועיל כלל. ועיי' ד"מ א"ח ריש סי' תמ"ה בשם א"ז ולהנ"ל יש ליישב:

אלמא לא שביק התירא פירש"י כל מה דמצי למיעבד בהתירא פורתא עביד ולדידן מיהא שרי התוס' גרסי ברש"י דלדידן מיהא שרי דהיינו פורתא דעביד בהתירא משו"ה הקשו תוס' דבלא"ה נמי איכא פורתא התירא לדידי' דליכא אלא איסור דרבנן. אבל הגי' לפנינו ולדידן מיהא שרי. ומיהו למ"ש בסמוך אי"ה דלרש"י אסור לדידי' מדאוריי'. צ"ל מ"מ הוה פורתא בהתירא דאינו נהנה מהחמץ עצמו דמאיס טפי אלא מחליפין אע"ג דאסור מדאורי' וכ"כ הראשונים למאי דאוקמא כר"ש:

ודע דבר שאינו תופס דמיו ורק לדידי' אסור שלא יהנה מאיסורי הנאה יהי' מטעם קנס או מדאוריי' מ"מ אין שום סברא לחלק בין לקח הגוי החמץ תחלה או בהיפוך ואי משיכה קונה בנכרי או בכסף כיון דאין הדמים נתפסים בו מה לי הכי או הכי רק הוא לא יהנה מאיסורי הנאה. ודברי מג"א סס"י תמ"ג אינם אלא כעין פשר ואין להם שרש לדינא:

והנה מ"ש רש"י א"כ מצינו דמים לחמץ בפסח הקשו תוס' לכתחלה מיהת אסור פי' דהרי כל איסור הנאה נפקא מאו מכור לנכרי ש"מ בשארי איסורי הנאה אסור מן התורה למכור וכן הקשה רשב"א בחי' נדרים ואך בשמעתין העלים עין מקושי' זו. ולכאורה י"ל דבתשו' חו"י סי' מ"ו הקשה איך יעלה על הדעת דמותר מן התורה למחליף עצמו א"כ איך אפשר להעמיס איסור מכירה בלא יאכל לא תאכל ופירש"י דבר המביא לידי אכילה והיינו כשימכור ויהנה מן המעות ואי ס"ד דמהכתוב או מכור מוכח דכל לא תאכל היינו דבר המביא לאכילה. א"כ פשיטא דחליפין אסור והיא ק' גדולה. ואמנם ראיתי ברמב"ן בחי' ע"ז דאה"נ כל מכירה שרי' ולא נאסר בכלל לא תאכל אלא נהנה מגוף האיסור ולהאכיל לבהמתו אך בנבלה מותר. דאל"ה לא שייך או מכור הא הוה עפרא בעלמא ולא שוה כלום ומה שמקבל מחירו גזל הוא ולא מכירה אלא ש"מ מותר בכל הנאות ויצדק לשון מכירה. ומדטרח קרא וכ' לשון מכירה בנבלה ש"מ בשארי איסורי' לא יצדק לשון מכירה מפני שאסור בכל הנאות. אבל למכור מותר רק שאינינה מכירה אלא גזל אלו דברי רמב"ן ומיושב ק' החו"י. ומעתה זכינו לכוונת רש"י דהקשה אי ס"ד דלמחליף עצמו מותר ע"כ ליכא למימר דמכירה אינו אסור מן התורה רק דלא יצדק בו לשון מכירה נמצא מן התורה יש דמים לחמץ בפסח דליכא איסור במכירה. וס"ל לרש"י אפי' יהיו אסור מדרבנן מ"מ כיון דמשנה דתרומת חמץ משמע התם דאתי' כר"ע ואיהו ס"ל אין ביעור חמץ אלא שרפה ומן התורה גחלתו מותר ונהי מדרבנן אסור מ"מ אי שקיל מגוי דמי גחלתו לצלות עליו הוה תרי דרבנן ובהקדש ותרומה לא ה"ל להחמיר וישלם דמי עצים זהו מה שנ"ל ביישוב דברי רש"י. ובאמת הרמב"ן לא הקשה על רש"י כק' תוס' דלכתחלה אסור למכור אלא הקשה ק' אחריתי דאין זה דמי לחמץ כיון שאסור לו בהנאה ומעות גזל הוא בידו ס"ל לרמב"ן דאין לחייבו לשלם דמי עצים דהרי הבעלים נמי לא הי' להם בו אלא שעל ידו הי' יכול לגזול את הנכרי דהרי דמי המכירה גזל בידו ואיך ישלם זה הגזלן לבעלים על שהפסידם שמנעם מלגזול:

העולה מדברינו רש"י ס"ל כק' החו"י דע"כ החלוף אסורים מן התורה להמחליף דהוה דבר הגורם לאכילה ומ"מ נ"ל חליפי חליפין מותר דה"ל גורם דגורם ומדרבנן מיהת אסור רק קידושי אשה דהאשה הוה חליפי חליפין לא אסרו רבנן מטעם שכ' תוס' ודבריהם וכוונתם מבואר בתוס' נדרים שם וכ"כ מהדורא בתרא דלא כמהרש"א גם בכוונת הר"ן שגה מהרש"א במ"כ:

מ"ט כיון דדש בי' וכו' לכאורה לא הוה צריך לומר מ"ט דהא מעיקרא מסופקים בדינו של רבא וקאמר מהא לא תסייע וא"כ מאי צריך לטעמא. מכאן משמע כהרמב"ם דמומר לעבירה מן העבירות שוה למומר לנבילות וא"כ כיון דקתני מומר לערלות ולרמב"ם מיירי לתיאבון ולא מבעט כמ"ש כ"מ ומותר לאכול בלא עע"ג ה"ה לשחיטה והוה סייעתא לרבא ממומר לערלות משו"ה הוצרך לומר מ"מ גרע כיון דדש בי' וכו':

מושל מקשיב ע"ד אמת כל משרתיו צדיקים. יש להקשות דלמא זבוח גברי דעובדי' אכול יהושפט וגברי'. וצ"ל נהי עובדי' דהוה שני למלך אינו נגרר אחר המלך והי' צדיק מ"מ עבדיו נגררים אחר אחאב והי' כמותו של אחאב כ"כ מ"ו הגאון בעל הפלאה בספרו פנים יפות ריש פ' ויגש ע"ש: