חידושי חתם סופר על חולין סה

ואין מזמנים גוי על בני מעים וכו' כאמה"ח דמי אע"ג דלא שחיט רק הרוב ועדיין מעורי' במיעוט ואבריו המדולדלים אין בהם אלא מצות פרוש לישראל בלבד י"ל היינו לישראל דבשחיטה תלי' מילתא ושחיטה אינו עושה ניפול אבל ב"נ דבמיתה תלי' ומיתה עושה ניפול עיי' זה לקמן ע"ד ע"א:

מי איכא מידי וכו' פי' דלהתקדש יצאו ישראל ולא להקל ומשו"ה גבי נצטוו על העוברים דגם ישראל נצטוו רק שאין נהרגים היינו משום דגופו של ישראל חשוב טפי ואינו נהרג בשביל עובר רק עונשו מן השמים משא"כ ב"נ קל הוא ונהרג אפי' על עבירה כ"ד וכן בענין חצי שיעור כיון שאסור מן התורה ויש על העובר עונש בידי שמים ומה שאינו לוקה דחס רחמנא על גוף קדוש שלא להלקותו על פחות מכשיעור משא"כ ב"נ דאין להם שיעורין כלל ומה שהקשה שם משו"פ אעפ"י דגם לישראל אסור משום חצי שיעור כמבואר ברמב"ם ובטור ח"מ מ"מ נהי דלכתחלה אסור לגזול מ"מ אם עבר וגזל אמאי לא יחזור חצי פרוטה שגזל ואין ב"ד נזקקים לו כלל וב"נ נהרג אפי'. ומשני זה היא מטעם קדושת ישראל שהנגזל מוחל מאי דעביד בשעת גזילה עביד ויענש עליו משמים ככל חצי שיעור אבל כשכבר גזל היא בהיתירא בידו ובמחילת חברו:

ומ"ש שאני ב"נ דלאו בני כיבוש נינהו פי' התורה לא התירה ליקח אשת איש במלחמה. לולי דדינא הוא שהכיבוש מפריד בין הדבקים כמו ס' כריתות וכל מי שיכבוש הכיבוש מפריד אלא שלא ניתן רשות לכבוש אלא לישראל אע"ג שגם ב"נ קונה בכיבוש כדמוכח מעמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג היינו אע"ג שהכיבוש גופי' אסור להם מ"מ אם עבר וכיבש קנהו כמו שהגזלן קונה ביאוש ושינוי אע"ג דאיסורא עביד מ"מ קנה הגזילה ה"נ קנה מה שכבש באיסור אבל אותו הכיבוש אינו מפריד בין הדבקים ואסור ביפ"ת אשת חברו הגוי. ואם אולי יזדמן שישלח הקב"ה נביא לפי שעה ויצוה כגון נ"נ לצור על מצרים ועל צור כיון שאז נצטווה לכבוש ה"נ דשרי ביפ"ת ואין זה תלו בקדושת ישראל:

והנה תוס' הקשו דגוים לאו בני זביחה נינהו וקושיתם יוצדק לשיטת ר"י לעיל ג' ע"ב ד"ה קסבר וכו' דגוי אפי' אינו עע"ז אינינו בר זביחה י"ל ג"כ כנ"ל אך לפמ"ש לעיל י"ג ע"ב שיטת הרמב"ם דגוי נמי בר זביחה ורק עע"ז נאסרו משום לתא דע"ז אבל מי שאינו עע"ז שחיטתו מותר לישראל מן התורה. וא"כ קשה מ"ט לא יאכל הוא בני מעים או מפרכסת משחיטתו ולפמ"ש לעיל שם דאמוראי פליגי בסברת רמב"ם ור"י הנ"ל. א"כ י"ל היינו דקאמר ר"פ בעינא למימר ליה מי איכא מידי ולא א"ל דאמינא טעמא קאמר והיינו כנ"ל בתחלה הוה ס"ל כרמב"ם דבר זביחה הוא. וקשה מי איכא מידי ושוב הדר בי' דלמא כהר"י דגוי לאו בר זביחה ולמסקנא תני' דלא כראב"י וכרמב"ם דגוי בר זביחה הוא:

אבל מה נעשה לו לרמב"ם דאיהו גופי' פסק דמפרכסת מותר לישראל ואסור לב"נ ועיין במהרמשי"ף באריכות ולא העלה מזור במ"כ ולפע"ד לומר דלמ"ד בשר נחירה הותר להם במדבר ולא הותר להם לשחוט כלל חולין וזהו דעת הרמב"ם שהבאתי לעיל י"ז ע"א א"כ הרי גם לישראל אחר מ"ת נאסר להם מפרכסת ולא שייך למימר להקל יצאו כיון שגם אחר סיני נאסרו. רק הדבר תלוי בזמן מן הזמנים ולא שייך לומר להתקדש יצאו ולא להקל ור"פ דבעי להקשות מי איכא מידי הוה ס"ל בשר נחירה לא אשתרי וכן ברייתא דתני דלא כראב"י ס"ל הכי אבל לדינא א"ש פסק הרמב"ם ואמנם אין נפקותא אלא במפרכסת אבל לענין בני מעים הא בלא"ה לית לי' לרמב"ם כר"ל דהוה כמונח בדיקולא ורוב הפוסקים ככולם ס"ל מי איכא מידי ובלאה"נ נראה דלא שייך מונח בדיקולא אלא בשחיטה כשרה ולא בפסולה וכמ"ש לע"ל:

ועיין רמב"ם פ' יוד ממלכים ה' ט' וה' יוד שנראה שמחלק בין עכו"ם לבן נח שאותו קיבל עליו שלא לעע"ז וזה מותר לשבות ולקיים המצות שירצה ומזה מקבלים קרבנות ומלמדים לו תורה ומקבלים ממנו צדקה והשתא לק"מ מגוי ששבת מי איכא מידי דהרי גם גוי אם אינו עע"ז מותר לשבות. ומיושב ק' ש"ס ולחשבי' בהדי ז' מצות ונ"ל רמב"ם סמוך אש"ס נדרים ל"א ע"א עושים ואינם מצווים משמע גם אינם אסורים והלכה כסתם דנדרים דהוא בתרא טפי מסתם ש"ס דשארי מסכתות שהוא חיבור מאוחר:

מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה כ' תוס' ור"ן דהכא אפי' צלי בעי מליחה כיון שהיא מבית שחיטה ובזה ישבתי בחי' למס' ביצה כ"ה ע"א דקאמר ת"ק בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ יש שהות לאכול כזית צלי ור"ע אומר כזית חי מבית טביחתה והקשה בשיטה מקובצת לרמב"ם דאומצא נמי בעי מליחה ושיעור מליחה כשיעור צלי' א"כ מה בין ת"ק לר"ע ולהנ"ל ניחא דש"ס מפרש מבית טביחתה או ממש במקום שחיטה או מקום שטובחת אכילתה היינו בני מעים. וא"כ אי מבני מעים אין מחזיקים דם בבני מעים ולא בעי אומצא מליחה. אי בית טביחה ממש אפי' צלי נמי בעי מליחה וצריך שני שיעורים שיעור צלי' ושיעור מליחה ולר"ע כזית חי סגי בשיעור א' שיעור מליחה לאומצא וטובא איכא ביניהו וק"ל:

ונאכלים בידים מסואבות כ' תוס' לצלי דלא בעי הדחה או לקדרה ובמי פירות ורשב"א ור"ן כ' שהודחו במים שלא לרצון פי' ואחר שכבר נתנגבו נודע לו ושמח ומ"מ לא הוכשר בכך כפירש"י לעיל י"ג ע"א ד"ה ואם נתכוון לכך ובד"ה הרי הן בכי יותן ע"ש:

וברשב"א בשם ריב"א דלקדרה ומכאן מוכח דהבשר לא צריך הדחה לקדירה ותוס' כ' אין ראי' דאפשר לצלי איירי והוא דחה גם זה וכ' כנ"ל:

והנה אין לפרש בכוונת ריב"א ששום בשר לקדרה לא בעי הדחה וכי יכחיש מדיח ומולח ומדיח אע"כ ה"פ האי בשר שלא יצא ממנו דם אין מוחזק בדם ולא בעי הדחה קודם מליחה ומיהו מליחה בעי ומאחר מליחה לק"מ אפשר מלח מליחא גללניתא ומנפיץ לי' וכהפוסקים דמילחא גללניתא לא בעי הדחה:

ותוס' פליגי דגם הדחה הראשונה בעי האי בישרא לרכך הבשר אך לצלי איירי דלא בעי הדחה הראשונה כלל. ורשב"א ס"ל גם צלי בעי הדחה ראשונה ע"כ מוקי בהודח בלי מתכוון:

אך ק' על הריב"א במאי מבשל לי' וע"כ במי פירות א"כ הדחה נמי במי פירות אע"כ ס"ל אין הדחה ראשונה במי פירות משום דמטרשי לי' והשתא דאתי' להכי אין צריך לדחוק במלחא גללניתא אלא הדחה שהוא רק להפיץ המלח סגי במי פירות ולא הדחה ראשונה וכדעת רמ"א סי' ס"ט ועש"ך סק"ל וק"ל:

כשרים ונאכלים בידים מסואבות. מלשון רמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות מבואר דעיקר משנתינו אתי לאוריי דאע"ג דלא יצא דם לא אמרינן מסוכנת הי' ומשו"ה מותרת אפי' בלי פרכוס והיינו סמיכות משנה זו עם מתני' דלקמן ל"ז ע"א: