חידושי חתם סופר על חולין רנא

דתנן הכלב שאכל בשר המת עיין מהר"ם ומהרש"א ועיין רמב"ם פי"ב מטומאת מת הל' י"ז כל שהאהל בתחלתו טע"ט אעפ"י שמתקצר בסופו מ"מ מושך הטומאה והיינו כדברי מהר"ם ומהרש"א הנ"ל בצוואר הכלב אעפ"י שאין ברחבו טפח מ"מ כיון שהטומאה מונחת בכרסו שיש בו טע"ט נמשך הטומאה לבית ע"י הצוואר אעפ"י שאין ברוחב הצוואר טפח ומשו"ה כ' על התוס' מ"ש. אבל אין דעת הרמב"ם מוסכמת והרא"ש פט"ו משנה יוד פליג להדיא וכן נראה שיטת תוס' בשמעתין ובדגול מרבבה סי' שע"א העתיק דברי רמב"ם לפסק הלכה ולע"ד צ"ע ועיין הר"י קורנס שבכ"מ שם שלא כ' שהוציא דינו מפני תמיהתו של הרא"ש הנ"ל וק"ל:

פיו לפנים פירש"י ומשום המשכה לא מטמאין לי' שהרי אין דרך מאכל לצאת דרך פה. וצ"ע נהי משום סוף טומאה לצאת לא מטמאים מ"מ נטמי' משום המשכת טומאה כבכל חור טפח. ועיין מ"ש ר"ש משנה ז' פ"ה דאהלות גבי ראשון מת ושני חי נמי ק' כה"ג וצ"ל עכ"פ מקום שנכנסה או מקום שיוצאה משום לא תחזור לאחורי' גם זה צע"ג והוא דבר חדש:

מאן תנא דפליג מפירש"י מבואר דס"ל נמי למסקנת רבא מודה דמתניתין דהנוגע בכחצי זית לא אתי' כר' יוסי אלא איירי בטומאה רציצה בין ב' מגדלים וכדעת רמב"ם שכתבתי לעיל ולק"מ ק' תוס':