חידושי חתם סופר על חולין ריז

ממאי דבאפשר לסוחטו פליגו. דעת הראב"ד דלא נאמר חנ"נ אלא למ"ד מב"מ לא בטיל וזה נראה דעת הריף דלא הביא כלל הך שקלא וטרי' וטעמא יש להסביר קצת כיון דטעם כעיקר אפי' אם היא דאורייתא צריכין ראיות מפסוקים אבל פשטיות לא תאכל נבלה וחלב ממש גוף האיסור ולא טעמו ונהי יש לנו רבוי' אטעמא מנ"ל להמצא עוד איסור אחתיכה שקבלה הטעם אפי' בב"ח. אך למ"ד מב"מ לא בטיל והוא גז"ה בלי טעם וסברא מדם הפר והשעיר אעפ"י דהתם שניהם שוים לא איסור ולא היתר ואינם בטלים כי גז"ה הוא א"כ י"ל אפי' א' באלפי אלפים פעמים תערובות לעולם יעשה כמוה ושוב אפשר כיון דחתיכה זו לכשיערב במינו יאסר נמצא יקרא שם איסור עליו אז אפשר אפי' באינו מינו נקרא שם עליו ובעי ס' נגד כלו זהו נ"ל סברת דראב"ד והרי"ף. אלא שהלח"מ הקשה א"כ בשמעתין בעי למימר כ"ע אפשר לסוחטו מותר ובמב"מ פליגו נמצא ס"ל לרבנן מב"מ בטיל ואפ"ה אפשר לסחטו אסור וק' עצומה היא ולא תי' כלום וצ"ל אה"נ זהו סברת ר"א לרבינא שהקשה כן אבל למסקנא ע"כ רבי לא פי' כן דברי רבנן ור' יהודה כמו שמוכיח הש"ס א"כ נראין ואין נראין מיבעי' לי' וק' ארבי גופי' מנ"ל לרבי דלמא רבנן ור"י במב"מ פליגו אע"כ ס"ל כס' הנ"ל וא"א לומר מב"מ בטל ואפשר לסוחטו אסור וק"ל:

ותו לא מידי וכו' עפירש"י וכ' ובין בחלב הדבוק בחתיכת בשר ויש בה ליתן טעם וכו' והנה רש"י מיירי ברוטב עבה דלא שייך סלק כמו שסיים בסוף דבריו וז"ל אבל אם יש ברוטב לבדו יותר מ"מ וכו' ע"ש מבואר עד עכשיו מיירי בשאין ברוטב לבטל וא"כ ק' לאיזה צורך כ' רש"י שהחלב נ"ט בחתיכה אפי' כי ליכא נ"ט נמי דהא מב"מ לא בטיל דהא רש"י כ' להדיא בפסחים ל' ע"א חלב ובשר מב"מ הוא. מיהו מהרש"ל כ' שם דמיירי בבשר שומן ע"ש וא"כ י"ל הכא מיירי רש"י מבשר כחוש אבל דבריו צ"ע לכאורה דוודאי בשר כחוש עם חלב הוה מין בשאינו מינו בטעמא וכזה כ' ש"ך רס"י צ"ח בשם הראב"ן אבל לענין מב"מ לא בטל דאזלינן בתר שמא אין לחלק בין שומן לכחוש ואי ס"ל לרש"י כהראב"ד דחלב עם בשר הוה מב"מ בשמא מדחייב עליו משום בשר מן החי אין חילוק בין כחוש לשומן א"כ דברי רש"י סתרי אהדדי לכאורה:

עוד ליישב סתירת רש"י דהכא ובפסחים פסק רש"י מב"מ לא בטיל ובע"ז ס"ו ע"א גבי חמירא דחוטי פסק דמב"מ בטיל וכן הקשו תוס' לעיל צ"ז ע"א סוף ד"ה רבא וכו'. גם יל"ד דמייתי רש"י ראי' מחמרא לגו חלא ולא מייתי ראי' מפלוגתת אביי ורבא בחמרא חדתא בעינבי וחמירי דחיטי וחמירי דשערי:

גם צל"ע אעיקר פלוגתת אביי ורבא אי בתר שמא או בתר טעמא אי פליגו בדאורייתא וכמ"ד מב"מ לא בטיל מדם הפר ודם השעיר הא התם שוה בשמא ובטעמא דלמא עד דאיכא תרוויהו כי התם שמא וטעמא שוים. וכן הקשה ש"ס אהתנאים דלמא עד דאיכא תרוויהו מב"מ ועולין. וא"כ מנ"ל לאמוראין לחדש בדברי ר' יהודה דסגי בשוה בחדא מיניהו שמא למר וטעמא למר וצלע"ג. בשלמא אי פלוגתתם בטבל ויי"נ יש להסביר לא מיבעי' בטבל דהוה דבר שיל"מ וכ' הר"ן בנדרים דהטעם משום דהוה היתר בהיתר אע"ג שעתה עדיין אינינו היתר מ"מ מה שחסר שאינינו היתר עדיין ישלים מה שהוא מב"מ א"כ יש לומר סגי בהשלמה כל דהוא או שמא למר או טעמא למר ובחומרא דיי"נ נמי יש לדחוק כיון דכתיב לא ידבק בידך מאומה משו"ה החמירו בכ"ש מיהו באינו מינו כבר נאבד מן העולם במיעוטו. משא"כ מב"מ שמצא מין את מינו ומחזקו ונשאר בעולם. וס"ל לאביי העיקר הוא במה שנשאר טעמו ורבא ס"ל העיקר הוא במה שנשאר שמו בעולם. אבל אי בדאורייתא בקרא פליגו צ"ע ידעתי פתר. מ"מ לפי דברינו י"ל דלא תיקשו ב' הברייתות דמייתי ש"ס תני' כוותי' דרב ושמואל ותני' כוותי' דר"י ור"ל. ולא בעינא למוקים חדא כר"י וחדא כרבנן דלא משמע כן בש"ס שם אלא תרוויהו הילכתא נינהו וכמ"ד מב"מ לא בטיל אך בעינן שוה בשמא ובטעמא כמו דם הפר והשעיר. חוץ מטבל ויי"נ דבחדא מיניהו או שמא למר או טעמא למר נמי לא בטיל מטעם הנ"ל וא"כ הך ברייתא מיירי בשוה בשמא וטעמא בכל התורה במינו במשהו ואידך מיירי בשמא ולא בטעמא הוה בנ"ט לבר מטבל ויי"נ וא"ש ב' הברייתות. אך אביי ורבא בחמירי דחטי ושערי לא משמע לרש"י דמיירי בטבל כיון דבש"ס דילן אינו מבואר טעם דחומרת טבל אלא משום כהתירו כך איסורו חטה א' פוטרת כל הכרי והיינו אי ראוי להפריש מזה על זה אבל חטי ושערי נהי לענין תערובות איסור והיתר חד שמא אית להו מ"מ לענין הפרשה אין מפרישין מחטים על שעורים ולא משעורים על חטים. ומ"ט יהי' במשהו אע"כ אביי ורבא ס"ל מב"מ בעלמא לא בטיל כר' יהודה ובקרא פליגו וס"ל דלא בעינן אלא שוה בחד מיניהו. וע"ז כ' רש"י בע"ז דלית הלכתא כאביי ורבא בהא מהך ברייתא דתני' כוותי' דר"י ור"ל דלכל הפחות מוכח מהך ברייתא דבעינן שוה בשניהם:

אמנם בשמעתין מייתי רש"י ראי' מפלוגתת אביי ורבא מחלא לגו חמרא דהקשה התם הריטב"א הא רבא אזיל בתר שמא והכא אזיל בתר טעמא ותי' כיון דטעמי' חמרא עדיף מריחא לרבא נמצא לענין ניסוך וקידוש וברכה דינו כחמרא א"כ שמו חמרא ובאביי להיפוך. נמצא הני הוה שוה בשם ובטעם ושפיר פסק רש"י כוותי' בהא ומייתי רש"י מיני' דוקא. ולא מפלוגתתם בענבי חדתא וחמירי דחטי דהני לא שוה אלא בחדא מיניהו ולית הלכתא כוותייהו בהא:

ולפ"ז מיושב גם סתירת רש"י בחלב ובשר דס"ל כהראב"ד הנ"ל דחלב מיקרי בשר ושוה בשמא אך בשמעתין מיירי בשר כחוש והוה אינו מינו בטעמא אע"ג דשוה בשמא מ"מ נידן כאינו מינו ובפסחים מיירי מבשר שומן כמ"ש מהרש"ל שם והוה שוה בשמא ובטעמא והוה מב"מ וא"ש:

והנה התם בע"ז מייתי ש"ס טעמא משום דכהיתירו בחטה א' כך איסורו ולא מייתי הא דירושלמי דשיל"מ משום דאי ס"ד דברייתא מיירי בשבעלים בעיר ויש להם טבל להפריש דהוה דשיל"מ ומשו"ה לא בטיל ה"ל למיחשב נמי חמץ וחדש לפני העומר דלא בטיל דה"ל דשיל"מ ודבר זה מבואר כן ברמב"ם פ"ו ממ"א אע"כ לא מיירי מדשיל"מ אלא כשאין הבעלים בעיר ואפ"ה לא בטיל משום כהתירו כך איסורו ולפ"ז משמע בטבל טבול לתרומת מעשר שאין התירו בחטה א' וגם אין הבעלים בעיר דלא יש לו מתירין שפיר בטיל ולא משמע כן בתוס' יומא מ"ז ע"ב דאפי' בטבל הטבול לקומץ מנחה בבין הבינים שאין יכול להפריש עליו כלל ואפ"ה לא בטיל דשם טבל בעולם לא בטיל ע"ש וצ"ע:

ועיין מ"ש תוס' לעיל צ"ז ע"א ד"ה רבא דריב"ל ס"ל בס' מדיליף מזרוע בשלה כבר ביארנו לעיל בסוגיא זרוע בשלה דלשיטת רש"י לק"מ דבזרוע בשלה הקילה תורה ע"ש. וילפינן מינה דלכל הפחות בעינן באינו מינו שיעור ס' כמו שהקילה תורה במב"מ בזרוע בשלה ע"ש בביאור בעזה"י ולק"מ:

שוב הקשו תוס' מראב"י דחרסן. ולפע"ד ליישב לפירש"י דהתם לענין טומאה וטהרה מיירי וי"ל ס"ל לראב"י כברייתא דר"ח דבעינן אפשר להיות כמוהו והכא המבטל א"א להיות כבטיל דהיינו מי רגלים של אדם טהור א"א להיות כמעינות הזב ואפשר גם בהיפוך הבטיל שהוא מי רגלי הזב א"א להיות כמי רגלי הטהור דלא שייך במי רגלים לכי איסרחא ועתי"ט פ"ט דכלים משנה ה' ד"ה אפי' אחד ג' שנים. ומ"מ י"ל בין ראב"י ובין רבנן ס"ל מב"מ לא בטיל והכא פליגי בהא דתני ר' חיי' דבעינן אפשר להיות כמוה וכנ"ל:

והנה שם כ' תוס' דבפסחים לא גריס רב לטעמי' ורבא ס"ל כרב ולא מטעמי' והקשא מהרש"א מה בכך דלא גרסינן לי' מ"מ ק' מי הכריח לש"ס לומר דרב ס"ל כר' יהודה וגזר שלא במינו אטו מינו לימא משום חומרא דחמץ ולפע"ד י"ל ס"ל להתוס' אי לאו במינו אסור מדינא לא הוה מחמרינן אלא כיון דמינו אסור מדינא משום יש לו מתירין אחר זמן משום חומרא דחמץ אסרו גם אינו מינו הואיל ולא בדילי מיני'. ותינח לרבא דס"ל אחר זמנו מותר כר"ש אבל רב דס"ל כר' יהודה ולא הוה דשיל"מ הוצרך לומר דס"ל בעלמא כר' יהודה מב"מ לא בטיל וגזרינן משום חומרא דחמץ אינו מינו אטו מינו ומ"מ רב לטעמי' לא שייך דבלא טעמי' א"ש טפי לכן מחקו תוס' רב לטעמי' ומיושב ק' מהרש"א:

הכחל וכו' הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו אינו עובר עליו פירש"י להיות בכרת וכ"כ רמב"ם ודקדק רלב"ח דמלקות איכא אפי' בלב עוף עפ"י גי' ריף ורמב"ם ורא"ש בכריתות דבדם הנפש דידי' שחיותו ממנו איכא כרת ודם דאתי' לי' מעלמא בשעת שחיטה דמשרף שריף היינו דם איברים אינו אלא בלא תעשה. וקים להו לרבנן דאפי' עוף היותר גדול מ"מ לפי חולשת חיותו לית בי' דם הנפש כנוס בלבו כשיעור זית. ורק ממה שנאסף לו דם האיברים מעלמא אפשר שיהי' הרבה יותר מזית ועל זה אינו בכרת אלא בלאו. זהו כוונת הרלב"ח סי' קכ"א דף קפ"א ע"ש ומביאו בלח"מ פ"ו ממ"א ע"ש אבל לגי' רש"י שם בגמרא לא יתכן זה ע"ש. ונעלמו דברים אלו מפלתי סי' ע"ב שכ' בעוף שנתבשל בו לבו ואין העוף שלם שאין בו ס' נגד לבו. מ"מ יכול לשער בס' זתים דהרי אין בו יותר מזית דם. וזה ליתי' לריף ורמב"ם ורא"ש הנ"ל נהי דלית בי' יותר מזית דם נפש אבל דם איברים אפשר שיהי' בו כמה זתים:

אינו עובר עליו. פלוגתת רש"י ותוס' תלי' בפי' ש"ס מנחות כ"א ע"א. רש"י וכן ריף ורמב"ם ס"ל דדם שבשלו שאמר זעירי שאינו עובר היינו מטעם שנקרש ע"י בשול. וא"כ כדמסיק הואיל וראוי לחטאת החצונית חייב עליו תו ליתא לדזעירי ומאי דאמר מתחלה ע"י אור לא הדר למילתי' פי' כך ידוע עפ"י הטבע כשיקרש ע"י אור שוב אינו חוזר לצלילתו. אך תוס' ס"ל דתרי מילי נינהו דהבשול אפי' אינו נקרש פוסלו מכפרה כמו איברים שצלאן והעלן וצ"ל אעפ"י איברים שמלחן מ"מ המה ריח נחוח היינו משום דבדבר גוש אין המליחה פועל כ"כ כמו בדם הצלול ע"כ דם שבשלו ומלחו אפי' בצלילתו פסול לזריקה וממילא . אך בחמה שאינו בשול רק פסילו מחמת קרישתו אהא מסיק כיון שכנגדו ראוי' בחטאת החצונת חייב עליו אבל דם שבשלו ושמלחו לעולם אינו ראוי לא לחצונית ולא לשום דבר. והא דקאמר באור לא הדר למילתי' אין הכוונה דלא הדר לצליליתי' דהא לא מטעם קרוש וצלול אתאינן עלה. אלא לא הדר למילתי' להיות אינו מבושל כיון שכבר הי' מבושל ועיין תשובת רלב"ח הנ"ל:

והרא"ש לקמן בפרקין סי' ל"ז מסתפק דאפי' להפוסקים דדם שבשלו אינו בכרת עכ"פ לאו אית בי' כדם האיברים שלא ניתנו לכפרה ואפ"ה עובר בלאו. ובליקוטים שבחי' הר"ן לקמן ק"כ ע"א אהא דמייתי התם ברייתא הקפה את הדם. תמה על הסוברים אפי' איסור דאורייתא ליכא בדם שבשלו א"כ לקמן קי"ו ע"ב במתניתין חומר בחלב מבדם לחשב נמי שהחלב חייב עליו במבושל משא"כ בדם ולפע"ד לק"מ דה"נ חלב חי אינו חייב עליו כמ"ש תוס' פסחים כ"ד ע"ב ד"ה פרט וכו' משא"כ בדם חי חייב עליו ולא שייך למתני חומר אלא הכי ה"ל למתני החייב בחלב פטור בדם והחייב בדם פטור בחלב וזה אין מקומו במשנה דחומר בחלב וכו' אלא במשניות דספ"ק לעיל כ"ה ע"ב החייב בשקדים המרים וכו' והתם בלא"ה תני ושייר כמ"ש לעיל ולק"מ ק' הר"ן. והא נמי לא קשי' להפוסקים דם שבשלו עובר עליו ליתני חומר בדם שחייב בין חי בין מבושל משא"כ חלב דלא חייב בחי. י"ל אין זה חומר דחלב חי לא הוה דרך אכילתו בכך משא"כ בדם דרך אכילתו חי והה"נ בדם אם אכלו שלא כד"א פטור:

ובפלתי סי' פ"א הקשה מש"ס פ"ק דבכורות דיליף שריותא דחלב מדאצטריך למיסר בב"ח וק' הא משום דם נעכר באת לאסרו ובב"ח נתבשל ואין כאן דם ואסר רחמנא משום בב"ח. ואני אוסיף דאפי' למ"ד דם שבשלו עובר נמי קשי' דבהא לא פליגו דדם שאינו ראוים לכפר אינו עובר עליו אלא דס"ל דם שבשלו ראוי לחטאת החצוטת אבל אי לא היה ראוי כלל פשיטא שמותר וא"כ מאי קאמר דם נעכר ונעשה חלב וכי חלב ראוי לכפר וצע"ג לכאורה שוב מצאתי מ"ש בזה בהג"ה נב"י תנינא סי' ל"ו והוא סבור דזה תלי' בדזעירא וליתא דלכ"ע קשי'. והנלע"ד עפ"י מ"ש ש"ך סי' פ"א סקי"ב דלבתר דגלי לן קרא שריותא דחלב ידעינן דאמה"ח ובמה"ח דוקא ולא שארי דברים היוצאין מן החי ע"ש שסברתו צ"ע. מ"מ ה"נ נימא הכא דמסברא חצונה ה"א דעל המזבח יכפר לאו דוקא ולכל הפחות דם האיברים הוה אם אינו ראוי לכפר והי' סברא חצונה לאסור חלב דדם נעכר ונעשה חלב דלכל הפחות דם איברים הוה ומדגלי רחמנא היתר חלב שוב נדע דטעמא דהתירא משום דהכל תלוי בראוי לכפר ואפי' דם האיברים לא הוה אם אינו באופן שדם הנפש כיוצא בו ראוי לכפר ולק"מ מש"ס בכורות:

והשתא לפ"ז למ"ד פ"ק דנדה דלית לי' דם נעכר ונעשה חלב לא מוכח מידי נגד ס' חצונה דדם שאינו ראוי לכפר הוה עכ"פ דם איברים ותלי' זה בפלוגתא דתנאי הנ"ל ומיושב מה שהקשיתי מאז מש"ס יבמות פ' חרש דף קי"ד ע"ב וצריכי וכו' ולא אמר שרצים אין היתר לאיסורן משא"כ דם שמבשלו ומתירו כי מ"ש שרצים במשהו נדחקו תוס' בפירושו וה"ל למימר בקיצור הנ"ל ולהנ"ל א"ש דבעי למימר אליבא דכ"ע אפי' למ"ד דלית לי' דם נעכר ונעשה חלב. ותלמידי הרב המופלג מ"ה נטע וואלף סג"ל אמר הא דפשיטא לזעירי דדם שנשתנה פסול להקרבה היינו כמ"ש הרא"ה מביאו ב"י בא"ח רסי' ק"ס דמכתיב גבי כיור מים מים ב' פעמים משמע כהוייתן שלא נשתנו ה"נ כתיב דם דם בזבחים פ"א ע"ב וכמ"ד מערבין לקרנות דאייתר לי' דם דם ע"ש. ולפ"ז תלי' דין זה דזעירי בפלוגתא דמערבין לקרנות וכן פסק רמב"ם ודפח"ח אך מ"מ אינו מוכרח שלא יהי' כדם האיברים עכ"פ:

ולכאורה ק' מדאמרה ילתא לקמן בשמעתין שרא לן כבדא ולא אמרה שרי' לן דם קרוש וזה ק' אליבא הפוסקים כזעירא די"ל לפי מה שאני רגיל לפרש דטענת ילתא היתה דהקב"ה השאיר היתר בכל האיסורין נגד יצ"ה שיכול אדם לטעום טעם חזיר במוחא דשביטא וטעם דם בכבדא וא"כ אין ראוי לחכמים לאסור הכל ובב"ח אסרו הכל כבוש ומליח ובעינא למיכל בשרא בחלבא ומה השאירו לי חכמים נגד יצ"ה ואר"נ זויקי לה כחלא כי השאירו כחל נגד יצ"ה. ולפ"ז א"ש דלא אמרה שרא לן דם קרוש דהאי חכמים אסרו אלא שהשאירו כבדא להתיר נגד יצ"ה ע"כ אמרה שרא לן כבדא וא"ש:

אך הא קשי' ר"פ כיצד צולין מייתי דכבולעו כך פולטו מדנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו ומאי קושיין כיון דדם שבשלו ושמלחו מותר מן התורה רק חכמים אסרוהו וכי הי' להעמיד דבריהם ולבטל מצות עשה של צליות פסח לתת כרעיו ובני מעיו לתוכו וע"ש בתוס' מ"ש מכבדא עלוי בשרא ע"ש היטב וצ"ע בזה:

והנה בודאי שיטת תוס' בפי' דברי ר' יהודה אמר רב ק' להלום איך אמר רב דינו משום דמתניתין מיירי בסתמא אפי' באוכל חי בלי מבושל. והלא מתניתין דומיא דכחל דרישא דודאי לא איירי אלא במבושל או צלי ומהיכי תיתי לומר סיפא חי איירי. מיהו נ"ל ר"ת לשיטתו דס"ל שינויי דשיעא לא קאי למסקנא ועפ"ז העלה לקמן ק"י ע"א בסוף הדיבור דרישא וסיפא לא הוה דומיא וע"ש במהרש"א ואני אכתוב לקמן אי"ה דלא כמהרש"א דוקא למאי דס"ל שינויי דשיעא לא קאי נמצא לשיטתו בלא ברייתא לא הוה רישא וסיפא בסגנון חד וה"ה למתניתין דהך ברייתא אמתניתין אתמר כמ"ש תוס' ד"ה לב הא דבעי קריעה ע"ש א"כ לשיטתו שפיר כ' רב בעי לאוקמי מתניתין אפי' באוכל לב חי. אבל לפירש"י אין לזה סברא ודוחק גדול:

ועיין בפלתי רסי' ס"ט דקשה לסמוך אהך קולא דדם שבשלו ומלחו כי רוב גדולי ראשונים מחולקים וסתמא דש"ס משמע כפירושם ובודאי אם יש צדדים להקל יש לסמוך אהתוס' ורמב"ן ורשב"א אבל בלא"ה יחוש לרש"י וריף ורמב"ם ורא"ש וחי' ר"ן הנ"ל וצ"ע:

והנה שיטת ר"ת מבואר בתוס' דשמעתין ומסיימו תוס' דלפ"ז רישא דברייתא כחל עם בשר וסיפא לב בלא בשר דשינויי דשיעא לא קאי ומהרש"א מגי"ה ועו"ד שינויי דשיעא לא קאי. ולא הבנתי דבריו דודאי אי לא אמרינן לב שיעא אפשר דמיירי בצלאו בהדי בשרא ואע"ג דהבשר נעשה נבלה לא נאסר הלב משמנונית הבשר שנעשה נבלה כיון שאין הדם נכנס ללב דשיעא אין האיסור יכול לאסור במקום שאין האוסר נכנס ובקדרה בלי בשר נמי נהי הרוטב והכלי נאסר מ"מ הלב אינו נאסר אך שינויי דלב לא קאי רק כבולעו כך פולטו א"כ אפי' בצלי בהדי משרא לא מצי איירי דהבשר נאסר ונעשה נבלה וחוזר ואוסר הלב דהרי גם הדם נבלע ומוליך שמנונית עמו אלא שהדם חוזר ונפלט ולא השמנינות וזה ברור לפע"ד:

והיוצא מזה לשיטת רש"י רישא דכחל בצלי דוקא וסיפא דלב אפי' בבשול דשינויי דשיעא קאי. אך אם לא קרעו אחר בשולו חייב בדם בהמה דאיכא כזית. ולר"ת רישא בבשול עם בשר וסיפא בלב בלא בשר דשינויי דשיעא לא קאי. ואם לא קרעו מותר אפי' בלב בהמה דדם שבשלו מדרבנן. ושיטת הראשונים בכחל כר"ת ובשיעא כרש"י והוה סיפא בשלו עם בשר ודם שבשלו משמע דלכל הפחות איסור לאו אית בי':