חידושי חתם סופר על חולין רג

כי איצטריך לר"א וכו' כ' תוס' ואפי' מאן דלית לי' בחמור על קל מודה פי' אפי' מאן דלית לי' איסור ב"א שיחייב ב' מ"מ מודה שהחמור חל ולא הקל וכמ"ש תוס' לעיל צ' ע"א ד"ה במבכרת וכו' ע"ש ועיין בתוס' יבמות ל"ג ע"א ד"ה באיסור בת א' וכו' ועמהרש"א דמשמע שלא פי' כן:

מ"ט דר"מ אמר קרא וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' לפ"ז לריש לקיש דמפיק בשר מן החי ג"כ מהאי קרא לא תאכל הנפש עם הבשר אין בשר מן החי נוהג בחי' ועוף לר"מ כשם שאין אמה"ח נוהג. אבל למאי דקיי"ל כר' יוחנן דבשר מה"ח נפיק מבשר בשדה טרפה א"כ כל שנוהג בו טרפה נוהג בו במה"ח וה"ה חי' ועוף והיינו דפריך לעיל פ"ו ע"א מאי ארי' רוב אפי' מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא ואוקי מיעוטא לחזקה ופירש"י חזקת אמה"ח ע"ש אשגירת לשון נקט דהא בחי' ועוף לענין כיסוי איירינן ולר"מ אין אמה"ח בו אלא חזקת בשר מה"ח דנוהג אפי' בחי' ועוף לר' יוחנן דקיי"ל כוותי' אליבא דר"מ. ודע אפי' אי בהמה בחיי' לאו לאיברים ולא לבשר עומדת מ"מ בחזקת איסור אבר ובשר מה"ח עומדת ופשוט:

אבל ב"נ ד"ה מוזהר על הטמאים כטהורים עמ"ש פלתי סי' כ"ז ק' מ"פ כ"ש דפריך והרי אמה"ח ע"ש תי' הגון וראוי ובני הבח' החתן מ"ה שמואל וואלף ני' אמר דרבנן דלא דרשו כל שדמו אסור היינו משום דאצטריך הקישא להיתר הנאה או לדחזקי' שם פ' כל שעה. וא"כ י"ל אה"נ הו"מ לשנויי הא מני רבנן ובאמה"ח דטמאה דמותר לישראל ואסור לב"נ אלא כיון דלרבנן גופי' צריכין לומר הקישא אמה"ח לדם ע"כ תי' בקיצור משום דאיתקש לדם ונכון הוא:

אמר רב שיזבי אף אנן נמי תנינא הוצרך לזה דלא נימא דאילו נוהג בב"נ דמי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור כק' תוס' לעיל ל"ג ע"א סוף ד"ה אחד נכרי קמ"ל רב שיזבי דממתניתין מוכח כן ועכצ"ל כתי' תוס' שם ועמהרש"א שם:

רב מני בר פטיש רמי וכו' לפירש"י בפנינו ידע רמי בר פטיש דרישא בישראל וסיפא בב"נ רק לא ידע טעם לחלק. א"כ עיקר חסר מתירוצו רישא בישראל וסיפא בב"נ הלא גם מעיקרא ידע זה. אבל נראה כאותה גירסא דכ' מהרש"א בשם רש"י מעיקרא הוה משמע לי' נמי רישא בב"נ והוא עפ"י שיטת רמב"ם פ"ט ממלכים דאין ב"נ נהרג על אמה"ח דעוף וע"פ מ"ש כ"מ שם ואני אבאר בעזה"י דרב שיזבי ס"ל מסתמא הני תרי בבא אכל אמה"ח ממנו אינו סופג מ' ואידך אין שחיטתה מטהרתה בחד גברא מיתוקמא ומדסיפא בב"נ רישא נמי בב"נ ומאי אינו סופג מ' אינו נענש בעונשו הראוי לו היינו מיתה דאינו נהרג עליו ומ"מ איסורא איכא ע"כ יצדק אין שחיטתה מטהרתה. יאמנם ר' מני בר פשיט מעיקרא הוה ס"ל נמי רישא וסיפא בב"נ אלא לא ידע טעמא לחלק ממ"נ אי אינו נהרג ליכא נמי איסורא ואי איסור איכא ב"נ נהרג ע"כ רמי רישא אסיפא ומשני רישא בישראל וסיפא בב"נ ופסק רמב"ם כרב שיזבי. וכבר כתבתי לעיל טעם שאין ב"נ נהרג מדנפקא מדרשא דמדאצטריך למעט שרץ. ולרמב"ם ניחא הא דקאמר לקמן כדאמר ר"נ במשהו בשר גידין ועצמות ה"נ וכו' וק' אמאי לא קאמר ר"נ מילתי' אק' רב עמרם אמתניתין ואוקי' תירוצו אברייתא אע"כ אמתניתין לק"מ אברייתא בלא"ה משהו בשר גידין ועצמות ניחא לי' לשנויי גם מתניתין כן דא"ש נמי לר' מני בר פטיש. וא"ש נמי ק' תוס' מ"ט לא תני ברישא אין שחיטתו מטהרתו היינו משום דרישא אעוף טהור סופג מ' מיירי בישראל לא בעי בבא בב"נ אין שחיטתו מטהרתו. משא"כ בסיפא אינו סופג מ' מיירי בב"נ תנן נמי אין שחיטתו מטהרתו בב"נ וק"ל:

אמה"ח צריך כזית. לכאורה משמע דמסברא חצונה אבר כ"ש חייב עליו וקמ"ל רב דצריך כזית דאכילה כתיב בי' ומשו"ה הקשו תוס' לעיל צ"ו ע"ב סוף ד"ה ר' יהודה וכו' דלמא לעולם כסברא חצונה דחייב על אבר כ"ש ואכילה דכתיבא אי איכא בי' כמה זתים חייב על כל זית וזית. ותירצו דבאמת אינו חייב עד שיאכל כל האבר והנה הרמב"ם לא פסק כן אלא חייב על כל כזית ואי אכל כזית בשר לחוד פשיטא דחייב ואי איכא כזית בין הכל עם גידין ועצמות נמי חייב וא"כ ק' ק' תוס' הנ"ל. אמנם רש"י נזהר מזה וכ' ואע"ג דתרי קראי כתיבו וכו' הורה לנו דמעולם לא עלה על דעת מסברא חצונה שיחייב על אבר כ"ש אלא מכח ק' ל"ל תרי קראי אאמ"ה ואבשר מה"ח ואתי רב ומוקי לי' למשהו בשר גידין ועצמות תו לא קשה קראי וממילא אין לנו לחדש דין לחייב בכ"ש וגם לא לפוטרו אם אוכל כזית שאינו אבר שלם: