חידושי חתם סופר על חולין קסב

השוחט ונתנבלה בידו פטור משום או"ב. אריכות הלז צריך יישוב מ"ט לא תני בקיצור פטור ומאי הי' לו לומר משום או"ב פשיטא דהא בהא מיירי:

ורשב"ל סבר כיון דכי אתרי בי' פטור כי לא אתרי בי' נמי פטור וצ"ע עכ"פ דבר זה שאמר רשב"ל תינוקת של בית רבן יודעין זה. ודוחק לומר דהיא גופי' קמ"ל ר"ל דאפי' בלא אתרי בי' פטור דא"כ עיקר חסר מדברי ר"ל שהרי לא הזכיר דמיירי מלא אתרי בי'. וצ"ל דס"ל לר"ל דפשטי' דמתניתין ע"כ בלא אתרי בי' דאל"ה הו"ל שחיטת מומר דנבלה ואינה שחיטה כלל אפי' לרבנן דר"ש כמו נתנבלה בידו וראי' זו מייתי ר"ן לעיל י"ד ע"א ורוצה להוכיח מהכא דבפעם ראשון אינו נעשה מומר באותה שחיטה ע"ש בחי' ר"ן על חולין. וא"כ ר"ל ס"ל בפ"א נמי נעשה מומר וא"כ הי' ק' לי' ק' הנ"ל וע"כ מתניתין בלא אתרי בי' אמנם תוס' לעיל י"ד ע"א ד"ה השוחט בשבת מוכיחים מדברי ר"ל עצמו דבפ"א אינו נעשה מומר מדאמר ר"ל לעיל ל"ט ע"א השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז ע"ש אמנם בחי' רשב"א שם ל"ט ע"א דחה ראי' זו ע"ש וא"כ הך דינא אי בפ"א נעשה מומר הוא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בשמעתין אבל מטעם תקרובות ע"ז דהיינו זבחי מתים לא הוה אלא שחיטה שאינה ראוי' שהרי אסורה בהנאה אבל שחיטה הוה לטהרה מידי נבלה ואי מטמא משום תקרובת הא דמטמא אם טומאתה דאורייתא אבל משום נבלה לא ומילתא אחריתי הוא כאלו נגעה במת ולא מטעם נבלה כי השחיטה מוציאה מטומאות נבלה ולא הוה כנוחר. אבל מטעם שחיטת מומר צריכין לכל מה שכתבנו:

כיון דאלו אתרו בי' פטור וכו' כ' תוס' דנפקא מהקישא דתני דבי חזקי' וצ"ל אע"ג דמהך ברייתא דתני דבי חזקי' אידחו דברי רב דימי התם בכתובות ל"ה והכא לרב דימי קיימינן. מ"מ ס"ל תוס' דודאי לרב דימי לא מסברא אמר ר"ל לפטור שוגג אע"כ גם לרב דימי טעמי' דר"ל מהך הקישא ולא ידע רב דימי מברייתא דתנא דבי חזקי' והוה ס"ל ר"י ור"ל פליגי בהך הקישא ור' יוחנן לית לי' הקישא ואהא מייתי התם ש"ס ברייתא דחזקי' שהוא רבו של ר"י תני הך הקישא ובודאי לא יחלוק ר"י אהא אע"כ ליתי' לדרב דימי דפליגי ר"י ור"ל בהא אבל לעולם גם לרב דימי נפקא לר"ל מהך הקישא ושפיר הקשו תוס' אפירש"י ב' ק' תוס':

אמנם נ"ל רש"י נשמר מזה וכ' בד"ה חייבי מיתות שוגגים וכו' עבר עבירה בלא התראה דהיינו שוגג וכו' עכ"ל ומה רצה בזה. אך באמת ק' לרש"י מלבד הנ"ל מנ"ל לרב דימי למיפטר הא לית לי' הקישא ואי מסברא אית לי' לחייבו בב' רשעיות אפי' בשוגג א"כ למסקנא למה לו הקישא תיפוק לי' מסברא. ועוד הוה קשי' לי' צריכותא דש"ס דלא מפורש ונימא כצריכותא דכתובות ל"ז ע"ב וזה לא שייך בשוגג דהרי לא עבדינן בגופי' ולא כלום שהרי שוגג הוא ע"כ ס"ל לרש"י דודאי שוגג גמור לא ידעינן בלי הקישא אך שמעתין מיירי ממזיד ולא אתרו בי' היינו שוגג דשמעתין ואמרינן התם בכתובות למ"ד ע"ב אעפ"י שד' מיתות בטלו דין ד' מיתות לא בטלו ומסתמא ה"ה דין מלקות והיינו אפי' בזמן שדנו סנהדרין מ"מ מי שלא נידון בדינו שלטו עליו דין ד' מיתות ומכות כמבואר שם בתוס' ד"ה דין ד' מיתות וכו' ע"ש וא"כ הוה שפיר תרוויהו בגופו או א' בגופו וא' בממונו. אבל מיתה אריכתא לא שייך למימר דדוקא בכתובות ל"ז דקאי הצריכותא אמזיד ואתרו בי' ד"ה ב"ד מלקין אותו תחלה ושוב ממיתין אותו שייך מיתה אריכתא. אבל הכא שב"ד מלקין ושובקין אותו. ויבוא יומו יפגעו בו דין ד' מיתות בזה לא שייך לומר דצריכותא הוא באופן הלז דתרתי בגופי' לא עבדינן ולא הו"מ למימר משום דמיתה אריכתא הוא. ולק"מ קו' תוס' דאי ס"ל ממון חייב מנ"ל לפטור ממלקות י"ל מסברא דלא עבדינן תרי בגופי' כיון דדין ד' מיתות לא בטלו הו"ל ב' רשעיות. ולמסקנא לא אצטריך הקישא אלא משום שוגג גמור דלא עבדינן בי' כלום אבל למזיד ולא אתרו בי' לא אצטריך הקישא וצדקו דברי רש"י ז"ל. ואע"ג דרש"י גופי' כ' מקראי בד"ה פטור ממלקות וכו' היינו האמת כן הוא אבל לא לרב דימי: