חידושי חתם סופר על חולין טו

ליבן סכין. בס' שמ"ח כ' לאו דוקא ליבן אלא סכין רותח נמי למאי דלא קיי"ל כר"ז נמי אסור. וצריך חקירה באריכות לשון רש"י שכ' ובלשון הלועזים באדמותי' עכ"ל:

חידודא קודם לליבונא רשב"א כ' קודם פי' שאין הליבון שולט כלל בהחידוד ואפי' אחר זמן לא יכוה. וכן משמע מרש"י במסקנא דלא גרס בשינויי דש"ס דברזי' מיבריז דהיינו חידוד לא גרס היינו חידוד משום ליכא הבל כלל ועיי' לשון רש"י ד"ה חידוד שאני וכו' נוטה לדברי רשב"א ומ"ש רש"י וחתיכתו קודם להבלו לשון ש"ס נקיט קודם וכ' רשב"א דהוה כמו מי הקדמנו ואשלם ואין כאן כח הבל כלל לשרוף:

והנה הרי"ף לא מייתי הא דר"ז וכל הראשונים אמרו מסוגיא דלקמן דבעינן בדיקה אתלת רוחתא ש"מ לא אמרינן מרווח רווח. ומשמע דחידודא קודם לליבונא אית לן רק מרווח רווח לית לן. אמנם בשמ"ח כ' מסוגיא דיבמות ק"כ ע"ב דאמר רבא בסכין מלובנת וד"ה משמע דס"ל חידוד וליבון באים כאחד ע"ש ואין ראי' זו מוכרחת. מ"מ נ"ל דבהא פליגי ב' נסחאות ברמב"ם דמייתי ב"י סי' ט' ובחד נוסחא כ' שחט בסכין מלובן טריפה ובאידך כ' שחיטתו פסולה. והיינו אי אמרינן דלית לן חידודא קודם לליבונא א"כ שחיטתו פסולה ונבלה הוה. אבל אי קיי"ל חידודא קודם לליבונא רק דלית לן מרווח רווח נמצא ליכא אלא משום שניקב הושט נגד מקום שכבר שחט כמ"ש תוס' וזה לא הוה אלא טריפה כמבואר בלשון כל הפוסקים ובטוש"ע סי' כ"ו ולא הוה פסול בשחיטה:

ועיי' לקמן י"ז ע"ב תוס' ד"ה אבישרא וכו' שכתבו בדיקת טופרא הוא משום קנה ואין להקשות להפוסקים כר"ז ורק בפגימה חיישינן למורשה דאית לה. מ"מ בקנה דלא מיטרף אלא ברובא למה צריך אתלת רוחתא. די"ל מסתמא נשחט הקנה קודם הושט ונמצא אם הפגימה עוקרת ברובא אע"ג שכבר נשחט רובא קודם מ"מ ה"ל נטרף בין שחיטת קנה לושט ואנן קיי"ל כמ"ד יש טרפה לחצי חיות עיי' טוש"ע סי' ב' והיא פלוגתא לקמן ל"ג ע"א ע"ש. ומ"מ הרווחנו דכשאמר ר' יימר אבישרא ואטופרא צריך אתלת רוחתא לא צריך משום דמרווח רווח לא הו"מ לדחיי' שאני פגימא דמורשא אית לה די"ל משום דאכתי הוה קשי' לי' לרבי אך יימר אתלת רוחתא טופרא למה צריך דדלמא ס"ל לרב יימר אין טריפה לחצי חיות ע"כ לא הו"מ למידחי כנ"ל. ולפ"ז בעוף דסגי בסי' א' אי תפס בקנה ושחט בסכין מלובן או בפגימא מן הצד כשרה. וכ"כ פר"ח. ולפע"ד לא נ"ל דחיישינן ששרף או קרע בפגימא וחיסר ממנו ונקבים שיש בהם חסרון לא בעי רובא אלא מצטרפין לכאיסור וגדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו ושיעורו מועט ומיטרף קודם שנשחט רובא עיי' לקמן מ"ה ע"א וטוש"ע סי' ל"ד וק"ל. ושמעתי ממורי הגאון הפלאה זצ"ל בשמחת פורים הא דפשיטא לר"ז דחידודא קודם לליבונא ומרווח רווח דאמרינן פ"ק דמגלה קם רבה ושחטי' לר"ז ואפשר שחטו בסכין רותח שהי' מונח על השלחן בסעודת פורים וידע ר"ז והרגיש בנפשי'. והנה אע"ג דלחוכא ולשמחת פורים אמרה נ"ל הואיל ונפיק מפומי' דגברא קדישא לא יגע לריק ח"ו דודאי אי הי' שום מציאות שיחי' ר"ז לא הי' מת ע"י שחיטת רבה עד שהתפלל והחיהו שלא בטבע אע"כ לא הי' במציאות שיחי' כיון ששחט בו רוב ב' סימנים. והנה ביבמות ק"כ ע"ב הנ"ל אמר רבא בסכין מלובנת וד"ה ש"מ יכול לחיות ע"י סכין מלובן אפי' מגויד. וא"כ איך מת ר"ז הלא שחטו בסכין רותח אע"כ בית השחיטה מרווח רווח וחתך החידוד קודם כווית אש הליבון וכבר מת טרם הבלא. ורבא מיירי במגויד שלא במקום סימנים דלא רווח אלא סימנים שטבעם כך ולא שארי פצעים:

סכין של ע"ז. עיי' פני יהושע איך מותר לשחוט ב הא רוצה בקיומא אסור והעלה דמקיימה על מנת לבטלה ע"י גוי כשיזדמן מותר. ובודאי הדין עמו בזה כאשר הוכחתי במקום אחת מדמקשה ש"ס במס' ע"ז אשיריהם תשרפון באש בביטל סגי ומאי קושיין הא עכ"פ מיוד ניסן שעברו הירדן עד כ"ט ניסן שכבשו יריחו לא הי' עמהם שום גוי לבטל האשרות הנמצאין ואותן שורפין באש אע"כ מותר לקיימן על מנת לבטלן כשימצא גוי וא"ש. אלא שצל"ע נהי שאינו צריך לבער מן העולם ולהניחם בשב ואל תעשה עד שימצא גוי לבטלם. מ"מ מנ"ל שיהי' מותר לשחוט ולעשות בו צרכו דהוה רוצה בקיומו ועיי' בחידושינו לסוגיא דשופר של ע"ז ע"ש והנה כבר נתעורר גם פ"י בלשון רמב"ם שכ' דאפי' במקלקל לא ישחוט ולא יחתוך לכתחלה. ונ"ל דלפמ"ש ת"ח דרבא דאמר השוחט אסור והמחתך מותר ושינה לשון ר"נ וה"ל למימר אסור לשחוט מסוכנת ומותר לחתוך אטמא דקיימא לקורבנא ש"מ רבא דיעבד קאמר ע"ש ונ"ל ס"ל לרמב"ם דבהא פליגי דר"נ ס"ל מקלקל מותר אפי' לכתחלה ומשום רוצה בקיומא ליכא כיון שדעתו לבטלו ע"י גוי ורבא ס"ל נהי דמותר בשב ואל תעשה מ"מ אסור לעשות בו מלאכתו וכן פסק רמב"ם כרבא. ועיי' במרדכי דפרקי' דכ' מדשני שלבנה באור ולא קאמר שטבלה וליבנה ש"מ סכין של שחיטה לא בעי טבילה ולכאורה צ"ע דלמא בשל ישראל מיירי או ששאלה מגוי ולא בעי טבילה אע"כ כנ"ל דא"כ אינו משהה ע"מ לבטלו דהא של ישראל אין לו ביטול ובשאלה מנכרי צריך להחזירו לו בעינא בלי ביטול וא"כ אפי' לר"נ הי' אסור להיות רוצה בקיומו. אע"כ שישראל הגבי' ע"מ לבטלו ע"י גוי ואע"ג שעדיין לא זכה בה ולא רצה לקנותו עד אחר ביטול מ"מ צריך טבילה כמו דעתו לשקעו בידו עיי' סי' קכ"ג:

מותר לשחוט בה מקלקל הוא הקשו תוס' משוחט בשבת בחוץ דלא מצי למימר במסוכנת דא"כ אינו ראוי לבוא בפנים דפרט לחולי וזקן ומזוהם וכל שאינו ראוי בפנים אינו חייב עליו בחוץ. אע"ג דמיירי בחצי קנה פגום מ"מ לא הוה מסוכן ובעל מום אינו פוסל בעוף. ועוד לא שייך תיקון במסוכנת מאהמ"ח דהא בלאה"נ הי' הבהמה מתה. ומשו"ה לא מקשו תוס' ממתני' דפרקין השוחט בשבת ויה"כ דמוקי לי' כר' יהודה ע"ש ור' יהודה ס"ל מקלקל בחבורה פטור די"ל דמיירי שהיתה מסוכנת בשעת שחיטה אפי' אי מיירי שהיתה בריאה ביה"ש מ"מ בשעת שחיטה אפשר היתה מסוכנת משו"ה מקשו מפסחים ע"ג. והא דכ' תוס' תקון כ"ש רצו בזה דהרי רש"י פי' בחי' עומדת לשלשה דברים וכו' והנה חטאת בחי' אינו עומדת לג' דברים ולא הוה ק' ק' תוס' ע"כ כ' תוס' תיקון כל דהו דהרי פשוט דגם בלא ג' דברים נמי בע"ח חשוב וע"י שחיטה בטל חשיבותו אלא עי"ז לכשיוכשר לאכילה יהי' יותר חשוב ע"כ פירש"י ג' דברים אבל הכא בחטאת שאינו אלא תיקון כ"ש להוציא מידי אמה"ח הוה קלקול:

והנה הרי"ף לא מייתי הך דסכין של ע"ז ומשמע מהרז"ה דקשי' לי' קו' תוס' וס"ל דסוגיא דפסחים פליגי אדשמעתין ועל זה כ' הרז"ה לחלק בין ע"ז לשבת כמו שכ' תוס'. ולפע"ד ליישב דהנה בירושלמי ס"פ האורג ומייתי לי' רשב"א שם מבואר מי שחייב חטאת חלב ומייתי לי' בשבת כיפר ומשו"ה חייב חטאת על חלול שבת ומבואר שם דאי לא כיפר לא חייב משום דהוה מקלקל ע"ש ועיי' רמב"ם פ"ב משגגות. וצ"ע הא אפי' לא כיפר הא תיקון להוציאו מידי אמה"ח לב"נ ודוחק לחלק בין קדשים בחוץ שעומדים לב"נ ובין חטאת בפנים. אבל הרי"ף ס"ל דהירושלמי פליג אסתמא דתלמודא דפסחים והירושלמי ס"ל בעי' תיקון גמור וברייתא דשחט בשבת בחוץ לא אתי' כמ"ד דפוטר מקלקל בחבורה וסתמא דפסחים ס"ל בתיקון כ"ש סגי. וס"ל לרי"ף כיון דמצינו פלוגתא בזה שוב לית לן לחלק בין ע"ז לשבת אלא נימא דר"נ ורבא דשמעתין ס"ל כהירושלמי הנ"ל ובין לשבת ובין בע"ז תיקון גמור בעינן ואנן קיי"ל כסתמא דפסחים ע"ג הנ"ל דתיקון כל שהוא נמי הוה תיקון בין לשבת ובין לע"ז:

ותיפוק לי' משום שמנינותא דאיסורא פירש"י שמנינותא דנבלה והקשה פני יהושע דה"ל למימר משום תקרובת ע"ז. ונ"ל דלא פסיקא לי' למיפרך ותיפוק דרוב תקרובת הוא שוחט על מנת לזרוק רק דמה לע"ז והבשר יאכלו חלב זבחימו ולא יקריבוהו ולקמן ספ"ב פליגי ר' יוחנן ור"ל וס"ל לריש לקיש דלא הוה הבשר ההוא זבחי מתים דאין מחשבין מעבודה לעבודה וכ' רש"י ותוס' אע"ג דמ"מ השוחט ההוא בסניף דמקריב לע"ז מ"מ הבשר לא נאסר נמצא הסכין הוא משמשי ע"ז והבשר אינינו תקרובת ע"ז ואע"ג דקיי"ל כר' יוחנן מ"מ מנ"ל למיפרך ותיפוק לי' ע"כ פירש"י משום שמנינות דנבלה:

ופירש"י משום בלוע ולא פי' משום שמנינות בעינא אע"ג דלקמן בשמעתין פירש"י דסתם סכין שמנונית קרוש על פניו וצריך לומר דלא הו"מ להקשות כל כך בפשיטות ותיפוק לי' משום שמנינותא דלמא נפקא לי' במקונח דסתם מקריבים לע"ז מקנחים סכיניהם יותר מחנוני דחלתי'. וסתם ישראל השוחט בסכין של תקרובות ע"ז נזהר ומקנח דמאיסי ובדלי מיני' טפי מסכין של גוי דעלמא וא"כ לא ה"ל להקשות בפשיטות כל כך ותיפוק לי'. אע"כ משום בליעה קא מקשה. ולא הומ"ל סתם כלים אינם בני יומם והיינו מס"ס ספק לא נשתמש בו היום ואת"ל נשתמש בו דלמא בדבר הפוגם בעין דז"א דכל הנשחטים בסכין אינם פוגמים זה בזה וכעין שכ' מג"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ג ע"ש:

ומיהו קשה דה"ל לשנויי שהניחו עד שנפגם ודאי ולא צריך שליבנה באור. וי"ל אפי' אינו בן יומו מ"מ אם לכתחלה במזיד משמש בו צריך המאכל כמו בן יומו קליפה או הדחה כמ"ש הג"א בשמעתין והרא"ש בע"ז פ"ב סי' ל"ה ע"ש והרא"ש מיישב בזה בשמעתין השוחט בסכין של גוים קו' תוס' ע"ש והני דכוותי' ניחא לי' לשנויי שליבנה באור דמיושב אפי' בשוחט ומחתך לכתחלה. אע"ג דעיקר הקו' מהמחתך דיעבד כמ"ש לקמן בסמוך אי"ה. והנה רש"י ס"ל דעיקר הקו' מהתירא דמחתך אטמא דקיימא לקורבנא. דרש"י ס"ל דגם לצלי בעי הדחה קמייתא וא"כ מאי קושי' מהשוחט תיפוק משום שמנוניתא די"ל ס"ל בית השחיטה צונן וסגי בהדחה. והכא בלא"ה מדיח בשלמא לקמן מיירי בסכין שאינו מקונח ושמנינות בעין וצריך שפשוף גדול ולא סגי בהדחת בשר שפיר קאמר מדיח. אבל הכא מיירי בסכין מקונח כמ"ש לעיל בסמוך ולא בעי אלא הדחה בעלמא כנוגע צונן בצונן כדלקמן פ' כל הבשר. וסגי בהדחה שמדיחין הבשר מדמו ולא הוה מקשה ותיפוק לי' וכו' אע"כ עיקר הק' ממחתך אטמא דקיימא לקורבנא. ומסתמא כבר הודחו והיתקנו לאכילה ומקשה ותיפוק לי' דבעי הדחה משום שמנינותא המובלע בסכין ובזה נ"ל כוונת הרא"ש דס"ל מחתך דרבא באטמא דקיימא לקורבנא מיירי מדיעבד אי חתך וכמ"ש לעיל בשם ת"ח. וא"כ ק' לי' מאי פריך תיפוק לי' אחר שכבר חתך הא צריך להדיח ואיך אמר מותר הא צריך להשמיענו כח דהתירא דמותר משום איסור הנאת ע"ז. אע"כ מוכח מזה דאפי' אי לא הי' מקלקל נמי הי' מותר משום ע"ז בעבר וחתך שאין זה הנאה. וצ"ל לפי"ז הא דנקט רבא השוחט בדיעב' מסוכנת אסור היינו שצריך להוליך הנאת הסכין לים המלח דבזה מודה הרא"ש כמ"ש ש"ך סי' יו"ד וק"ל: