חידושי חתם סופר על חולין קכט

דסגי להו ברוב כל דהו וכן בדין דהא קיי"ל כללא בתרא דוקא. והא"ש דמשנתינו מני לי' בד' סימנים ומפסיק בסי' קורסליים בין כנפיים ובין חופין רובו והרמב"ם והטור עושה אותן רק ג' סימנים ומונה כנפיים חופין רוב עוביו והקיפו כאחת היינו כנ"ל דלמשנתינו בעינן רוב הנראה לעינים כמ"ד כללא קמא דוקא ה"ל סי' בפ"ע ולרמב"ם וטור סגי ברוב כל דהו ליכא אלא סי' א' כנפיים חופין רובו יהיו כל דהוא או רוב גדול הנראה לעינים:

ת"ר אין לו עכשיו וכו' יל"ד סדר הש"ס דתחלה סידר פיסקא דכנפיים חופין את רובו דתנן בסיפא והדר סידר פיסקא דקורסליים אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן. עכנ"ל דעתיד לגדל אחר זמן אכנפיים קאי ור"א בר' יוסי מוסיף אף קורסליים ואכנפיים לא צריך קרא שמסברא ידעינן שכן דרך גידולם שבקטנים הם קצרים וגדלים אחר זמן ואקורסליים מייתי קרא והא"ש הרמב"ם דפסק כן בין בכנפיים ובין בקורסליים דסגי בגידול אחר זמן ומהכא נפקא לי' לע"ד:

אשר לא כרעיים עיין תוס' ומהרש"א ומה שהקשה ממס' תענית. ונ"ל האי עמו אנכי בצרה מיירי בצדיק גדול בני עלי' כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי ועל כיוצא בזה נאמר עמו אנכי בצרה והתם אפי' בצרה שאינה מאומות העולם אלא אפי' מדבר באופל יהלך מקטב ישוד צהרים וכדומה בכל זה כביכול עמו אנכי בצרה אמנם בכל צרתם לא צר מיירי בכלליות האומה אפי' שאינם צדיקים כל כך כנ"ל ולעומת זה לא הבטיח אלא בצרה שהוא מאומת העולם כדמייתי תוס' בשם מדרש ומשו"ה התם במס' תענית שגזרו תענית על צרה שאינה מאומת העולם. וגם לא מיירי מצדיק מיוחד אלא מכלל הציבור ע"כ על כל פסוק משני פסוקים אלו יש לפקפק משו"ה מר מייתי מהאי קרא ומר מאידך קרא ועל כל א' יש לפקפק אלא דאינו אלא סמך בעלמא והניח אפר מקלה על התיבה ר"ל:

והנה אי לאו דכתיב עמו אנכי בצרה לא הוה לן למדרש כלל לא צר כמו לו צר דאלמלא מקרא כתיב א"א לאומרו דשייך בהקב"ה מיצר אלא היינו דוחקים לפר"ש לא צר אינינו מיצר בצרת ישראל כלל אע"ג דכתיב ומלאך פניו הושיעם אבל מ"מ אינינו מיצר אבל השתא דמצינו עכ"פ בצדיק גדול עמו אנכי בצרה כביכול מיצר בצרתו נהי התם בצדיק גדול מיירי מ"מ מסתיין דשייך מיצר כלפי מעלה ע"כ מדכתיב הכא ומלאך פניו הושיעם שהקב"ה משגיח בעיניו ומושיעם במלאך פניו נאמר נמי לא צר כמו לו צר:

וא"ש וקרוב לזה במהר"מ שיף:

למיניהו למיניהו דפעמים מלשון זה משמע דרצה ליישב מ"ט אמר ד' פעמים ולא סגי בלמיניהם. וטעמא נ"ל לפי המשמע מפירש"י ד"ה הרזבנית מין חגב ואין דומה לו אלא במראה עכ"ל דמין דחגב כיון שאין לו שום דמיון לחגב אלא במראה בעלמא ולא בשום סימן אי לאו כתיב לומינהו מיוחד אלא הוה כתיב למינהם ה"א לא קאי אחגב וה"א שאין לו מין כלל לכן כתיב בכל חד למיניהו כנ"ל קצת מיהו מלשון תוס' משמע דלתנא דבי רב לא קשי' להו דלכתוב למיניהם כיון שכל א' פרט בפ"ע ואינו נידון בכופ"כ ולא קשי' להו הכי רק לתנא דבי ר"י:

ולפי זה קשי' לי מאי דוחקי דש"ס למימר בסוף שמעתין מר כי אתרי' שהוא דוחק שיהיו לשונות מהופכים מהיפך להיפך נימא לכ"ע ניפול יש לו גבחת ולא זנב ורשיון יש לו שניהם. אך פליגי בפירוש לשון הקרא תנא תנא דבי רב קיבל סלעם הוא רשיון ויש לו שניהם נמצא הוא מרוחק מארבה בשני צדדין ואי ס"ד דרשינן בכופ"כ ה"ל חרגול אותו המיותר לאם אינו ענין וקשה כיון דארבה וסלעם מרוחקים בשני צדדים וסמוכים בקרא ה"ל למכתב ארבה וסלעם למיניהם דהרי אין הפסק ביניהם אע"כ לא דרשינן כופו"כ כה"ג ותו לא ק' לכתוב למיניהם. ותנא דבי ר"י ס"ל סלעם זה ניפול שאינו מרוחק אלא בגבתת ולא בנזב. ואתי' מה הצד מחרגול. אבל סלעם אתי לאם אינו ענין ומפסיק בין הפרטים לכן לא הו"מ למכתב למיניהם ולעולם דרשינן כופו"כ כה"ג ומנ"ל להש"ס לדחוק מר כי אתרי' וי"ל קצת לפמ"ש לעיל בסמוך והוא אי ס"ד תנא דבי רב בעלמא דריש כו"פ כי האי גוני. א"כ ה"נ לידרוש ולימא הכא כללא בתרא דוקא ובארבה לחוד סגי וסלעם וחרגול תרווייהו מייתרו א' לרבות ראשו ארוך וא' כנפיו חופין רוב שאינו נראה לעינים ומשו"ה לא כ' למיניהם מפני שאין שלשתן באים בענין א' אע"כ תנא דבי רב בעלמא נמי לא דריש כו"פ כה"ג:

אלו כללי כללות וכו'. מ"ש תוס' אי לא כתיב למיניהו בסלעם ה"א דסלעם אתי למעוטי מינו פי' ואז בטיל לי' ילפותא דמה הצד השוה שבהן שיש לו ד' סימנים דז"א דמינו דסלעם יוכיח שיש להם ד' ואפ"ה מעטינהו רחמנא. ומכיון שבטיל ילפותא דמה הצד תו הוה צריך למכתב חגב וגם למינהו דידי' כ"כ הי' הטעות אבל השתא דכתיב סלעם למיניהו לרבות באם אינו ענין אפי' מה שאינו לו דמיון כלל והיינו ראשו ארוך תו לא בעי ש"ס למימר דאי לא כתיב למיניהו גבי חגב ה"א למעוטי מינו דחזינן דמרבינן אפי' שארי מינים ומה"ת נאמר דממעטינן מיני חגב הדומה לו טפי אע"כ דה"א אפי' אין בו כל הסימנים הללו ומיושב ק' מהרש"א. אמנם מה שתי' תוס' בתי' קמא דאי לא כתיב למיניהו בסלעם ה"א דלא אתי לרבויי אלא ראש ארוך דמין סלעם קמ"ל למיניהו הרי כל מין סלעם כתיב ואתי סלעם גופי' לרבות אפי' ראשו ארוך דשארי מינים כנלע"ד כוונת תוס'. מ"מ מבואר מדבריהם דאיכא במין סלעם מי שיש לו ד' סימנים וראשו ארוך ומרבה נמי באם אינו ענין של שאר מינים נמי כל שיש לו ד' סי' וראשו ארוך ועכ"פ אין כאן אם אינו ענין רחוק כל כך שהרי אינו מרבה מינים אחרים אלא אותם הדומים לנמצאין במינו. וא"כ איך קאמר השתא דכתיב סלעם לרבויי ראשו ארוך אימא נמי לרבויי כל דהו מה"ת סליק הך אדעתא וצ"ע קצת:

ת"ל חגב ששמו חגב ז"ל רמב"ם ואעפ"י שראשו ארוך ויש לו זנב אם שמו חגב מותר ומשמע קצת דס"ל דלא קאי שמו אלא אהנך תרתי דאית בהו ריעותא דראשו ארוך וזנב כמ"ש ה"ה בשם רמב"ן וטעמא נ"ל דס"ל לא אצטריך שמו חגב אלא אהא דאתי באם אינו ענין מסלעם ומדהפסיק בחרגול בין סלעם לחגב ש"מ אחרגול דלפניו נמי קאי ואסלעם דלפני פניו ולא יותר. וקמ"ל רמב"ם אפי' יש לו ב' ריעותת דראשו ארוך וזנב מ"מ שמו חגב מתירו וה"ה ריעותא א' נמי צריך שמו חגב אלא רמב"ם רבותא דהתירא קמ"ל וי"ל רש"י בחומש כך כוונתו אותן שבזמנינו יש מהם ראשו ארוך ויש מאותן שראשן ארוך ואין להם זנב ולית בהו אלא ריעותא א' מ"מ בעי שמו חגב ורש"י רבותא דאיסורא קמ"ל ועמהרש"א:

אי שמו חגב יכול אפי' אין בו כל הסימנים הללו. פי' וסימנים הללו איצטרכו למי שאין שמו חגב אבל אי שמו חגב לא צריך לשום סי' ת"ל למינהו: