חידושי חתם סופר על חולין, מהדורא תנינא ז

ודלמא ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה, יש לעיין דלמא ס"ל ספיקא דאורי' לקולא אפי' היכי דאיקבע איסורא, והא דמייתי אשם תלוי היינו בחיוב כרת דיש סוברים כן וא"כ יאכל ראשו של א' מהם מספיקא, ואיך נאכל אנן, וצריך לומר דאינהי לית להו לא יבוא ממזר ודאי אבל ממזר ספק יבוא ומחמרי בספיקא. עוד י"ל דלמא איכא רובא דהתירא ומיעוטא דאיסורא וה"ל תערובו' מין במינו יבש ביבש דמותר לאכול ממנו ונמצא הכותי אוכל בהיתר גמור, ומ"מ לדידן אסור לאכול אדם אחד כולם ביחד ומבלי שישליך א' מהם וכמבואר בזה ג' דעות בש"ע י"ד סי' ק"ט וא"כ ה"ל ליתן לו רוב הראשים. וצריך לומר דלית להו אחרי רבי' להטות, ולא מבוטלי ברוב:

מ"ט לא שבק התירא ואכל אי' הקשה ריטב"א מאי קמ"ל הא קחזינן שכך דרכו דלא למישבק התירא ותי' דקמ"ל אפי' אי איכא קצת טרחא לאמן ידיו נמי לא שביק וכו', אמנם מדברי הכ"מ אליבא דהרמב"ם למדתי תי' מרווח דרבא מיירי ממי שאוכל שלא לתיאבון רק שאינו אוכל להכעיס וקמ"ל רבא דחזקה על ישראל שאינו עושה כן אלא לתיאבון דחזקה לא הוה שביק התירה אלא ע"כ יש לו שום טעם באכילתו, ועל חזקה זו ניתן לו לשחוט ע"י בדיקת סכין וטובא קמ"ל רבא וכדברי הרמב"ם מוכח מדאמרי' הואיל ודש בי' כהתירא דמי' לי' ופירש"י וליכא למימר לא שביק התירא ע"ש וק' על זה כקו' הריטב"א הא קחזינן דלא שביק התירא. אע"כ רבא מיירי ממומר כנ"ל ובזה ניחא דלמסקנא ליכא סיעתא לרבא מבריתא דחמצן של עוברי עבירה דמשם לא מוכח מומר הנ"ל אבל מבריתא דמומר לערלות שפיר הוה מייתי סייעתא אי לאו דמוקי לה כדר' ענן ולא ה"ומ למימר דבריתא מיירי ממומר לתיאבון ממש דמאי קמ"ל דפשיטא הוא טפי ממומר לערלות דהא חזינ' דלא שביק התירא וכו' וכקו' הריטב"א הנ"ל, וע"כ מוקי לי' כדר' ענן, והא דמייתי סייעתא מחמצן של עוברי עבירה היינו בה"סד דלא הוה מסיק אדעתי' עדיין מהך דדש בי' והוה ס"ד דרבא מיירי מסתם מומר ודלא כהרמב"ם אבל למסקנא דינו של רמב"ם אמת ואין כאן סייעת' מבריתא דחמצן של עוברי עבירה וק"ל: