חידושי חתם סופר על חולין, מהדורא תנינא סה

תניא דלא כרב אחא בר יעקב וכו' משמע דקיי"ל דליכא מידי דלנכרי אסור ולישראל שרי וכ"כ תוס' וע"כ צריכים לחלק בין הא דשאני נכרים דלאו בני כיבוש נינהו ובין הך דשמעתין דלאו בני שחיטה נינהו, וא"ש טפי לשיטת הרמב"ם דמפיק לי' מוקרא לך ואכלת מזבחו מכלל דזבחו אסור משום לתא דע"ז אבל גוי שאינו עע"ז אפשר דהוה בר זביחה מה"ת רק נדר גדול נדרו בו, כמבואר בדברנו לעיל י"ג ע"א במתני' שחיטת נכרי נבלה וא"כ א"ש דלא שייך הכא לומר גוי לאו בר זביחה הוא כמו לאו בר כיבוש:

אמנם מהתימה על הרמב"ם דפסק כרב אחא בר יעקב ולא חייש לבריי' דתני' דלא כרב אחא בר"י וכבר עמדו בזה האחרונים ועמ"ש מהר"ם שי"ף ז"ל בשמעתין באריכות, והנלע"ד דלכאורה יש לתמוה אהש"ס דסנהדרין נ"ט דפריך אהך סברא דמי איכא מידי והרי יפת תואר ומשני שאני נכרי דלאו בני כיבוש נינהי, ופירש"י לא ניתנה ארץ לכבוש אלא לישראל שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה על ידי כיבוש עכ"ל והנה רש"י בפ' תצא מפורש דהכתוב מדבר במלחמת רשות וע"ש ברא"מ והוא מספרי, וא"כ ע"כ צ"ל אפי' בח"ל דלאו א"י נמי אין כיבוש לגוי והוא נגד תלמוד ערוך גטין ל"ח ע"א ואימא הני מילי בכספא אבל בחזקה לא וכ' תוס' סוף ד"ה אבל וכו' בחזקה של כיבוש מלחמה איירי וכן פר"ח עכ"ל ומסיק אמר ר"פ עמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג, וע"ש פירש"י באריכות ומייתי שם עוד וישב ממנו שבי וכ' תוס' ד"ה עמון ומואב כי היכי דקני ארצם בחזקה ה"נ קני גופם ומשמע שם בודאי דהלכתא כהך סוגי' למעיין שם בפוסקים וא"כ תיהדר ק' הש"ס דסנהדרין לדוכתא והרי יפת תואר ואין לומר שאני נכרים דלאו בני כיבוש נינהי הא הוו שפיר בני כיבוש וצלע"ג, וע"ש בחי' רשב"א גבי מנין לנכרי שקונה את הנכרי למעשי ידיו ובריש סוגי' דשם ומ"ש בשם הראב"ד ע"ש היטב י"ל באמת דתנאי פליגי בהכי והש"ס דסנהדרין דמשני הבריי' דנאמרה ולא נישנית לישראל נאמרה ולא לב"נ משום דליכא מידי, מוקי הבריי' כמ"ד נכרים לאו בני כיבוש נינהי, וכן הך תני' דלא כרב אחא בר"י ס"ל הכי, אבל אנן קיי"ל כמ"ד גוים בני כיבוש נינהי מעמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג וכסתמא דתלמודא בגיטין וא"כ הלכתא כרב אחא בר"י דאיכא מידי דאסור לנכרי ושרי לישראל וכן הוא להדי' ברבה פ' בראשית דחד מ"ד ס"ל כן, וע"ש ביפ"ת, ופסק כן הרמב"ם ומ"מ לא נפקא מיני' מידי בכל התורה דהרי מסיק הש"ס אנו אין לנו אלא ג"ה ואליבא דר"י ועמ"ש רש"י שם ד"ה ואליבא דר' יהודה וכו' ולר' יהודה גופי' לישראל קאמר וכו' ע"ש ולא נפקא מיניה מידי אלא שלא להאכיל מפרכסת לגוי, אבל להזמינו על בני מעים שרי דהרי לא קיי"ל כר"ל שיהי' כמונח בדיקולא ועיין היטב בכל זה כי יש לדחות דנהי דלא ניתנה הארץ לגוים לכבוש מ"מ אם עבר וכובשה קונה בכיבוש כמו גזלן שקונה הגזלה ובודאי אין היתר לגזול ומ"מ קונה ביאוש וה"נ:

השוחט חי' ועוף ולא יצא מהם דם מה שתי' תוס' כל דם הנשפך על הארץ וכו' הוקשה למים בין לענין הכשר בין לענין פטור כיסוי אלא אלא לענין כיסוי גלי רחמנא וכו' צל"ע א"כ ה"ל חיה ועוף דבר שהיה בכלל תשפכנו כמים. ויצא לידון בחדש להטעינו כיסוי אי אתה יכול להחזירו לכללו לענין הכשר עד שיחזרנו הכתוב לכללו בפירוש ואם אולי יאמר האומר שזה לא מקרי יצא לידון בדבר חדש, א"כ פשיטא דקשי' דה"ל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד בדבר שאינו חדש דללמד על הכלל כלו יצא שיהיה גם בהמה טעון כיסוי ולא יהי' כמים אלא לענין הכשר ותו לא וצלע"ג ועיין מדות אהרן:

ולולי דבריהם הייתי אומר דק' הש"ס דפ' כיסוי הדם דיהיה בהמה בכלל חיה לכיסוי לא קשי' אלא לר"ע דס"ל בשר תאוה לא אשתרי כלל ואיכא למימר בהמה בכלל כי יצוד ציד חיה אבל לר' ישמעאל מיירי הפרשה בתחלה בדין בהמה אם ירצה לאכול יביאנו לפתח אהל מועד וכי יצוד ציד חיה ועוף ושפך דמו וכסהו בעפר א"כ בכה"ג לא שייך בהמה בכלל חיה כיון דהפרשה מיירי בהדי' מדין שניהם ומחלק ביניהם דבהמה יביא אל אהל מועד וחיה יכסה דמם ואע"ג דמ"מ בזה"ז שהותר בשר תאוה וא"נ במדבר בבעלת מום דלא חזיא לאהל מועד אפשר שיהי' דינה בכיסוי, מ"מ בלשון הקרא לא משמע שיכלול בהמה בחי' כיון דבפרשה מפורש דין שניהם וא"כ י"ל ר' ישמעאל כת"ק דמתני' ור"ע כר"ש דלית ליה הכשר בדם שחיטה כלל ולק"מ ק' תוס' רק הא קשי' דבעי לאוקמי בשמעתין ת"ק כר"ע הואיל וכולי סתומתי אליבא דר"ע כפירש"י ולפי הנ"ל ע"כ א"א דאתי' כר"ע ואמנם לפמ"ש לעיל בסוגיא דבשר תאוה דלרמב"ם גם לר"ע איתסר בשר תאוה ותלי' בתנאי אליבא דר"ע ע"ש א"כ א"ש הכל עיין וק"ל:

ונאכלים בידים מסואבים. עיין ש"ך סי' ס"ט סק"ל ע"ש ועמ"ש חי' רשב"א דדעת הריב"א דהבשר לא בעי הדחה אלא מליחה לקדרה ע"ש, וכוונתו דהבשר הזה דלא יצא ממנו דם לא בעי הדחה ראשונה דליכא דם על גביו ומ"מ מליחה בעי שמא יפעול המלח להוציא דם ואז יצטרך הדחה אחרונה אך מיירי שאירע שגם המלח לא פעל מאומה וע"כ לא בעי גם הדחה אחרונה ובשלו כך במי פירות, אבל הדחה במי פירות לא מהני ונראה דהתוס' מודים דלא בעי הדחה ראשונה אך הדחה שאחר המליחה צריך כי אולי הוציא המלח טפה דם. וע"כ מוקי לי' לצלי דלא בעי הדחה אחרונה עכ"פ עיין בי"ד סי' ע"ו סעיף ב' בהגה, וא"נ הדחה אחרונה במי פירות ועכ"פ הרוחנו דלא כהוכחת הש"ך סי' ס"ט הנ"ל: