חידושי חתם סופר על חולין, מהדורא תנינא ה

וכגון שבדק קרומי' של קנה נלע"ד דהני לשני בהא פליגי דודאי אין עיקור מס' זו אלא להשמיענו דיני שחיטה, והנה בהכל שוחטי' דחולין שנעשו על טה"ק קמ"ל דמותר לשחוט בסכין ארוכה כל כך והוא עומד ברחוק מקום וע"מש תו' בביצה ז' ע"א ד"ה וכי מה וכו' ועי"ל וכו'. אמנם בבא דקדשי' מאי שייכי' הכא לכן הך לישנא דס"ל אין שוחטי' קדשי' בקרומי' של קנה ומיירי ע"כ בטמא שרץ א"כ התם עיקור דבקדשי' קאי אך אידך לישנא ס"ל שוחטי' קדשי' בעץ ומיירי שפיר בטמא מת וקמ"ל דמותר לשחוט בקרומי' של קנה. וא"עג דזה תנא לקמן בסיפא בהדי' אין בכך כלום דכמה פעמי' קמ"ל ברישא בקיצור ואגב אורחי' מה שנשמע בסיפא מפורש, וא"כ הכא עיקור והתם איידי.

ובזה מיושב ק' תו' בשמעתין ד"ה חולין שנעשו ע"טהק וכו' האי טעמא הומ"ל נמי ללשנא קמא עכ"ל וי"ל דודאי שייך שפיר לומר הכל שוחטי' טמא בחולין מהאי טעמא גופי' דלאו כקדש דמי אלא דלפ"ז אינו ענין למס' חולין דבשלמא אי כקדש דמי ושוחט בסכין ארוך קמ"ל מידי בהלכות שחיטה אבל אי לאו כקדש דמי אין ענינו לכאן אמנם אכתי אי ס"ל דבבא דקדשים הכא עיקור והיינו מטעם דמיירי בטמא מת וקמ"ל דשוחטי' בקרומת של קנה. א"כ אגב אומר נמי הכל שוחטי' בחולי' משום דלאו כקדש דמי אבל אי גם בבא דמוקדשי' אינה עיקור בכאן כי ס"ל דאין עושי' כלי שרת של עץ משום הקריבהו נא לפחתך וכדומה וע"כ מיירי מטמא שרץ ולא מוכח מסיפא קרומי' של קנה ולא מייתי סיפא אלא משום טמא בחולין וא"כ תינח אי כקדש דמו וצריך לשחוט בסכין ארוכה אבל אינהו ס"ל לאו כקדש דמי ולא צריך סכין ארוכה וא"כ חולין שנעשו עט"הק גופי' לא אצטריך וק"ל.

הכל שוחטי' אפי' כותי וכו' פני יהושע רוצה לקיים דברי הש"ע דכותי לא ישחוט אפי' אחרי' ע"עג א"אכ בודק סכין, וטעמא משום דה"ל כחוכא וטלולא שיהי' יפה כחו של כותי מישראל מומר, והנה פשוט דע"כפ אי עבר ושחט ואחרי' ראו אותו ולא בדקו סכינו כשר דמשום טעמא דחוכא וטלולא אין ראוי להפסיד הבהמה, וא"כ הו"מ למימר הכל כותי' שוחטי' כשבודק סכי' וגם יוצא ונכנס ואם חסר א' מאלו חותך כזית בשר ובדיעבד כשאחרי' רואי' ולא בדקו סכינו מותר וא"ש וכולן דסיפא. וא"כ נדחק לומר ה"נ דלבתר דמסיק הך דמומר בודק סכין מתורץ ק' הש"ס דא"ש וכולן וכנ"ל, עכ"פ מאי מקשה הש"ס רבא מ"ט לא אמר כשמעתי' דלמא משום דבשמעתי' קשי' וכלן מש"אכ באוקמתא דכותי, וי"ל ממ"נ אי מיירי סיפא שאין הכותי לפנינו וא"א לבודקו בכזית בשר א"כ אפי' בלא רואי' אותו נמי מותר כמ"ש תו' ד"ה אבל בא ומצאו וכו' ואי המומר לפנינו א"כ אמאי נתיר בלא בודק סכין כיון שהוא דיעבד, הרי נוכל לבררו ע"י אכילת כזית בשר, ואי נתנו לו ולא רצה לאכול א"כ הרי קמן דשחט בסכין פגום ולא הי' מרתת מפני היוצאי' והנכנסי' ודוחק.

אבל בא ומצאו ששחט, העלה תו' דאם א"א ליתן לו כזית בשר מותר לגמרי וצ"ע לשיטת הגאונים דס"ל דיכול ליתן לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ כיון דאי משתלי ולא בדיק לית לן בה א"כ בכותי נמי יתן לכתחלה לשחוט על סמך שיאכילנו כזית בשר כקו' תו' בסמוך ואי משתלי לית לן בה וצ"ל דס"ל להגאונים כתי' הרשב"א מפני הרואי' שיאמרו אנו מחשבי' הכותי כישראל גמור, והיינו מה שסיימו תוס' בסוף דבריהם כמ"ש ר"ת גבי חש"וק, דהיינו מפני הרואי' ולא דלמא משתלי. מיהו הדבר צ"ע איך נאמין הכותי על השחיטה בלא ראו אותו רק מצאוהו ששחט כבר ולא ניתן לו כזית בשר, ואפי' בישראל גמור נדחקו הרבה איך נאמין ע"א היכי דאתחזיק איסורא ומכ"ש בכותי.

ואם שחט בודקי' אותו כ' תו' ואע"ג דאיכא ברייתא לקמן וכו' עמ"ש ראב"ן מובא בש"ך סק"ה מיושב ק' תו' וק"ל.

חולין שנעשו עט"הק לאו כקדש דמי ע"מש לעיל ליישב ק' תו'.