חידושי חתם סופר על חולין, מהדורא תנינא כ

מנא הא מלתא דאמרי רבנן אוקי מלתא אחזקה, הכא מיירי בדבר שנתברר לנו שעה א' שהי' כך וכך מוקמי' לי' אחזקה שלעול' יהי' כך, ואין זה ענין למה דאי' פ' י' יוחסין סוקלין ושורפי' על החזקו' איש ואשה תינוק שנתגדלו בתוך הבית ובא זע"ז נהרגי' התם הוה חזקת מנהג שנהגו כמנהג אב ובנים ואיש ואשתו וכן הוחזקה נדה בשכונותי' וכן חזקה אין אדם מעיז פניו, ואין אשה מעיזה פני' הכל הוא חזקת המנהג. ובירושלמי סוף קידושי' מייתי לי' מקרא מכה ומקלל אביו ואמו ודלמא לאו אביו ואמו הוא, ר"ל אע"ג דלקמן ילפי' מזה דאזלי' בתר רובא דרוב בעילות אחר הבעל, מ"מ מי יודע שהבעל הזה בעל רוב בעילות אין זה אלא משום חזקת המנהג שנוהג עם אשתו כדרך שבועל אותה רוב בעילות ומזה הטעם אמר' נמי הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה דחזקה לא מוקי אינש אנפשי' ובעלה וכן מייתי לי' הרמב"ם ממכה אביו, ובב"ש סי' כ' האריך להקשות משמעתין וע"ש בס' באר היטב. ומ"ש פה הוא לפע"ד.

דילמא אדנפק ואתא בצר לי' שיעורא מה שהקשו תוס' הא דומה למקוה שנמצא חסר עיין נדה ב' סוף ע"ב מ"ש תו' ועיי' חכם צבי שתי' דאין לתלות החסרון בשעת קלה ברגע סגירת הפתח ויותר יש לתלות במשך ימי הסגר דחסר ואתא, ע"ש:

ודע דצלע"ג בס"פ כל הגט במתני' דאר"א חושש להן כל מעל"ע ואמר הש"ס חלוקי' עליו חבריו גבי מקוה שנמדד ופריך פשיטא ודחיק מהו דתימא מאי למפרע מעל"ע ע"ש. וקשה מאי פשיטותא הא מקוה מיירי מחסר ואתאי והתם פירות אבודי' היינו אבודין דומי' דמעות שנאבדו בפ"א ע"י מפולת או שריפה וכה"ג או דברי' שרגילי' להתחסר בפ"א וכמ"ש תו' פ"ק דנדה הנ"ל וצ"ע:

ודלמא שיצא דרך אחוריו, כ' רשב"א ה"ה הומ"ל שיצא דרך פניו ואחר צאתו לגמרי החזיר פניו והציץ בהנגע, ולפע"ד לא משמע בשמעתין דהומ"ל כן, והטעם דממ"נ אי יכול לראות הנגע ממש ולשער גדלה ומראיתה ושיעורה, א"כ דלראי' קמיתא מהכא, הא השתא חזי לה ועוד למה נכנס מתחלה להבית כלל הלא יכול לראותה מבחוץ ואע"כ שא"א לו לשער אלא בסמוך לה מאוד, וא"כ כשיחזיר פניו יש לחוש שנתקטנה ועכשיו כשמחזיר פניו והוא ברחוק מקום לא יכול לסמוך על ראייתו, וע"כ א"א אלא שיצא דרך אחוריו ויהי' עיניו ולבו עלי' כל שעה ואז יראה אם תתחסר וק"ל:

דיציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה כ' הר"ן בחי' דהכי קיי"ל אע"ג דכה"ג ביה"כ יוכיח, י"ל התם לא קפידי' אי יצא כך או כך מ"מ העבודה כשירה, ורק מפני הכבוד הולך ופניו לאחוריו אבל שנאמר ויצא יהי' פירושו דוקא לאחורי' לא אע"כ ויצא הכהן כחפצו אי לאחורי אי לפניו ומוכח שפיר דאזלי' בתר חזקה ע"ש והנה אכתי יש להקשות אולי העמידו ישראל בתוך הבית המביט בהנגע ברגע הסגירה וי"ל הא כתוב ופנו את הבית ולא יטמא כל אשר בבית ואיך אפשר שיהי' עיקר המצוה שיעמוד אדם שם ויראה והרי יהי' טמא:

וא"כ לר"מ דס"ל במס' נגעי' ופינו כל אשר בבית היינו דוקא כלי חרס שאין להם טהרה במקוה א"כ יכול אדם לעמוד שם. ולא מוכח מהכא דאזלי' בתר חזקה, כ"א מהלכה למשה מסיני. ובזה ניחא מ"ט דר"מ דחייש למיעוטא היכי דאפשר, והשתא א"ש דלר"מ דחזקה הלכה למשה מסיני כנ"ל. א"כ ליכא למילף רוב ק"וח מחזקה וכמ"ש תו' לקמן ד"ה מנא וכו' משום דלא ילפי' קו"ח מהלכה, וע"כ למילף מקרא דלקמן בשמעתין וא"כ לא מוכח אלא היכי דלא אפשר. אמנם אנן ילפי' שפיר מקרא דאזלי' בתר חזקה ואפי' היכי דאפשר דהרי הי' אפשר לצאת דרך אחורי' ש"מ מקרא דאזלי' בתר חזקה אפי' היכי דאפשר למיקם עלה דמלתא והדר ילפי' רוב מק"ו דחזקה ואזלי' נמי בתר רוב אפי' היכי דאפשר לברר וק"ל. יכול ילך לתוך ביתו וכו', לפירש"י בשמעתין דיסגיר ע"י חבל ארוך א"ש ואפי' לפי' המפרש בנדרים דיסגיר ע"י שליח מ"מ האי שליח ע"כ כהן הוא דישראל אינו נעשה שליח במאי דאיהו לא מצי עביד, וע"כ הוא כהן ואי ס"ד דיכול לראות עתה הנגע א"כ ראי' ראשונה למאי אצטריך תיפוק לי' שעתה רואה אותה הכהן, וע"כ שאינו חוזר ורואה ומסגיר בשליחותו של ראשון א"כ ניחוש דבצר שיעורא וא"ש:

ולמ"ש משנה למלך שאין הכהן מסגיר ממש אלא אומר מוסגר מוסגר ובאמירה דידי' תלי' מלתא א"כ הלך לתוך ביתו ומסגיר ר"ל שאומר שם מוסגר א"ש טפי ולק"מ נמי קו' תוס' ד"ה דקיימי דרי דגברי, כיון שבתוך ביתו אומר ע"כ צריכי' דרי דגברי וק"ל.

ומנין שאם הלך לביתו והסגיר וכו' ערש"בא שיטת רמב"ן דהק' הוא מהרישא מדאצטריך פתח הבית שלא ילך לתוך ביתו, תיפוק לי' דלמא בצר לי' שעורא אלא ש"מ בעלמא אזלי' בתר חזקה והרשב"א טען עליו אדרבא דלמא נילף מהכא דלא אוקמא אחזקה ונימא משו"ה הזקיקו לעמוד אצל פתח הבית משום דלמא בצר לי' שיעורא וצריך לפרש דבריו דלא תקשי דא"כ קרא למה לי הלא הא מסברא חצונה נמי לא אזלי' בתר חזקה די"ל דהכי קאמר מנ"ל דמקרא אתי' דלמא הל"מ היא בעלמא דניזול בתר חזקה והוה סד"א אפי' היכי דאיכא ריעותא נמי קמ"ל קרא אל פתח הבית דהיכי דאיכא ריעותא לא כמו גבי נגע דלפעמי' איכא ריעותא כמ"ש תו' א"נ משום דהיכי דאפשר לא ניזל בתר חזקה. והנה הרשב"א העלה כפירש"י דמסיפא מוכח מדהתיר בדיעבד בשהלך לביתו, דאע"ג דאין זה מפורש בקרא מ"מ מסתמא כל מה שמיעט בפסוק ראשון דהיינו הליכה לתוך והעמידה במפתן הבית, אותו ריבה בפסוק השני, ע"ש וצריך ביאור, דלמא הפסוק סמך עצמו שלא ניטעה לרבות הליכה לתוך ביתו שהרי איכא למיחש דבצר לי' שיעורא ומסתמא נדע שלא ריבה כ"א עמידה תוך ביתו, לזה י"ל דא"כ ע"כ צריך לומר דהפסוק סמך על סברא חצונה דלא סמכי' אחזקה א"כ הדר' ראי' ראשונה לדוכתא למה לי פתח הבית וכהרמב"ן נמצא מוכח ממ"נ או מרישא כהרמב"ן או מסיפא כרש"י. ועיי' בחי' ר"ן דברי' נכוחי' למבין: