חידושי חתם סופר על בבא מציעא ע:

אין מקבלין צאן ברזל מישראל. כ' נמוק"י דאפי' נותן שכר עמלו אינו מועיל משום דה"ל מלוה גמורה ולע"ד גם רש"י מודה לזה ומ"מ כ' דכבר נשמע מלעיל אין מושיבי' חנוני למחצית שכר דגם שם אינו נותן שכר כפועל על פלגא מלוה אלא על פלגא פקדון והכא דכול' מלוה פשוט דאינו מועיל אם נותן לו שכר אבל לעולם אמת הוא דמשמעו' המשנה היא דאין מועיל נתינת שכר משום דהוא מלוה גמורה ובזה י"ל ק' א' של תו' דאמתני' דבכורות לא הוה ק' לי' מידי דאע"ג דאחריות על המקבל מ"מ הוה ס"ל שאינו אלא כעין פקדון ומתנה ש"ש להיות כשואל וכ"כ רמב"ן בשמעתי' אבל ממשנתי' מבואר דאפי' שכר בטלה אינו מועיל ש"מ דכמלוה חשבי' לי' דלהוצאה לגמרי נתנה ושלו הוא א"כ ק' אמאי פטור מבכורה ואולי לזה כיון המרש"ל אלא שקיצר ומהרש"א תמה עליו ע"ש:

אבל מקבלין צאן ברזל מנכרים. יש לעי' קצת במקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לנכרים אם מותר לקבל צאן ברזל מהנכרים דכיון דהבהמות הם של ישראל לגמרי ומש"ה אית בי' משום ריבית א"כ אסור לו ליתן הולדות להנכרי ועי' ריש מס' בכורות ב' ב' וק"ל:

לוין מהן ומלוין אותן בריבית. להתוס' דצאן ברזל ריבית קצוצה הוא ואפ"ה מקבלי' מן הנכרי א"כ הא תו ל"ל דקתני לוין מהם ולכאורה י"ל דסיפא לאו בהלואת נכרי מיירי אלא בהלואת ישראל מישראל חברו ע"י אמצעות נכרי ע"ד שכ' תו' לקמן ע"א ב' ד"ה כגון וכיוצא בזה היתרי' טובא באופן שהגוי נעשה לוה אצל זה ומלוה אצל זה והיינו לוין מהם ומלוי' אותם בריבית שיהיה הגוי לוה ומלוה ולקמן אי"ה יבואר עוד:

ועוד אדתני סיפא כו' לפלוג ולתני בדידי'. והתם בבכורות מקשה עוד מאי פסקא ואולי י"ל אורחא דמלתא הוא דישראל המקבל צאן ברזל מהגוי מטיל על הנותן אחריות אונסא וזולא כדי שיהיה יד הנכרי באמצע ויפטור מהבכורה וא"כ סתם צאן ברזל מישראל הוא בדלא קבל מרא אונסא וזולא וסתם צאן ברזל מנכרי בדקבל מרא אונסא וזולא ולק"מ מאי פסקא אלא לפ"ז סיפא דמתני' אבל מקבלין מנכרים מיירי נמי בלא קבל אונסא וזולא דהרי כך דרכם של מקבלי מנכרים וא"כ קשה לפלוג ולתני בדידי' ומיושב ק' תו' ב' על רש"י ומיהו יש לומר אביי לא חייש לק' רבא בהא דבשלמא במס' בכורות מיירי בצאן ממש א"כ אורחא הוא שאין האחריות כולו על המקבל כדי לפטור מבכורה משא"כ משנתינו לא מיירי מצאן ממש אלא כל סחורה צאן ברזל קרי' לי' כדפרש"י לעיל ס"ט ב' ד"ה אין מקבלין ע"ש וא"כ י"ל מתני' מיירי שאין שום אחרי' על המקבל וקמ"ל דאפ"ה מקבלין מהגוי:

וגבי בכורות היינו טעם דולדות פטורין מן הבכורה. לשון מיותר הוא דגם על האמהות קשקיל וטרי ומלשון רש"י נראה דלא גרס לי' ויש לעי' קצת לפמ"ש תו' לחלק בין ארנונא לדהכי אי שייך חילוק זה גם לענין ולדות:

וכל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה. גם זה לשון מיותר הוא דהרי בזה לא נסתפק הש"ס מעולם דכשיד נכרי באמצע פטור מן הבכורה ולא חדית לן אלא אי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה וזה הוה כמו יד נכרי באמצע אבל לא היה צריך לסיים וכל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה שזה פשוט וידוע ומזה קצת הכרח לשי' תו' דהמקשן ידע הך דתפיס לי' נכרי לבהמה ולולדות אלא דהוה ס"ל דבעי' שיהיה ממש לנכרי ולא מהני תפיסת יד בעלמא ומחדש לי' דיד בעלמא פוטר:

ויש לעי' לרש"י דהול"ל לאביי דמיירי פלגא אונסא וזולא הוא על הנותן וה"ל שותפות נכרי דפוטר בבכורה ולענין ריבית ה"ל ריבית דרבנן עכ"פ וי"ל כמ"ש לעיל בשם נמוק"י דא"כ מהני שכר עמלו ומזונו ומה שהקשה מרש"א לשי' תו' לימא הא דקצץ הא דלא קצץ דבריו תמוהים מה ענין קצץ ולא קצץ לענין בכורה אנן הכי קאמרי' כיון דחזי' במתני' דבקצץ ה"ל ריבית דאורי' ש"מ דכמלוה חשיבי וברשות המקבל קאי דאי ברשות הנותן וכפקדון א"כ אפי' קצץ שרי' ומ"ש מאוגר מרא אע"כ צאן ברזל מלוה הוא ומש"ה בקוצץ עלי' ה"ל ריבית דאורי' א"כ אפי' בלא קצץ לחייב בבכורה ופשוט הוא וק"ל:

מאי לחונן דלים א"ר כגון שבור מלכא. בש"מ בשם שי' דהיינו שמואל שנקרא שבור מלכא ונראה כוונתו עפ"י שמפרש רלב"ג בפשטי' דקרא הוא הרבה הונו מממון עני' שלוה להם בריבית ע"כ יקבצנו לצדיק אחד שחונן עני' ואביונים ומיהו רש"י מיאן בזה כיון דמיירי בריבית נכרי ואין נכון שיתפרנסו בזה עניי ישראל ויהיה בזה שום זכות ומצוה להנכרים ההם כמי שאבד דינר ומצאו ומתפרנס ממנו שיש לו זכות וה"נ יהיה זכות להנכרים ההם וכתי' ביבש קצירה תשברנה כמבואר פ"ק דב"ב אע"כ מלך פרס קאמר החונן לדלים מן המצות ולפ"ז נ"ל הא דאמר ר"ה לא נצרכה אלא לריבית נכרי לא אקרא קאי דודאי קרא צריכא רבא אלא אדרב קאי דלא נצרכה הא דרב דמפרש מאי לחונן דלים לא נצרכה אלא לריבית נכרי ולשבור מלכא דפרס דאי בריבי' ישראל ולשבור מלכא שמואל מאי למימרא פשיטא דקרא נמי הכי איתא דיקבצנו לצדיק א' החונן דלים ופשוט הוא דשמואל הוא לאו דוקא אלא משום דבדורו של רב היה שמואל גדול הדור מחוי רב אדשמואל ואה"נ אי היה שמואל בעל המימרא היה אומר מאן חונן דלים כגון רב וא"כ אין שום חדוש במימרא דרב אע"כ לא נצרכה אלא לריבית דנכרי ושבור מלכא פרס קאמר וקמ"ל רב דקרא סתמא קאמר כל המרבה הונו בנשך ותרבית יקבצנו לחונן דלים אם ע"י ריבית ישראל מרבה הונו יקבצנו לחונן דלי ישראל ואי בריבית נכרי הרבה הונו אזי יקבצנו למלך פרס:

איתיבי רבא לר"נ לנכרי תשיך. בטור ריש הל' ריבית מייתי היתר להלות לנכרי בריבית שהרי אינו מצווה להחיותו וה"ל ק"ו מגר תושב דמצוי' להחיותו מותר להלותו בריבית מכ"ש גוי דאינו מצווה להחיותו ודברי ט"ז תמוהים ע"ש מ"מ קשה מ"ט מייתי רבא מתשוך ומאי דחי הש"ס תשיך מ"מ הא אינו מצווה להחיותו מיהו למ"ש תו' דק' הש"ס משום שהוא מצוה להשיכו ולחסרו לא ה"ל לרבנן למגזר א"כ א"ש דאי לא כתיב להדי' תשוך לק"מ ק' ש"ס:

מיהו בלאה"נ י"ל לפי מה שפי' לעיל במתני' לוין מהם ומלוים אותם בריבית היינו לעשות גוי אמצעי בינו לבין ישראל חברו באופן שנעשה הגוי לוה מזה ומלוה לזה וא"כ אי הוה מקשה רבא מדאינו מצווה להחיותו ה"א אה"נ דריבית גוי מותר ורב לא מיירי אלא בריבית גוי לצורך ישראל חבירו לכן מייתי מתשוך וקרא יתירא הוא תי"ל הא אינו מצווה להחיותו אע"כ להתיר אפי' לעשות הגוי אמצעי בין ישראל לישראל חברו וה"ק לנכרי תשוך אפי' במקום אחיך לא תשוך מ"מ ע"י גוי מותר ומקשה רבא שפיר וכן מקשה ממתני' לוין מהן ומלוה אותם נמי ע"ד שפירשתי מתני' לעיל וק"ל:

לנכרי תשיך מאי לאו תשוך. להתו' עיקור הק' היא משום דמצוה לחסרם מיהו למאי שכ' תו' לחד תי' משום לא תחנם ק' מאי מקשה נהי דאם לוה לגוי אזי מצווה ליקח מהם ריבית שלא תהי' הלואת חנם משום לא תחנם מ"מ יכולים חכמים לתקן שלא ללות להם כלל ומאי מקשה רבא וי"ל דמ"מ כיון שעבר אדרבנן והלוה לו א"כ עושה מצוה בלקיחתו הריבית ואיך יענש ע"ז לקבץ הונו לחונן דלים ה"ל לענשו בענין אחר מה שהוא מדה כנגד מדה במעשה ההלואה שבזה עביד איסורא אבל בלקיחת ריבית לא עביד איסורא ומצוה נמי עביד כ"ז למדתי מדברי של"ה בהקדמתו לחלק תורה שבכתב ע"ש:

לעבור עליו בעול"ת. הרמב"ם פסק כהספרי דעשה גמור הוא להלות לגוי בריבית נגד ש"ס דילן ועכ"מ בשם הר"ן ועשל"ה הנ"ל שדבריו צ"ע ביישוב הרמב"ם ולע"ד ל"ל לרמב"ם סברת של"ה הנ"ל והי' קשה לו על רבא מאי פריך הא יכולים חכמים לתקן שלא ללות לו כלל וכנ"ל אלא לזה י"ל דהא קרא כתי' והלוית גוים רבים והוא בברכתן של ישראל ואיך יאסרו חכמים מה שברך הקב"ה את עמו ישראל באהבה וע"כ תאמר שתקנתם הי' ללותם בלי נשך וע"ז הק' הא כתי' להדיא תשוך ומש"ה נדחק הש"ס תשיך ולמיקם בעול"ת במשיך לישראל כ"ז להס"ד אך למאי דמסיק דלת"ת מותר שאינו לומד ממעשיו א"כ הדרן לספרי דתשוך ומ"ע להשיך לנכרי וחכמים תקנו שלא להלותו כלל אבל אם ילוה מ"ע ליקח ממנו נשך והא דכתי' והלוית גוים רבים היינו בעושי' רצונו ש"מ וכולם ת"ח וליכא למגזר וק"ל: