חידושי חתם סופר על בבא מציעא סו.

פטומי מילי בעלמא הוא. הרמב"ם לא הביא כלל מהך דפטומי ונ"ל משום שכ' הרא"ש פ' מי שאחזו דשמעתין אזלא כמ"ד לא בעי' תנאי כפול ע"ש רצונו דאי כפלי' לתנאי לא יתכן לומר פטומי מילי וא"כ למאי דקי"ל בעי' תנאי כפול ליתא להך דינא ובזה ניחא לי מ"ש רמב"ם פי"א ממכירה דכשהלוקח התנה שיחזירהו לו ואמר כן מדעת עצמו מבלי שאלת המוכר ממנו אז אע"פ שהתנאי קיים כגון שקנו ממנו או שאמר כן בהתחלת המכירה מ"מ מותר ללוקח לאכול פירות ע"ש כי כן פי' בכ"מ וסברא נכונה היא מ"מ נ"ל דהרמב"ם מפרש הסוגי' כפרש"י ממש אלא דלא מייתי לי' הך דינא משום דאזלא כמ"ד לא בעי' תנאי כפול והוא ס"ל בעי' תנאי כפול ע"כ השמיט דברי הש"ס וכ' דין אחר במקומו דהש"ס מיירי כשעמדו על הסוף למכור ואח"כ התנה שאז נעשה כאומר לו מדעת' והרמב"ם מיירי בתחלת המכירה שאז התנאי קיים ואפ"ה אוכל פירות כיון שהמוכר לא התחיל כ"א הלוקח אמר כן מדעתו וק"ל:

שלא באחריות. פרש"י שפי' לו כן דאל"ה הא קי"ל כשמואל דאמר אחרי' ט"ס ותמה מהרמשי"ף הא לעיל מבואר דלא אמרה שמואל אלא בהלואה דלא שדי אינש זוזי בכדי אבל במו"מ אחרי' לאו ט"ס דעביד אינש דזבין ארעא ליומ' ע"ש. והנה נראה דט"ס הוא ברש"י וכצ"ל דקי"ל כרבא לעיל ט"ו ב' דס"ל אחרי' ט"ס בין בשטרי הלואה בין בשטרי מו"מ ע"ש:

וע"ד פלפול י"ל דמסברא שאמר שמואל במו"מ לאו ט"ס משום דעביד אינש דזבין ארעא ליומ' היינו אי שומא לא הדר' נמצא אפי' אם יחזור לו מעות' מ"מ קרקע אינה חוזרת לעולם מש"ה שדי הני זוזי משום יומא חד שאכל פירות קרקע אבל אה"נ אי הוה סביר' ליה לשמואל שומא הדרא נמצא שע"י האחריות יוחזר לו הקרקע עצמה זה אינו מוחל הלוקח משום אכילת פירות זמן מועט והנה אנן הכא לאמימר קיימינן דס"ל לעיל ל"ה א' שומא הדר' לעולם ואליב' מודה שמואל דאפי' במו"מ אחריות ט"ס וק"ל:

הלוהו על שדהו. היינו שהמלוה אומר כן ויראה דבאמירת המלוה לא מיחזי כל כך שרוצה להסמיכו על דבריו דוקא באמירת הלוה שייך שרוצה להסמיך המלוה על דבריו על כן אמר מילתא יתירתא מה שאינו כן באמירת המלוה אדרבא איכא סברת תו' שע"מ כן נותן מעותיו ולא שייך אסמכתא כולי האי ומיהו עובדא דביתוס משמע שהוא היה הלוה כמוכח לעיל בבריתא שהוא עשה שדהו מכר והכא משמע שהוא התנה ולא המלוה ועל ב' גווני אלו מסקי' דאסמכתא לא קני' אלא במעכשיו. וזה נ"ל כוונת רמב"ם פ"ו ממלוה שכתב שאם אמר הלוקח אם לא תתן לי מכאן ועד ג' שנים יהיה שלי הוה אסמכתא ואם אמר המוכר מעכשיו יהי' שלך מועיל ותמה הלח"מ מ"ט פתח בלוקח וסיים במוכר ולהנ"ל רבותא קמ"ל אפי' אמרו המלוה שהוא הלוקח מ"מ אית בי' משום אסמכתא ובסיפא קמ"ל דבמעכשיו מועיל אפי' אמרה הלוה המוכר:

ועי' בריב"ש סי' של"ה שהק' על הרשב"א בת' שכ' דהלוהו על שדהו אסור לכתחלה לעשות כן משום הערמה ע"ש והק' ריב"ש א"כ איך עשה כן ביתוס עפ"י חכמים אע"כ לא שייך הערמה בקונס עצמו ונ"ל גם בזה יש לחלק בין אמרו לוה לאמרו מלוה והרשב"א לא אמרו אלא ארישא באומרו מלוה דמחזי כמערים לתבוע בפיו אגר נטר דיליה אע"ג דבאמת לא הוה אגר נטר מטעם שכ' הריא"ן מיגאש במשנת מי שפרע מקצת חובו מ"מ מיחזי כהערמה אבל ביתוס שאמרו הלוה אז נראה לעין כל שאומרו כקונס עצמו כדי להסמיך המלוה על דבריו בזה מודה רשב"א לסברת ריב"ש כיון דזוזי יהיב ושדה שקיל שרי' נמצא לפ"ז יש כאן ב' דינים אי זוזי יהיב וזוזי שקיל כמו פורע מקצת חובו כו' הוה הערמה לעולם אפי' אומרו הלוה ואי זוזי יהיב ופירי שקיל או פירי יהיב וזוזי שקיל כעובדא דהריב"ש אזי יש חילוק באומרו הלוה לא מחזי כהערמה משום דדעתו להסמיכו עליו וקנס בעלמא הוא וכן נראה לכל משא"כ כשאמרו לוה ואולי לזה דקדקה המשנה וכך הי' ביתוס עושה עפ"י חכמים ר"ל שחכמים למדו לו שהוא יעשה כן ולא המלוה:

אם אי אתה נותן לי. כתב בש"מ דהרמ"ה סבירא ליה אתה ולא יורשיך לי ולא ליורשי וריטב"א סבירא ליה כיון דאינו אלא קנס אין כאן קפידא כיון שפורע קודם שמגיע זמנו אינו ראוי לקנוס ולא דמי לגט דהוה קפידא דבעל שתתן לי דוקא מאתים זוז ולא ליורשי ולא עוד אלא דמיתה הוה אונס ורחמנא פטרי' דדוקא גבי גיטין אמרי' אין אונס משום צניע' ופרוצות ע"ש נ"ל דהאי ולא עוד איננו תי' חדש לחלק בין הכא לדגיטין דז"א דאי נימא גם הכא קפיד לי ולא ליורשי א"כ מאי טענת אונס איכא כיון שהתנה בפיר' על האונס שוב לא יועיל לו הטענה שהרי התנה עליו מעיקרא אע"כ דאכתי סברתו הראשונה קיימת שלא הקפיד על ככה ואינו כמפרש והתנה על האונס אלא שלא תאמר נהי שאין קפידא מ"מ לא נתקיים התנאי שהרי משמעו' לי הוא לי ממש לזה כ' כיון שעכ"פ לא התנה בפי' ה"ל טענת אונס טענה טובה כנלע"ד:

לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו. הק' הראשוני' במה יקנה בלא כסף דבקנין סודר לא קנה כיון דהשתא מיירי בלא מעכשיו והדר' סודר' למרי' ולע"ד הי' נ"ל דודאי מעולם לא שמענו בשום קנין בעולם שיאמר אדם מעכשיו ואפ"ה מועיל משום דסתמי' מעכשיו דאל"ה הרי הדר' סודר' למרי' וה"ל חוכא בעלמא ואין אדם מחייך בחברו ומוציא דבריו לבטלה והשתא לפ"ז לעולם מיירי הכי בק"ס ומיהו אי לאו דאסמכת' קני' והוה אמרי' באסמכת' אין כוונתו אלא להסמיכו ולהטעותו שישמע לו ויעשה רצונו א"כ גם הקנין לא הוה מעכשיו דהרי לא אמר כן להדיא ומה שאנו מוכיחי' שכוונתו מעכשיו דאל"ה יהי' דבריו לבטלה ולחוכא הרי זה כל כוונתו מש"ה מסקי' בדאמר מעכשיו אבל לפי ר"ה דהכא דאסמכתא דהכא קני' ולא אמרו רק להסמי' ולהטעות חברו א"כ ממילא הקנין סתם ה"ל כאומר מעכשיו וסברא זו ממש אמרה הר"ן בנדרי' ע"ש. ולזה כיוון גם הרמב"ם פי"א ממכירה ה"ז שהצריך מעכשיו בקנין דאסמכתא ונדחק הכ"מ ע"ש ולע"ד נראה פשוט כמו שכתבתי. ואמנם הראב"ד תי' על ק' הנ"ל דהכא שהלוקח שהוא המלוה הוא תפוס ועומד בקרקעו מועיל קנין במלוה לכ"ע וצע"ק דקי"ל קרקע בחזקת בעלי' קיימ' לקמן ק"י ויש לחלק וק"ל:

אמנם בס' ת"ח ופ"י תי' דבשטר מיירי והשטר קיים עדיין ביומא דמשלם תלת שני ואז נגמר קנינו ע"ש ובזה הבנתי מ"ש קרעי' ר' יהודה לשטרי' וק' הא ר"נ מומחה לרבי' הי' והאי טעות איננו טעות ברור דהרי איכא ר' יוחנן דפסק כר' יוסי אסמכתא קני' וא"כ איך אהדר עובדא דר"נ והא"ש בודאי אי כבר נעשה מעשה שהי' הקרקע מכורה להמלוה תו לא הי' מועיל קריעת השטר אך ר' יהודה קרעי' בתוך ג' כדי שלא יהיה קיים ביומא דמשלם תלת שני ויקנה להמלוה ואז לא יכול לקורעו שוב שכבר נעשה מעשה כר"ן ע"כ קרעי' ונראה דלא הודיעוהו לר"נ עד אחר ג' שנים דאל"ה היה כותב שטר אחר אך כיון שכבר עבר ההוא יומא ולא היה השטר בעולם ור' יהודה לאו דרדקי הוא אלא גברא רב' וחזא טעמא דנראה לו אין הלכה כר' יוסי וכבר עבד עובדא כשמעתי' למיקרעי' לשטרא שלא יקנה המלוה א"כ אין יכולת בר"נ למיהדר עובדא וללישנא בתרא נ"ל דס"ל לר"נ כתי' הראב"ד אע"ג דאין השטר בעולם מ"מ כבר קנאו במלוה דס"ל או כהרמב"ם דקונין קרקע במלוה או כהראב"ד דלענין זה מועיל תפיסתו של המלוה למיקני' במלוה וא"כ רב יהודה שלא ס"ל הכי ה"ל לגבי' כדרדקי דהלכתא כר"נ בדינא וק"ל:

לא קנה אלא כנגד מעותיו. פרש"י אין בדבריו כלום נתכוון למ"ש תו' דבשמעתין לא קנה אפי' נגד מעותיו רק שאם היה אומר קני לגובייתא היה קונה אבל באמת לא אמר הכי וא"כ אין בדבריו כלום ומה שהק' תו' הא אכתי הוה אסמכתא י"ל דהנה מ"ש תו' בשמעתין ד"ה ואי אמר כו' דמש"ה הוה אסמכתא דגזים דאין אדם מוכר קרקעותיו ברצון צריך תבלין דעכ"פ אפי' בלא שום תנאי אי הי' מגיע הזמן ואין לו לפרוע יגבה א' מקרקעותיו וא"כ לא הועיל התנאי קני לגוביינא אלא לברר לו איזה קרקע יגבה וזה אינו גיזום וי"ל דקי"ל ממארי רשותך פארי אפרע ואפי' סובין ישלם לו וא"כ נהי דאין לו ממון לפרוע מ"מ יכול להגבותו שארי מטלטלין ואין אדם מוכר קרקעותיו ברצון וא"כ כ"ז להלכתא אך ר"ה ס"ל או כסף או מיטב קרקע ובר"פ המוכר פירות ס"ל לרשב"ם דגם בפרעון חוב ס"ל לר"ה הכי נמצא לר"ה אין כאן גיזום ולא הוה אסמכתא במה שאמר קני לגוביינא ודוקא לר"פ פריך הש"ס לקמן דהוה אסמכתא דר"פ ור"ה בדר"י ס"ל כל מילי מיטב הוא ועתו' ב"ק ט' א' ד"ה ר"ה כו' וק"ל:

אב"א מתני' ר' יוסי היא כו'. צ"ע הא הך עובדא דביתוס מייתי לי' ר"י לעיל ס"ג א' ור"י הא ס"ל אסמכתא לא קני' ואולי י"ל להפוסקים דס"ל דב"ד חשוב כב"ד דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא מהני קנין אסמכתא לכ"ע א"כ הו"מ הש"ס לשנויי הכא מתני' שעשה עפ"י חכמים שאני אלא שהק' מהרישא דהלוהו על שדהו שלא הוזכרו חכמים וא"כ ר"י לעיל דמייתי רק עובדא דביתוס וגם דקדק לומר עפ"י ראב"ע שהיה נשיא בדורו ואלים לאפקועי ממונא וקונה אסמכתא:

אמנם לדעת הגאון והרי"ף והרמב"ם דס"ל אין ב"ד חשוב מועיל בדברים שבין אדם לחבירו מה שאינו נוגע לב"ד כמבואר הכל בר"ן פ' ד' נדרים הדק"ל ונראה מזה ראי' ברורה להרמב"ם דס"ל במאי דתפיס בי' הקונה לא שייך אסמכתא ורשב"א הק' מהלוהו על שדהו דמתני' דתפיס בי' לוקח ואפ"ה מקשה ש"ס מיני' וכ' ה"ה דרמב"ן ס"ל הואיל דמוכר אוכל פירות לא מקרי תפוס והנה כ"ז למאי דקי"ל צ"א בריבית אסור ואפי' ע"מ להחזיר נמי אסור א"כ מיירי מתני' שהמוכר אוכל פירות ושפיר הק' ומוקי לי' כר' יוסי או במעכשיו אבל לר' יהודה דמייתי הך דביתוס לק"מ הא הוה אסמכתא דהא איהו ס"ל לוקח אוכל פירות הוה וה"ל לוקח תפוס ובתפוס לא שייך אסמכתא

ובזה ניחא הא דקאמר ר' יהודה בפשיטות ולוקח אוכל פירות הוה והרי קמן דרבנן פליגי ואמרי משם ראי' מוכר אוכל פירות הוה ולא לוקח ולפי הנ"ל ניחא דלטעמי' דר' יהודה דאסמכתא לא קניא ע"כ לוקח אוכל פירות הוה דאל"ה לא הוה קני'

ומיהו למסקנא דמעכשיו מועיל א"כ י"ל עובדא דביתוס במעכשיו הוה ואפ"ה א"ש דלפמ"ש רש"י לקמן דלמ"ד צ"א בריבית אסור משלשי' הפירות ויבואר לקמן אי"ה א"כ י"ל ידוע היה לר' יהודה וחכמי' דהתם לא שילשו הפירות וא"כ סבר ר"י ע"כ הלוקח אכלום דאי המוכר ה"ל אסמכתא דאין מעכשיו מועיל אלא כשיסלק המוכר עצמו וישלש הפירות או הלוקח אכלום אבל כל זמן שהמוכר עושה בו כאדם העושה בתוך שלו מה יועיל מעכשיו וכיון דביתוס לא השליש הפירות א"כ ע"כ הלוקח אכלום ורבנן דר' יהודה היינו ר' יוסי דאסמכתא קני' א"כ י"ל המוכר אכלום ויבואר עוד לקמן אי"ה. והראשונים הק' לדעת רמב"ם הא ע"כ מי שפרע מקצת חובו ע"כ לאו בפרעון יהיב דא"כ איך יחזור לו שטרו הא נמחל חצי שיעבודו וע"כ במתנה יהבי' ואפ"ה אמרי' בי' אסמכתא לא קני' מיהו בפי' הרא"ש בנדרים מבואר דאע"ג דנמחל שיעבודו מ"מ מבני חרי גבי בי' אבל ממשעבדי לא אפי' החצי שלא נפרע דגזרי' שמא יגבה כולו ממשעבדי דקי"ל כר' יוחנן לקמן ע"ב א' דגזיר כה"ג. ועמ"ש שם הרא"ש עוד דקני לי' במסירה וחזר ודחי דאותי' בעי' כתיבה עם המסירה צע"ג הא בשטר שנכתב על שמו לא בעי כתיבה ומסירה כמ"ש הרא"ש בעצמו ר"פ הספינה ע"ש:

והנה גם בכ"מ כ' תי' זה אלא שכ' דס"ל לרמב"ם כמרדכי דעידי מסירה כרת' וחוזר ומוסר בפני ע"מ מחדש וגובה בו מבני חרי וצ"ע לגבות מבני חרי לאיזה צורך הצריך ע"מ הרי הרא"ש לא הזכיר עידי מסירה ואפ"ה כ' שגובה מבני חרי וי"ל משום דכ"מ נ"ל דוחק לומר כהרא"ש שכל השטר יגבה רק מבני חרי דאטו בשופטני עסקי' שהמלוה יפסיד השיעבוד שלו עכס"ל בודאי בלא ע"מ שאין כאן שיעבוד כלל על החצי שכבר פרע א"כ ממילא לא יגבה גם אידך ממשעבדי גזירה שמא יגבה כולו אך כשמסרו בפני ע"מ א"כ מדינא חזר השיעבוד למקומו והיה ראוי שיגבה כולו ממשעבדי אלא משום שהחצי שכבר נפרע ה"ל מוקדם ואינו גובה ממשעבדי אפי' מזמן שני משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון וא"כ עכ"פ החצי גובה ממשעבדי דליכא למגזר אטו אידך חציו כיון דהיא גופי' גזירה שמא יגבה מזמן ראשון וכולי האי לא גזרי':

ובזה מיושב מה שצלע"ג על הכ"מ דהא ר' יהודה מיירי במתני' דפורע מקצת חובו ואיהו ס"ל פ"ק דגיטין ד' א' דבעי' עידי חתימה וע"מ ע"ש ואע"ג דכ' תו' שם ג' ב' ד"ה דתנן כו' דהיינו לר"ל אבל לר"י אין הכרח דס"ל לר"י ע"ח כרתי מ"מ לר"ל מיהו הכי איתא וא"כ לר"ל ק' מתני' דמי שפרע מקצת חובו הא ה"ל נמחל שיעבודו ואין לומר דמסר בפני ע"מ הא לר' יהודה ע"ח כרתי וע"כ שנתן המקצת במתנה ואפ"ה שייך אסמכתא וק' לרמב"ם דאהא לא פליג ר' יוחנן ולפי הנ"ל ניחא דממ"נ לר"ל הא ס"ל לקמן ע"ב א' לא גזרי' זמן ראשון אטו זמן שני א"כ הה"נ לא גזרי' החצי שלא נפרע אטו החצי שנפרע כבר א"כ י"ל אפי' בלא ע"מ כלל גובה החצי ממשעבדי וחצי מב"ח ולא הוצרך כ"מ ע"מ אלא לר' יוחנן דגזר ולדידי' ס"ל לר"י ע"מ לחוד כרתי בלא ע"ח עי' כי הקצרתי: