חידושי חתם סופר על בבא מציעא סא:

לא תגנובו למ"ל ע"מ למיקט. הרמב"ם פסק ע"מ למיקט הוא דרבנן וק' לא תגנובו למ"ל ויראה דס"ל לרמב"ם דמוקמי' קראי יתירא לאפושי לאוין ולקוברו בין רשעים גמורים אע"ג דליכא מלקות וכביבמות ל"ג ב' דהרי אשכחן לאו בנשך לאו באוכל לאפושי לאוי אע"פ שאין לוקין שהרי יוצאה בדיינין וכמבואר להדיא לקמן ס"ב א' ורבא דאמר לאו בגזל למ"ל ולא ניחא לי' לאוקמא בלאוי יתירא לטעמי' אזל דס"ל בסמוך ר"ק אינה יוצאה בדיינין א"כ גם בריבי' נכפלו הלאוין ללקות שמנים ולא ניחא ליה להמציא לאוין הרבה בלא מלקות ולטעמי' דרבא פריך לא תגנובו למ"ל ומוקי לי' בע"מ למיקט אבל למאי דקי"ל דר"ק יוצאה בדיינין וליכא מלקות בריבית ולא נכפלו הלאוין אלא לקוברו בין רשעים גמורים א"כ ה"נ נימא כן ולא תיקשי א"כ דלי"ל לרמב"ם הך דרבא א"כ גם לא תגזול אצטריך לגופי' ולא לכובש ש"ש ורמב"ם כ' שהכובש ש"ש עובר נמי משום לא תגזול עי' ח"צ הנ"ל:

שתולה קלא אילן בבגדו. ערא"ש וכל המפרשי' והנלע"ד דלכאורה ק' כיון שאינו אלא מאנה חברו שמוכר לו קלא אילן במר דתכלת ובאונאה גופי' לא כתי' יציאת מצרים א"כ מ"ש בהך אונאה דכתי' בי' י"מ ולא דמי לקרבי דגים דלקמן דמלבד שמביא חברו לאכילת איסור עוד בה אונאה יתירה דקי"ל המוכר לחברו אי' דאורי' אעפ"י שאכל ושבע צריך להחזיר לו מעותיו דה"ל כאלו לא אכל כלל וה"נ גבי קרבי דגים והיא אונאה גדולה משא"כ בקלא אילן הלא עכ"פ חברו יוצא ידי ציצית דלא יהי' אלא לבן ומה שביטל מצות תכלת פטור מזה שהרי טרח לקנות תכלת ומה לו לעשות יותר נמצא שאין כאן אלא כשארי אונאת ממון וק' דהא באונאה לא כתיב י"מ ולתרץ זה צ"ל דמילתא יתירא עביד שבבגדו שהוא לובש למצות ציצית תלה קלא אילן להטעות שלא יבואו לבדוק דיש בדיקה אם הוא תכלת או קלא אילן כמבואר פ' התכלת ע"כ תלה בבגד של עצמו כדי להטעות את הבריות ומש"ה חייב טפי ולזה הוקשה לתו' א"כ אינו יוצא י"ח תכלת שהרי הוא ידע שאין זה תכלת וביטל בשאט נפש מ"ע של תכלת ופשיטא שהקב"ה יפרע ממנו וע"ז תי' לחייב משעת תלי'. שוב הראו לי שלזה רמז במהרמשי"ף ואולי כיון למה שכתבתי:

מכאן ואילך ר"ק. פירש"י וכופין אותו ב"ד אם תובעו בחייו עט"ז סי' קס"א ובח"מ סי' ט' הוציא מלשון רש"י דאם לא תובעו אינו חייב לשלם וכבר מחו לי' מאה עוכלי בכנה"ג ועי' בקצה"ח שם שדחה כל דברי ט"ז בטוב טעם מיהו מ"ש כנה"ג דרש"י כ' תובעו משום אורחא דמילתא צל"ע הא בש"ע שם פסק דיין שלקח שוחד חייב להחזיר אם תובעו וכ' סמ"ע ולא דמי לריבי' דחייב להחזיר אפי' בלא תביעה שא"ה דכתיב קרא וחי אחיך עמך א"כ מבואר דבתובעו לא תלי' כלל בריבית קצוצה ועיקר רבותא דר"ק הוא שצריך להחזיר אפי' לא תובעו ואיך פרש"י ההיפך אם תובעו. והנה עי' תמורה בעי ש"ס למימר דאיכא ביניהו דאביי ורבא ר"ק לאביי דכל מה דא"ר ל"ת מהני ר"ק אינה יוצאה בדיינין ולרבא דלא מהני יוצאה בדיינין ודחי הש"ס מפלוגתא דאביי ורבא אי זוזא מחזיר או גלימא מחזיר ומסיק בקראי פליגא כבשמעתין וא"כ ק' אתו' דשמעתין דפשיטא להו דרבא ס"ל ר"ק אינה יוצאה בדיינין הא הש"ס דחי מהא דגלימא מחזיר דאביי ס"ל ר"ק יוצאה וה"ה לרבא עכנלע"ד דהיה ק' לרש"י קו' זו ועוד איך אמר רבא ע"כ ר"ק הא לרבא גם ר"ק אינה יוצאה בדיינין מש"ה פרש"י כשתובעו וס"ל לרש"י דלמ"ד אי עביד לא מהני נמצא מה שהלוה נותן להמלוה ברצונו הטוב ומקנה לו הריבית זה הקנין לא מהני מידי וכשיתבעהו צריך להחזירו לו וכן מזה הטעם צריך הדיין להחזיר השוחד כשתובעו שהקנין שהקנה לו הבע"ד את השוחד לא מהני ולזה לא צריך קרא וחי אחיך עמך ואפי' למ"ד ר"ק אינה יוצאה בדיינין וילפי' לי' מקרא לחיים ניתן ולא להשבון מ"מ קרא לא אתי' אלא שהקב"ה לא נתנו למ"ע של השבון כמו בגזל דאיכא מ"ע והשיב ומינתיק הלאו ואפי' לא יתבענו מ"ע עליו להשיב אבל הכא לא כי לחיים ולמורא ניתן ולא להשבון אבל לא פקעה תביעתו של זה כיון שלא קנאו דהרי לא מהני וא"כ א"ש דאמר רבא גלימא מחזיר לכשיתבענו זה ואמר נמי הכא ע"כ ר"ק שיכופו ב"ד כשיתבענו משא"כ אבק ריבית דאפי' יתבענו לא יחזיר לו אע"ג דבעלמא גם באי' דרבנן לא מהני כדאמר ר' יוסף פ' הכותב מ"מ הכא מיעקרא הכי אתקין כיון שמרצונו נתנו לו. וראה ודקדק בלשון רש"י שאמר שב"ד כופין ולא אמר לשון הש"ס יוצאה בדיינין והיינו טעמא שהרשב"א כ' דמלשון יוצאה בדיינין משמע שאין יורדין לנכסיו אלא שכופין אותו לקיים מ"ע של וחי אחיך ובב"ק ביאר יותר דקרא דוחי בא להקל עליו ולהקנות לו את הריבית דאי לאו דקנאו לא שייך לצוותו וחי אחיך עמך שהרי שלו הוא מחזיר אע"כ שהתורה הקנה לו הריבית כמו שאמר ר"י אם אין בע"ח קונה משכון צדקה מנין ומש"ה אין הבנים חייבי' להחזיר דהאי קרא מורה לנו שקנאו ורק מ"ע של וחי ולא נצטוו הבנים ע"ש. נמצא לפי דברי הנ"ל מ"ד ר"ק אינה יוצאה בדייני' ולא דרש וחי אחיך חמיר טפי דנהי כשלא תובעו אי"צ להחזיר כלל מ"מ כשהלה תובעו ב"ד יורדין לנכסיו להוציא את של חברו מידו שהרי להך מ"ד לא הקנתו לו תורה והרי הוא כשוחד דכשתובעו יורדין לנכסיו ומוציאין ממנו וגם כשמת מחוייבי' הבנים להחזיר כשתובעו בחייו ויכין רשע וילבש צדיק כשלא תובעו בחייו ומש"ה כ' רש"י ב"ד כופין אותו פי' ויורדין לנכסיו. והא"ש הא דמשני רבא בהגוזל לדידי' אזהר רחמנא והיינו משום דרמי ב"ח אמר זאת אומרת ר"י כרשות לוקח לכ"ע אמר הכי דמסתמא מיירי בשתובעו ואמאי לא יחזרו הבנים ולא היה לרבא שום דחי' למדחי זה אלא לומר דאתי' בריתא כהך תנא דר"ק יוצאה בדיינים מוחי אחיך ולעומת זה קנאו לגמרי שלא יחזרו הבנים אבל למ"ד ר"ק אינה יוצאה בדיינים לא יתיישב הבריתא אלא אם נאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי. ובזה י"ל נמי ק' גי"ת ארש"י דב"ק צ"ד ב' דמפרש הבריתא משום ר"י כרשות לוקח דלא כרבא ותי' גי"ת משום דמרא דשמעתא הוא ר' יוחנן וס"ל ר"ק אינה יוצאה בדיינין והק' מ"ל א"כ הא גם אבוהון אינו חייב להחזיר ולהנ"ל א"ש דבתובעו חייב האב להחזיר וגם הבנים לולי דר"י כרשות לוקח. ובזה ניחא מה שהק' פ"י לקמן דפריך והני בכבוד אביהם מי מחייבו דלמא איירי שלקח ריבי' בשוגג ולפי הנ"ל א"ש דמסתמא מיירי שתובעו וא"כ למ"ד כל מה דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני לא משני הש"ס מידי ה"ה דאביהם נמי לא חייב להחזיר אדרבא הם ואביהם יחזירו אלא דהש"ס קאי למ"ד מהני ולא נחית למימר הניחא ולמ"ד לא מהני מאי איכא למימר משום דבלא"ה פרי' מבריתא אחרת ומסיק תנאי היא מ"מ דברי הש"ס לקמן לא אזלי אלא אי אמרי' אי עביד מהני וכ' תו' בתמורה דבעבירה בשוגג כ"ע מודים דלא מהני משום דאי הוה ידע לא הוה קונה ולא מקנה וא"כ ע"כ מיירי במזיד ושפיר הק' הני בכבוד אביהם מי חייבי. ובפירכא שני' מברייתא מחזירין הו"מ לשנוי' בשתובעו אלא א"כ ע"כ צ"ל אי עביד לא מהני והדר תיקשי בריתא קמייתא וע"כ הוצרך לשנוי' תנאי היא ולעולם כנ"ל. ולפ"ז לקמן ס"ב ב' ומאי ר"ק וכר"א הומ"ל לכ"ע ובשתובעו אלא משום דהל' כר"א אמר הכי ומזה ראי' להפוסקי' דמביאי' ראי' משם דהל' כר"א ויש דוחים דלר"ס אמרו הכי ולדדהו לא ס"ל ולפי הנ"ל דהומ"ל בשתובעו ומדאמר' כר"א ש"מ ס"ל כן:

רבא אמר מגופי' דקרא שמיעא לי'. יל"ד טובא אהי קאי רבא אי אגופי' דקרא דמייתי ר' יצחק דהיינו בנשך נתן כו' א"כ מה הוסיף הרי גם ר"י הוציא מזה הקרא ורש"י הרגיש בזה ואמר מגופי' דקרא משמע בהדי' ר"ל שמפורש יותר טפי ממה שדרש ר' יצחק וזה עיקור חסר והל"ל בהדיא שמיעא לי' ואי קאי אראב"א דאינו צריך לאתויי קרא דתורה דמגופי' דקרא דנביאי' שמיעא לי' אתמהה הלא טוב יותר לאתוי' מקרא דתורה ועוד אמאי קרי להאי גופי' דקרא יותר מהאי קרא דתורה וצ"ע לכאורה והנלע"ד דזה הכריח לריב"ן לומר דלמורא ניתן לצאת י"ש ורצונו דודאי לא רמיזא כולי האי בקרא דלמורא ניתן ולא להשבון דכמה פעמים נאמר בתורה ויראת מאלקיך אך עיקר סמיכתו אקרא דר"י וחי' לא יחי' למיתה ניתן ולא להשבון דבתרי קטלא לא קטלינן אלא ראב"א בא להוסיף דנהי דלא ניתן להשבון מ"מ למורא ניתן לצאת י"ש יחזיר דזה לא נשמע מקרא דר"י ואתא רבא למימר דגם זה דמחייב לשלם לי"ש נפקא מגופי' דקרא דלא ניתן להשבון מאותו קרא עצמו מבואר דצריך לי"ש דהוקשו לשופכי דמים ושופכי דמים כשחייבי' ממון ופטורים משום קים לב"מ חייבים עכ"פ לי"ש כדלקמן צ"א א' ברש"י ותוד"ה בבא לי"ש. ואין להשיב א"כ בלא רבא נמי מקרא דר"י וחי' לא יחי' נפקא דמשלם לי"ש י"ל דהתם ה"א שהוא המית האיש בלקחתו ריבית וע"ז לא שייך תשלומין אבל הכא הוקש לשופך דמים שחייב ממון ג"כ מיהו רש"י לא פירש כן ועי' היטב בסנהדרין פ"א א' וצ"ע בתו' שם ד"ה וכתי' כו' ע"ש: