חידושי חתם סופר על בבא בתרא לא:

דאתמר ב' כתי עדי' וכו' הקשו בתוס' ליהימנו לבתראי במגו דפסלא לקמאי בגזלנותא אבל אי בעי מזמו להו לק"מ דשמא יוזמו גם הם פי' כיון שא"א להזימם אלא באותו היום ושעה שיחדו הני עידי' א"כ אולי ידעו בתראי שהי' באותו היום בשום מקום ידוע שיבואו עדי' ויזימום עמנו הייתם אבל פסול דגזלנותא יכולי' לברר להם איזה יום שירצה:

והנה במס' ב"ק הקשו ג"כ מאי חדושא דעדי' זוממי' הא מן הדין להאמין בתראי במגו ומ"מ נראה דאין ק' זו עיקר כ"כ דעכ"פ עדי' זוממי' חידוש הוא דמחייבי קמאי לשלם ממון כאשר זמם ועיקר קרא בממון כתי' אשר להם הריב שהם בעלי דיני' כמבואר ר"פ שבועו' העדות ועל זה לית לבתראי מגו לחייבם ממון שאפי' יעידו שגזלו לפלוני. הלא אותו פלוני לא ירצה ליקח ממון תשלומי' שלא כדין ואפ"ה משלמו ש"מ כל הפרשה חידושא הוא ולא מטעם מגו אך עיקר ק' תוס' התם והכא אהכחשה ולא אהזמה:

ועיי' רמב"ן פ' שופטים וכן בטח"מ סי' (ל"ז)[ל"ח] יהבו טעמו לעדי' זוממי' משום שהם מעידי' על גופם עמנו הייתם ולא יאמנו קמאי על עצמם וגופם לא היינו עמכם כשם שאם אמרו חללתם שבת שאינם נאמני' על עצמם לא חללנו. והנה לכאורה קשה הא בש"ס אמרי'. חידוש הוא ועוד אין הנידן דומה לראי' בחילול ה"ל בעלי דברי' אבל הכא מאי נפקא להו אי הי' עמהם או לא ואין בו נפקותא אלא משום העדות שמעדי' על פלוני שלוה מפלוני ולא ה"ל בעלי דברי'. אבל האמת יורה דרכו ס"ל לרמב"ן שאין שום רמז בפסוק דמיירי מעמנו היתם אלא והנה עד שקר העד משמע בכל מיני הכחשה וק' איך אפשר שיבורר להאמין לבתראי טפי מקמאי וע"כ חידוש הוא. וכיון שהוא חידוש בלי טעם להאמין לבתראי מוקמי' לקרא במה שהוא חידוש מועט כגון שמעידי' על גופם עמנו הייתם וגלי לן קרא שיהי' זה כאלו העידו שחיללו שבת אעפ"י שאינו דומה כמ"ש לעיל. מ"מ אעפ"י שחידוש הוא עכ"פ אינינו כל כך חידוש כמו שארי הכחשו'. ובשארי הכחשו' מוקמי' לי' אסברא חיצונה מאי אולמא דהני מהני ושניהם שוים או שניהם כשרים לר"ה או שניהם פסולי' לר"ח:

ולכאורה יש לעיי' אכתי מנ"ל דקרא חידושא הוא דלמא מיירי דאסהידו תרי בחד ותרי בחד וכדאמרינין שם בב"ק ובסנהדרין כ"ז ע"א. וי"ל דא"כ רוב פעמי' בעי' ד' עדי' מזימו' תרי לכל חד וחד כשאין מצרפי' עדו' עיי' תוס' בב"ק ובקרא כתי' להדי' ועמדו שני האנשי' וקאי אהמזימין את עדו' החמס ואיך פרט שני דוקא אדרבא רוב פעמי' בעי ד' ובזה מיושב היטב ק' תוס' ר"פ שבועו' העדות דאמרי' וכי שני' באי' לדין שלשה אינן באי' לדין והקשו תוס' עדים נמי וכי שלשה אינן באי' להעיד ותירוצם דחוק ע"ש דהרי כ' רמב"ן בפ' שופטים דלהכי כתי' עפ"י ב' עדי' או שלשה לומר אם ימצאו ג' או אפי' מאה שיודעי' לא יגמרו הדין עד שיבואו כולם אע"ג דבשנים די מ"מ מרוב חקירות יודע. ויתברר הענין יותר ע"ש ע"ד הפשוט. וא"כ גם בעדי' אורחא דמילתא שיבואו שלשה ויותר וא"כ מ"ט קאמר ב' אנשי' אבל להנ"ל א"ש אי איירי בעדי' הוצרך לפרוט ב' אנשים דלא נימא תרי בחד ותרי בחד שהן ארבעה וק"ל: והנה ממה שהקשה תוס' דליפסלו קמאי במגו דאי בעי פסלו להו בגזלנותא יש לעיין קצת דלכאורה לא אלים מגו לאפוקי גברא מחזקתי'. דאפי' מגו דאי בעי שתיק דאמרי' להוציא ממון מחזקת המוחזק כמ"ש תוס' ריש מס' ב"מ ד"ה וזה נוטל רביע מ"מ להוציא גברא מחזקתו לא אלים כדפריך פ"ב דכתובו' י"ח ע"ב הא אין אדם משים עצמו רשע. התם במגו דאי בעי שתיק. ואפ"ה לא מצי לאפוקי נפשי' מחזקתי' והתם אין הטעם הואיל והוא עפ"י עצמו דהא כל מגו דעלמא עפ"י עצמו מהימן מה שלא הי' נאמן בלי מגו וע"כ הכא משום דמוציא עצמו מחזקת כשרותו לאו כל כמיני' ואפ"ה מקשו תוס' שפיר דכיון דאיכא ב' כתי עדי' וא' מהם משקרת הי' לנו לומר דיתברר ע"י המגו מי מהם אמת:

ותי' תוס' בתי' קמא דמגו לא יכול לסייע יותר משני עדי' וכו' נ"ל דהאריכו בזה משום דר"ח ס"ל לקמן ל"ג ע"ב מגו במקום עדי' אמרי' משו"ה כ' תוס' דהיינו התם מגו הוה לר"ח כמו עדי' וה"ל תרי ותרי וכל דאלים גבר. אבל הכא אינו יכול להיות יותר מעדי'. ותרי כמאה:

ובתי' השני תי' תוס' דמגו דבי תרי לא אמרינן. ויש לעיין בשלמא התם בכתו' י"ח ע"ב שפיר שייך דמגו דבי תרי ל"א וכן בקידושי' מ"ד ע"ב ולעיל כ"ט ע"א גבי שיבבי בכל הני אי מסהדי הכי לא מצי מסהדי הכי כגון אי אמרי יהיבנא להאי אגר ביתא לא מצי למימר להאי ואי אמרי אהדרינהו ללוה לא מצי למימר פרעינהו למלוה ואולי בהך מילתא דאמרו השתא כיוונו עדותם. אבל באינך לא הוה מצי לכוון עדותם. אבל הכא בשמעתין לימא שני העדיות לימא גזלנים אתם וגם הלוה עמנו הי' באותו היום ולא לוה כלום או פרע למלוה בפנינו נמצא אפי' לא יכוונו עדותם בגזלנותא מ"מ הך עדות קיים שלא צוה או שפרע וא"כ מה יפסידו אי לא יכוונו וע"כ צ"ל מזה מוכח כמ"ש ש"ך בשם חכמי בריס"ק סי' למ"ד דכת א' המוכחשת פסולי' לצרף זע"ז והשתא אי יעידו תחלה שלא לוה ואח"כ יעידו על גזלנותא דהני מכיון שהוא כבר עדות מוכחשת מהלואה שוב אין ב' כתי עידי' אלו כשרי' להעיד זע"ז לפסול בגזלנותא ואפי' לצרף א' מזה וא' מזה פסולי' מכ"ש להעיד כת זו על כת זו וע"כ א"א אלא שבתחלה יעידו על גזלנותא דהני. וחששו שמא לא יכוונו עדותם הני תרתי ויהי' מוכחש' זה את זה בעדות דגזלנותא ושוב לא יהי' כשרי' לצרף לעדות ההלואה או הפרעון ואיפשוט ספיקתם של חכמי בריס"ק. והש"ך פשיט לי' מדברי ר"ן דכתובו' א' אומר נתקדשה ונתגרשה וא' אומר נתקדשה ולא נתגרשה תרווי' בא"א קאמסהדי והקשה הר"ן הא עדות מוכחשת מגירושי' וגם עדות נתקדשה פסול ותי' דפליגי בס' קרוב לו וקרוב לה ע"ש ומוכח גם מזה כנ"ל דב' עדי' המכחישי' זא"ז פסולי' לצרף ע"ש בש"ך אלא דדברי ר"ן צריכי' ביאור לכאורה הא קיי"ל כר"נ דנהי דאיתכחיש בגירושי' בקידושי' לא איתכחיש. וצ"ל הני מילי בשני כתי עדי' דלר"ה דקיי"ל כוותי' כל כת כשירה בפ"ע נהי דאותו עדו' דאכילה בטיל ממילא אבל עדות דאבהתא קיים שהרי העדי' כשרי'. אבל כת א' המכחשת עצמה ששניהם פסולי' לצרף זע"ז הוה לר"ה כמו לר"ח שמתחיל אותו הפיסול מיד וכיון שתוך כדי דיבור דנתקדשה איתכחיש אנתגרשה פסול לצרף זע"ז גם אקידושי' ושפיר הקשה הר"ן:

ובחי' למס' ב"ק בסוגי' דמיפוך והזמה כתבתי טעם לפסק הרמב"ם דאם אומרו המזימי' אתם והלוה עמנו הייתם אין כאן דין הזמה כיון שמצרפי' גם הלוה עמהם. הטעם בזה כיון דבעדות הלואה ה"ל ב' כתי עדי' המכחישי' זא"ז ושוב לא יוכלו להעיד אילו על אילו לא על חילול שבת ולא על גזלנותא ולא עמנו הייתם וכיון דבדיבור א' אמרו עמנו הייתם וגם הלואה ה"ל מוכחשי' ולא מזימי'. ומיושב ק' ה"ה הגאון מו"ה חיים יונה ז"ל גבי פלוני רבעני לרצוני הא אינו יכול להזימו וכן הקשה מורי הגאון בהפלאה בקידושי' מ"ד ע"ב גבי הן הן שלוחין הן הן עדיו ולהנ"ל א"ש כיון דבין כך על גופו הם מעידי' מהימני בתראי ומודה רמב"ם:

בהדי סהדי שקרי למה לי מלשון רשב"ם שכ' ואוקי ממונא אחזקי' משמע קצת דלשאר עדיות כשרי' כל א' בפ"ע וכן משמע קצת בשבועו' מ"ז ע"א דקאמר לעדות אחרת של ממון ע"ש. ומ"ש רשב"ם לר"ה מוקמי' להו אחזקת כשרות. יש להסתפק אי כת א' מהני תרי מעידי' על כת א' שפסולי' לעדו' אי מקבלי' עדותן שהרי לא מיתכשרי אלא משום חזקת כשרו' ואיך נוציא הני גברי מחזקות כשרות. ע"י עדי' הללו:

ור"נ כר"ה עמ"ש תוס' ובכתובו' תי' בשם רשב"א דלמא אי הוה קמן הוי מודו. וצריך ביאור אלו מודו מידי מששא אית בהו הא הוה חוזרי' ומגידי'. ונ"ל כוונתו אלו הוה מודו נהי שאין אנו מאמיני' להו היינו משום דבשעה שחתמו על ההלואה שבשטר הוה כאלו מעידי' עליהם שהם כשרי'. דחזקה אין המלוה מחתים עדי' פסולי' על השטר וע"ש ברא"ש. נמצא עדות ההלואה ועדות כשרות הוה ממש עדות א' ור"נ לא פליג אלא באבהתא דהוה כעדו' אחרת אבל לאותו עדות ממש מודה לרבא:

אנן אחתינן וכו' לזילותא דבי דינא לא חיישי'. יש לעיין קצת וכי ס"ד למיחוש לזילותא דב"ד להפסיד ממון שלא כדין הא קמן מ"ש תוס' לקמן סוף ד"ה אבל ניסת וכו' דע"כ צריכי' לחזור מהתירה הראשון וכו' פי' דלאוסרה על כל העולם דהוה אי' דאורי' חלילה לחוש לזילותא דב"ד ורק לאוסרה על העד שהוא רק אי' דרבנן הם אמרו והם אמרו לחוש לזילותא. וכן גבי בן גרושה ובן חלוצה להחמיר שישאר באיסורו. אבל הכא להפסיד ממון של ישראל קשה. מיהו לשיטת רשב"ם ניחא דס"ל דתחלת דינא הי' אלים גבר ושוב הורדנו לבעל אבהתא לתוך הקרקע ועתה אנו מסלקי' מתוכה לחזור לאלים גבר. והנה כל דין אלים גבר כ' רשב"ם לקמן ל"ה ע"א סוף ד"ה התם וכו' שסופו לבוא לידי עיות וכו'. נמצא לולי כן הי' עושי' בו שודא דדיינא. נמצא השתא דאיכא גם בדינא דאלים זילותא ה"א נניח אותו ביד מי שהוא קמ"ל וא"ש אבל לשיטת ר"ח קשי'. ואמנם רמב"ן הקשה אשיטת רשב"ם הא הכא ליכא למיקם עלה דמילתא כיון דאיכא תרי ותרי ונ"ל למאי דקיי"ל למפרע הוא נפסל י"ל מסתמא הכת המשקרת יתגלה בהתתי' בפסולי' אחרי' בגזלנותא וכדומה ויופסל למפרע אבל למ"ד מכאן ולהבא נפסל משום פסידא דלקוחו' קשי'. דהזמה לא שכיח דמסתמא זה המוכחש כיון שקרנותו ביום שידוע לו שלא יאמרו אחרי' עליו עמנו הייתם:

הרי זה לא תנשא ואם נשאת לא תצא ביבמו' ר"פ האשה פריך ארב מבריתא דת"כ וקדשתו דפנו ויל"ד מ"ט לא פריך מהאי קרא את"ק דשמעתין. והנה בירושלמי דיבמו' מצאתי שא"ל להאי גברא הוי יודע שבנך כלפי שמיא. ממזרי' הם. והנה צ"ל ש"ס דילן לא חייש להא כיון דס' ממזר כשר וכ"כ בס' בית מאיר מ"מ בכהן שבנו עומד ומשמש ע"ג מזבח לכאורה יש לחוש יותר ומיהו לר' יהושע במס' תרומו' ומייתי לי' במס' קידושי' ס"ז ע"ב דהי' מקריב ונודע שהוא בן גרושה עבודתו כשרה ופסק הרמב"ם ה"ה נודע פסולו קודם עבודתו נמי כשר א"כ כיון דבדיעבד כשר אפי' ודאי בן גרושה י"ל הכא שנישאת לעד שלה ע"י ברי לא חיישי' להבן שיעבוד עבודה לכתחלה. וא"כ י"ל את"ק דשמעתין לק"מ מוקדשתו דפנו די"ל ת"ק ר"א היא דס"ל עבודת בן גרושה פסולים דמחלל עבודה א"כ י"ל משו"ה דפנו ולא מהני ברי שלו משום חילול הבנו'. וזה דוקא בכהן אבל בישראל דספק ממזר כשר לא איכפת לן ולק"מ. אבל התם ביבמו' פריך לרב מהילכתא כר' יהושע דגם כהן כשר ואפ"ה דפנו דקרא כתי' א"כ מ"ש מישראל. ועוד הא אדרבא רב ס"ל בפ' עשרה יוחסין הלכה כר"א דודאי בספקן אסור וא"כ ס' ממזר אסור ולהרבה מפורשי' דאורי' קאמר. וא"כ השתא בכהן דמשום חילול בנים לא איכפת כולי האי דהא קיי"ל כר' יהושע אפ"ה דפנו מכ"ש בישראל דאיכא בנים ממזרי'. ואפ"ה משני כהונה שאני:

עוד משני התם דפנו בעדי'. ופירש"י דחוק. ולפע"ד יש כאן רמז לשיטת ר"ח דבעי' ג' עדי' ונישא' לא' מהם באופן שישארו תרי נגד תרי שאינם נוגעי' דהאי דנישא' לו לא מתחשב תו בעד והיינו דפנו בעדי' שאם לא ישארו ב' כשרי' מבלעדי זה שאומר ברי לי דפנו להוציא:

ואם ניסת לא תצא מוקי' לי' באומר ברי לי לקמן ד"ה אנן מסקי' הקשו אמאי אם נשא' ואח"כ באו עדי' לא תצא הא בחטאת וחנק קאי דאוקמא אחזקה והוקשא למהרש"א מ"ט הקשו תוס' לר"מ בר"י הא לת"ק נמי קשי' לפע"ד לאלומי קושי' כיון שכבר נשא' לו אין להאמין על ברי שלהם כיון דמרחמא לי' כדאמרי' התם ביבמה ומכ"ש ומשו"ה לא ניחא לתוס' במ"ש מהרש"א התם ביבמו' והוא ג"כ ברשב"א ובפי' דכתובו' דבאומר ברי לי נאמן אפי' אתחזק לן בא"א דכתי' נקי וצדיק אל תהרוג י"ל היינו להרגו או לחייבו חטאת על העבר אבל להאמינו על ברי שלו ושלה מכאן ולהבא ובשום דבר מרחמא אהדדי פשיטא להתוס' שאין לסמוך על זה לכן נדחקו תוס' בתירוצם דליכא תו חזקת א"א ממש:

לא תצא כ' תוס' וחשדא ליכא כדפי' התם עכ"ל ובתשו' ח"ץ האריך הגאון מהו' אברהם ברודא וח"ץ וכן פי' בכתובו' כ"ב ע"ב דמאי קשי' לתוס' הא בחשדא נמי אם כנס לא יוציא ביבמו' כ"ה ולפע"ד ס"ל לתוס' כהפוסקים התם אם כנס דוקא לא יוציא אבל קידש יוציא. ונישא' דשמעתין אפי' קידש לא יוציא דאי נישא' ממש א"כ ר"מ בר"י נמי נישא' ממש אבל קידש יוציא אפי' קידש בהיתר וק' הא איכא זילותא כק' תוס' ד"ה אבל ניסת ולא שייך תי' תוס'. וכן למסקנא דלא משום זילותא חייש ר"מ בר"י אלא דמוקי' בחזקת היתר לבעלה השני כמ"ש רמב"ן ופי' לזה הטעם נמי כך לי קידש כמו נישא' וה"ה נישא' דת"ק נמי ה"ה קידש ושפיר הוקשה לתוס' הא איכא חשדא ובקידש יוציא:

אבל נישא' ואח"כ באו עדי' וכו' כ' תוס' וק' לרשב"א וכו' כדמשמע בכל הסוגי' דאיכא זילותא אפי' לא נעשה מעשה עכ"ל ונ"ל משו"ה פירש"י בכתובו' כ"ו ע"ב דליכא התם זילותא אלא בהורדה ב"פ והתוס' הקשו שם בד"ה ואסקיני' וכו' ולק"מ דס"ל לרש"י ע"י מעשה סגי בפ"א ובלי מעשה בעי' ב"פ והש"ס מדמה אהדדי ניסת דנעשה מעשה פ"א עם הך דנפיק עליו קלא שלא נעשה מעשה והוה תרי זימני':

ולפ"ז הא דפריך רב אשי אפי' בתרי נמי אין רצונו רק תרי ואחתיני' ותרי ואסקיני' דא"כ ליכא זילותא דהא בעי' תרי זימני'. אלא רצה לומר נפיק קלא ואחתיני' ושוב ע"א ואסקיני' ושוב ב' עדי' ואחתיני' ושוב ב' עדי' והשתא איכא זילותא ולאיזה טעם תלה תנא במעלי' עפ"י ע"א דהא לאו בע"א תלי' דאפי' יהי' האחרוני' תרי נמי לא מסקי' משום זילותא אבל לעולם בעי קול וע"א גם לרב אשי וכן משמע מלשון פירש"י בכתובו' ד"ה אפי' תרי וכו' אתו נמי בהדדי בפעם שני' דייקא. אבל קול וע"א בקדמיתא בודאי בעי'. והנה שיטת רש"י גבי אם ינאי ס"ל נהי דחזקת האם מועיל לבת היינו כשהאם קיימת ואנו דנין עלי'. אבל כשתחילת דינו של בן אחר מיתתה של אם אין לדון על חזקתה כלל. ומ"ש תוס' בשמעתין הואיל שאינו יכול להיות שהאם כשרה אם לא הי' הבן כשר עיי' תוס' יבמו' מ"ז ע"א ד"ה ואין אתה וכו' ועיין גי' מהרש"ל בתוס' ספ"ק דיבמו' ד"ה לימא רב יוסף וכו'. נחזור להנ"ל רש"י ס"ל כשמתו האבות לא יועילו חזקתם על הבנים כלל. ואמנם מה שהקשו תוס' משמעתין דחזקת כהונה של אב הועיל להבן הנה רש"י ס"ל כשיטת הר"י בר ברוך שם בתוס' סוף ד"ה אנן אחתינן לי' כן פירש"י בהדי' התם ד"ה ואנן מסקיני' לי' וכו' אחזקה קמייתא דמסקי' לי' עפ"י ע"א וכו' עכ"ל משמע להדי' לאו משום חזקת אביו אלא ע"י חזקה דע"א המכשיר בא תחלה וכהר"י בר ברוך ומה שהקשה תוס' אהר"י בר ברוך מרב אשי דפריך אי הכי תרי ותרי נמי לק"מ לשיטת רש"י הנ"ל דלרב אשי נמי בעי' ע"א תחלה דאל"ה ליכא זילותא דבעי' הורדה ב"פ. ועיין בסמוך אי"ה:

אין מעלין לכהונה וכו' פירשב"ם לאכול בתרומה ולעבוד עבודה ולישא כפיו עכ"ל הרי קמן דרשב"ם מוקי שמעתין בדאוריתא וא"כ לית לי' תי' תוס' ד"ה אנן וכו' דהכא בתרומה דרבנן ואי אית לי' בשמעתין שיטת הר"י בר ברוך כמ"ש לעיל בדעת רש"י וכדמשמע קצת גם לשונו בד"ה ואנן מסקי' לי' ואוקי אחזקה קמייתא עפ"י עד הראשון וכו' ואם האמת כן הוא י"ל משו"ה פירשב"ם דר' יוחנן לא איתפרש היכי קאי דס"ל אי אמתני' קאי הוה ק' לי' ק' תוס' ד"ה והאמר וכו' אי אמתני' קאי היכי פריך מיני' וכו' דאיכא ע"א דמכשיר עכ"ל ותירוצם לא שייך לרשב"ם דהכא עיקר הוא ע"א ולא חזקת אביו וא"ש. אך אני נבוך בסברת רשב"ם אי אית לי' כהר"י בר ברוך וכרש"י גבי אם ינאי דהרי כ' בד"ה דר"א סבר וכו' דהוה מוחזק לן באבוה דכהן הוא וכו' וא"כ צ"ע מ"ש באם ינאי דלא יועיל חזקתה וה"נ הא בדאורי' קמיירי בעבודה ונשאת כפי' ועיין בריטב"א בקידושין ס"ו עוד תי' על ק' תוס' ולא יכלתי להבינם על בוריין ע"ש:

מסקנת תוס' דכתו' תרי ותרי ס' דרבנן ומן התורה אוקמא אחזקה ובתרומה דרבנן אוקמא אעיקר דינא להקל והתם בעירובין ל"ה ע"ב מחמרי' משום דעירוב דאורי' פי' אע"ג דאי הוה מספקי' בתרומה זו בין השמשו' הי' מקלינן והי' מותרו' באכילה וקונה עירוב מ"מ הא בין השמשו' לא הי' ספק כלל על התרומה ואלו היינו שם בין השמשו' היינו רואי' אם יש עלי' שרץ או לאו ועתה שהיא טמאה לפנינו ואנו מסופקים אי נטמאה כבר בה"ש ולא נקנה עירוב או לא א"כ הספק בעירוב ולא בתרומה. וס' עירוב דאורי'. ולא דמי לאם ינאי דאעפ"י שכבר מתה ואין אנו דנין עלי' כלל ואפ"ה מועיל חזקתה לינאי להתוס'. התם אנו מעלים במחשבתנו אלו בא השאלה לפנינו בחיותה היינו מתירי' אותה לכהונה ה"נ בנה. אבל בהתרומה לא הי' ספק בה"ש על התרומה לעולם כי אז היינו יכולי' לברר האמת וא"כ אין כאן אלא לדון על העירוב שהוא ס' דאורי' מ"מ כיון דסברא זו קצת מפיקפקת דעכ"פ העירוב תלוי בתרומה ותרומה דרבנן הוא לכן הוסיפו תוס' כיון דהתרומה טמאה לפנינו מיגרע ומחמרי' אפי' בדרבנן. מ"מ מסקנת תוס' דעכ"פ תרי ותרי ליכא אלא ספיקא דרבנן ומן התורה מוקמי' אחזקה וצ"ל דלא דמי לתרי ותרי דנכסי דבר שטי' בכתובו' כ' ע"א דאין ענין ממון לאיסורא. ונוראות נפלאתי אהתוס' עירובי' ל"ו ע"א. ונ"ל להגי' דק' תוס' מכתובו' כ"ו היינו שמעתין דאזלי' להקל. ותי' ב' תי' א' בדאורי' שאני. פי' בשמעתין מיירי מתרומה דרבנן והתם תחומין דאורי' עוד תי' אחר א"נ דהרי נטמאת בפנינו פי' התרומה טמאה בפנינו והן הנה ממש דברי תוס' כתובו' כ"ו ע"ב ודשמעתין ודעירובי' הכל עולה בקנה א':