חידושי חתם סופר על בבא בתרא כד:

אבא שאול אומר כל אילן סרק נ' אמה בפי' המשנה פסק רמב"ם כוותי'. ותמה בתי"ט מ"ט לא מייתי לי' בחיבורו ולכאורה לפמ"ש בנומוק"י דכל הני הלכתא למשיחא נינהו דבזה"ז ליכא שום נפקותא אפי' בנוי א"י ע"ש וכן משמע קצת בפירש"י דמס' ביצה ה' ע"ב ד"ה טעמא דנמנו וכו' ע"ש והשתא דבזמן הזה ליכא נפקותא עד דאתי משיחא בב"א ונהי דרמב"ם בחיבורו מייתי נמי הילכתא למשיחא ומה"ט מייתי דינא דשמעתין מ"מ הא דאילני סרק אינינו במציאות כדאי' בספרא ומייתי לי' רש"י ר"פ בחוקותי ועץ השדה יתן פריו דאילני סרק יטענו פירות לע"ל וא"כ שוב אין צורך לדאבא שאול ומשו"ה לא מייתי לי' רמב"ם. אמנם בגוף מ"ט פסק בפי' המשנה כאבא שאול והי' נלע"ד לפי מה שראיתי בחי' רמב"ן ז"ל שכ' דהוה סד"א דטעמא דמתני' משום הזיקא דבני עיר לולא דאמר עולא שהוא רק משום נוי וא"כ ע"כ בזמן שישראל בא"י מיירי דבח"ל תינוול ותנוול ומשו"ה פריך משדה מגרש ומגרש שדה אלו דבריו ז"ל וי"ל דס"ל לרמב"ם הא דפשיטא לעולא דטעמא משום נוי ולא משום הזיקי משום דס"ל דת"ק ואבא שאול לא במציאו' פליגי אלא בדינא ת"ק לא חייש אלא להזיקא ועד כ"ה אמות איכא פסידא ותו לא בין באילני סרק בין באילן מאכל. דעד כאן מרבי' הבל ומזיקי' אוירא. אך אבא שאול חייש נמי לניוול ובעי נוי שתתיפה העיר. ע"כ קאמר באילן סרק חמישי' ות"ק נמי מודה דאיכא גנאי בהכי אלא דלא חייש להכי. ולפ"ז עולא וכולה שקלא וטריא אליבא דאבא שאול. ואפשר עוד אפי' יהי' משום נוי עד חמישי' אפי' באילני מאכל מ"מ כיון דליכא פסידא אין לקוץ אילן מאכל משום נוי בעלמא דאיסורא איכא אך אילן סרק יקוץ. מ"מ כיון דכל השקלא וטרי' אליבא דאבא שאול פסק הרמב"ם בפי' המשנה כוותי' אלא לפ"ז כיון דבחיבורו כ' להדי' באילני מאכל נמי הטעם משום נוי משמע דלא ס"ל כנ"ל וע"כ חזר בו בחיבורו ופסק כרבנן דאבא שאול:

קוצץ ואינו נותן דמים לקמן פירש"י גבי בור נותן דמי' משום שאין היזקו אלא אחר זמן לכשיבואו שרשי' לשדה חברו. וא"כ הכא דמיד מפסיד נוי העיר דין הוא שיתן דמי'. וא"כ צ"ע אמאי נדחק רב כהנא לקמן משום קידרא דבי שותפי ושוב אמרי' משום הזיקא דרבי' תיפוק לי' משום דמזיק לאלתר. ומזה נ"ל ראי' דרב כהנא לא ס"ל דעולא דמשום נוי אלא מתני' משום הזיקא דהבלא ואפי' בח"ל נמי והזיקא לא הוה בנטיעו' ילדות. עד שיזקינו ויתעבו וירבו פארות וענפי' הרבה והוה כמו שרשי האילן דלא מזקי לבור עד אחר זמן רב וא"ש ועיין לקמן בסמוך אי"ה:

ונותן דמי' פירש"י בעל העיר משמע שהיא עיר של יחיד והרגיש בתי"ט דאמרי' לקמן קידרא דבי שותפי וכו' וצ"ל אפי' אי בעל העיר רוצה לזוק בנכסיו וכל בעלי העיר כפופי' תחתיו ואם לא ירצו ילכו להם. מ"מ כיון דתנא בא"י קאי והתם הוה הזיקא דכל מדינת א"י אם יש בה עיירות שאינם נאותים ולאו כל כמיני' דהאי בעל העיר לגנות ולבזות המדינה ואם יצטרך ליתן דמי' תחלה. יתרשל ליתן ולא יקצוץ ויהי' כל ישראל נפסדי' והוה קידרא דבי שותפי וא"ש לשון הש"ס וע"ש. מ"מ יש לפקפק עכ"פ מאי צריך לומר משום דבי שותפי. לימא שאני איסורא מממונא התם בבור הפסד ממונא הוא ע"כ יתן דמי' תתלה אבל הכא איסורא הוא לגנות א"י ויישוב שלה ע"כ אין לאחר המצוה ועכ"פ יקוץ תחלה ולא ליעביד איסורא אפי' שעה א' ומזה נ"ל ראי' לשיטת הרמ"ה דלא כרמב"ן הנ"ל וס"ל דגם בח"ל בעיר שרובה ישראל שייך משום נוי. והשתא י"ל דודאי תנא דמתני' דתנא לשון יחיד קוצץ ונותן לאשמועי' אפי' עיר של יחיד נמי קוצץ תחלה. וע"כ בא"י קאי דאילו בח"ל ליכא איסורא בעיר של יחיד אם רוצה הוא לזוק בנכסיו ולמה יקוץ תחלה אע"כ בא"י ומשום איסורא או משום שותפו' של כל המדינה ומשו"ה פריך כיון דבא"י קאי תיפוק לי' משום דשדה ומגרש. אבל רב כהנא לא בעי למימר טעמא משום איסורא דרוצה לכלול גם בח"ל והתם ליכא איסורא אלא הפסד שיווי ממון נוי העיר וע"כ קאמר משום קידרא דבי שותפי דבא"י אפי' ביחיד שייך שותפי של כל ישראל. ובח"ל עכ"פ נפקא מיני' בעיר של רבים. וזה נ"ל באמת בלי ספק דעת הרמב"ם פ"י מה' שכנים ומיירי בח"ל ודלא כה"ה ומשו"ה שינה לשון המשנה וכ' לשון רבים יקצצו ויתנו דמי' ובא"י לא מיירי דס"ל משנתינו ר"א ואיהו פסק כרבנן וכמ"ש לקמן אי"ה:

אמר עולא משום נוי ערמב"ן שכתבתי לעיל דח"ל תינוול ותינוול פי' והלואי יעזבו יושבי' ויתישבו בא"י אמנם איכא מ"ד שלהי כתובו' דאסור לצאת מבבל ומשום מקום שקובעי' ישיבו' בח"ל אסור לעלות משם לא"י. וכן פסק רמב"ם בהלכו' מלכי'. וי"ל שמעתין לעולא דס"ל מצוה לעלות לא"י והוא עצמו עלה ולבסוף כשמת בח"ל הספידו עליו אנת עולא על אדמה טמאה תמות ע"ש בכתובו' משו"ה פריך בפשיטות ותיפוק לי' אין עושי' מגרש שדהו אבל למאי דקיי"ל כנ"ל משכחת לי' מתני' בח"ל במקום ישיב' ואסור לצאת משם ואיכא משום נוי: ותיפוק לי' דאין עושי' שדה מגרש לשיטת הרמ"ה דגם בח"ל איכא משום נוי א"כ מאי פריך הא אין עושי' שדה מגרש בא"י הוא ומתני' בח"ל וכבר ישבתי זה לעיל בסמוך ויותר פשוט נ"ל דא"כ ה"ל לתנא למתני' ובא"י אלף אמה אע"כ מיירי גם בא"י ופריך הא בא"י אין עושי' מגרש שדה. ולפ"ז כדמשני לא נצרכה אלא לר"א לאו למימרא דסתם משנתינו ר"א היא לבר מהילכתא. אלא הכי קאמר משו"ה לא נקיט ובא"י אלף אמה משום דלא מיירי בפלוגתא דר"א ורבנן ונקיט כ"ה אמה דשייך בין בח"ל ובין בא"י בין לר"א ובין לרבנן: ולרבנן נמי וכו' בשיטה מקובצת בשם מהרי"א ן' מיגא"ש גרס ולהך לישנא דר"א וכו' והענין כי הי' שם בעירוכי' בגמ' ב' לשונו' אליבא דר"א דמייתי ילקוט לחד לישני אית לי' לר"א עושי' מגרש שדה ושדה מגרש ולאידך לישני ס"ל עושי' שדה מגרש ולא מגרש שדה. ואמר הכא דלהך לישני דר"א דאין עושי' מגרש שדה היינו זרעי' אבל אילנו' עושי'. אבל לרבנן מדאורי' אין משני' בערי ישראל כמו בערי לוים ולדדהו כיון דגזירת הכתוב ולא משום נוי בודאי אין חילוק בין זרעי' לאילנו' ומתני' לא אתי כרבנן לעולא בשום אופן. וגירסא זו נעלמת מבה"ז בעירוכי' ומהתי"ט וש"ך ע"ש. וזה דלא כפירש"י בעירוכי' דלרבנן נמי משום נוי בערי ישראל ולא מגז"ה ולהנ"ל לרבנן מגז"ה בין בערי לוים בין בערי ישראל ומשו"ה לא מיתוקמא משנתינו אלא לר"א בתרי לישני אבל לרבנן כלל כלל לא. ומשו"ה פסק רמב"ם בערי ישראל כרבנן ובערי ת"ל כמשנתינו ומהטעם שכבר ביארתי לעיל:

ועיי' מ"ל רפי"ג משמיטה ויובל דהקשה כמה קושי' אפירש"י דפ"ב דשבועו' ונ"ל דס"ל להנ"ל דלרבנן מגזירת הכתוב בכל א"י לא ישונה ולא משום נוי ודלא כדפירש"י בעירוכי' א"כ מ"ט פירש הכתוב בערי הלוים לא ימכור לא ישונה וצ"ל. בערי לוים שאינם עיירות של חומה איצטריך קרא אבל בישראל דוקא בעיר ולא בכפר ולאו דוקא מיקוף מימות יב"נ אלא בכל שום היקוף סגי ואינו אלא כל זמן שהחומה קימת אך עיר שחרבהו חומותי' בטל לי' הך דינא ומותר לעשות מגרש שדה ובזה נשתנה למעליותא מוקף חומה מימות יב"נ דאפי' חרבו חומותי' דינה עליה ואין עושין מגרש שדה מדכתי' אשר לא חומה ובזה נתישבו כל קושיותיו למעיין וק"ל:

והנה י"ל הא דכתי' קרא בערי הלוים שלא ישונה לרבותא לא מיבעי ערי ישראל דלא ישונה משום דהקפידה תורה בדיניה לחלק בין שדות לערי חצרי' ובין ערי חומה. ואם יכול לשנו' א"כ בנקל ישתנה דין עיר לשדה ושדה לבית ע"כ הקפידה תורה שלא ישונה. אך בערי הלוים דגאולת עולם תהי' ללוים ואין בהם שום שינוי דין ה"א יכול לשנות ממגרש לשדה ולעיר ובהיפוך קמ"ל אפ"ה לא ישונה וכש"כ ערי ישראל. ועיי' רמב"ן הסביר טעם הגון לחלק בין שדות וערי חצרו' לערי חומה אלו יוצאי' ביובל ואלו אינן יוצאי' אמנם נפדי' תוך שנה דוקא ובתי חצרי' לאלתר ושדות אחר ב' שני' ע"ש מילתא בטעמא אלא לפ"ז אין סברא לחלק בין מיקוף חומה מימו' יב"נ לשארי כרכי' ועיירו' גדולו'. אך י"ל משום א"כ כל הרוצה למכור קרקעו לצמיתות יעשה תחבולה ויקוף בתיו חומה ויהי' עיר חומה ותימכר לצמיתות ע"כ התחכמה תורה לתלות דוקא במיקוף חומה מימו' יב"נ קודם ביאתן לארץ ולא שהקיפוה אחר מכאן עיי' שלהי עירוכי' כנלע"ד וק"ל: מרחיקי' את הגרן וכו' ומנירו בכדי שלא יזיק אמר לי תלמיד א' דקדוק לשון המשנה בכדי שלא יזיק ולא אמר כדי שלא יזיק כבריתא. רמזה לנו אנירו שיעור הכמות שיהי' כל כך מוץ יסוער מגרן שיכסה כל הניר גלל אסור. אבל במעט זבל משתבח הניר ומותר בכל אופן כמ"ש תוס' ד"ה שעושה אותו גלל וכו'. ע"כ אומר בכדי שיהי' שיעור מועט בכדי שלא יהא בו להזיק ואז אפי' קרוב מאוד מותר ויפה כיון: