חידושי חתם סופר על בבא בתרא כא.

אלא אמר רבא סיפא אתאן לתשב"ר. נ"ל דאביי לא ס"ל הא דרבא דאע"ג דיהושע ב"ג תיקן להגדל תורה ולהאדירה. מ"מ כל עיר ועיר יבנו להם בי כנישתא לכך וכמ"ש נמוק"י. ורבא נמי לא אמר אלא מתקנת יהושע ולא קאמר הכא במאי עסקינין בעיר שיש בה תשב"ר כגון בירושלים או בכל פלך ואפי' קודם תקנה אע"כ דאז כשם שהי' מטרוחי' ליסע כמה פרסאות לעיר של פלך במקום שיש מקרי דרדקי מכ"ש שהטריחו באותה העיר לילך דוקא למקום דמיוחד לתשב"ר לבי כנישתא אך מתקנת יהושע ב"ג ואילך דחייש הרבה להגדיל תורה ס"ל לרבא דאפי' טירחא כל דהו לא מטרחיני' להסיעם משכונה לשכונה. ונ"ל עוד פשוט דודאי מאז ומעולם הי' מלמדי תינוקת בישראל בכל עיר ועיר כי מי שיש לו אב שחייב ללמוד בנו שכרו האבות מלמדי' לבניהם והרי זה הי' קללות יעקב אבינו לשמעון אחלקם ביעקב שיהי' מלמדי תינוקת ועיי' לקמן כ"ב ע"א תוס' ד"ה קינאת וכו' ע"ש שכתבו שזה לא הי' בכלל עשר תקנו' ולא כ' בקיצור שהרי עזרא קדי' ליהושע ב"ג טובא אע"כ כהנ"ל דכבר הי' מלמדי תינוקת מימות עולם למי שיש לו אב. אך בשאר אז דרשי ולמדתם אתם. ולא הי' החיוב מוטל על הציבור אלא על האב או על עצמו. מכ"ש ששום יחיד לא התחייב לסבול ריבוי דרך וקול תינוקות והאב ימציא לבניו מקום שיפוייסו השכני' לסבול אך משתיקנו יהושע ב"ג והוטל על הציבור א"כ ה"ה על כל יחיד אפי' מי שאין לו בן היטל חיובו של בן זה לסייעו לאביו או להציבור להניחו לגור בשכונתו. ונ"ל עוד דגוף הדין לאו מיהושע ב"ג ואילך נתחדש אלא כן הוא מעיקור הדין וכל מצווה המוטלת על הציבור לסייעו זא"ז כגון מוהל דמילת הבני' מוטל על כל ישראל למי שאין לו אב ה"ה כשיש לו אב עכ"פ מוטל על כל ישראל להניח לדור המוהל בשכונתם או רופא נפשות וכן תפלה בציבור. אך תשב"ר מאז לא הי' מוטל אלא על האב לא סבלו השכני' הזיקא דדהו וחזית יהושע ב"ג להטיל גם זה על הציבור. וס"ל לרבא ה"ה על היחידי' שלא יכלו לומר לך לבה"כ שבעיר וכהנ"ל. ויש לתמוה על ט"ז סי' קנ"ו שכ' רופא נפשו' ואומן מוהל ילכו הם אצל הבני' והחולי' ולא יבואו אצלם ותימה רוב החולי' אינם יכולי' לילך אצל הרופא ורוב פעמי' לא הי' מביאי' הבן כמבואר ר"פ ראד"מ וע"ש בתוס' אך מ"מ מנא ידע הרופאי' שיש חולי או האומן שיש בן למול אם לא יבואו ויקראו אותו לבוא והיינו ריבוי נכנסי' ויוצאי' וע"כ פי' הרב"י רופא אומן מקיז דם שאין בו סכנת נפשו' והצלה כל כך אבל רופא נפש ואומן מוהל אין יכול למחות וע"ד הלצי י"ל מה שפירשו הפשטני' בפסוק והי' כי יראו המילדות את אלקים ויעש להם בתים. שעשה פרעה להם בתים קבועי' וידועי' לדור שם ויהי' מוכני' המילדי' ולא יאוחר דבר. ולפי הנ"ל י"ל טענו' המילדו' הי' כי אין השכני' מניחי' ריבוי דרך הקוראי' למילדות. וצריכה המילדות לחשוב עת לידת כל אשה ולהשכי' לפתחה עת לידתה והיות כי חיות הנה בטרם תבא אליהם וילדו. ע"כ עשה להם המלך בתים ידועי' כבי כנישתא שבעיר הנ"ל ויקראו אותם בזמנו:

ברם זכור אותו האיש לטוב עמ"ש תוס' דאפ"ה נקרא קטיר הואיל ונתמנה ע"י מלך ועט"ו ש"ע ח"מ סי' ח' ובאורים ותומים שם ישמעו ויקחו מוסר שלא לפסוע על ראשי קדוש. אם לא יקראום הי"ת להעלותם על במת גפת מרומי קרת. להלבישו מחלצת ולהצניפו עטרת:

כי מציון תצא תורה תוס' כ' לפי שהי' רואה קדושה גדולה וכו' ונראה בתקנת המלמדי' נמי הוא שיהי' ירא שמים יותר מדאי בשעה שמלמד עם הבנים כי דברי היוצאי' מן לב ירא וחרד נכנסי' ללב ומלהיבי' כאש בוער ביראת ה' ואהבתו בלב הנער. ועד"ז יתפרש והי' הדברי' האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ואז ושננתם לבניך. וההיפוך אפי' דייק וגריס ואין לבבו נכון עם ה' מלכתו רמי' ומחריב הנער ודבריו כעכ' מוסר אויל ועד"ז יתפרש השמר לך פן תשכח הדברים אשר ראו עיניך והודעתם לבניך ובני בניך פי' גם זה בכלל האזהרה כשתרגיש בעצמך שכחת ה' ואין לבבך שלם לא תלמדם אז לבניך כי למה תחטאו נפשות נקיים אביוני' ועד"ז יתפרש מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים ואי' באיכה רבתי דקאי על בתי כנסיות של מקרי דרדקי שהי' בירושלי' תפ"א גמטרי' "מלאתי" ע"ש ונ"ל דמרומז זה זה במאי דכתי' צדק ילין בה ולעיל ח' ע"ב אמריני' ומצדיקי הרבי' אולי מלמדי תינוקות ע"כ צדק ילין בה היינו תשב"ר והוכיח הנביא עיר שמרוב קדושתה הכניסו לה כל תשב"ר למען ילמדו ליראה את ה' וע"כ הי' מלאה משפט צדק ילין בה ועתה מרצחי' ועשי' כל רע וטוב להרחיק התינוקו' משם למען לא ילמדו ממעשיהם. ואולי י"ל ועתה מרצחי' אותן התינוקו' שלמדו לעשות רע וכל המחטיא יותר מן ההורגו:

ומכניסין אותו כבן ט"ז וכבן י"ז הכא לא פי' תוס' מאי בן ט"ז ובן י"ז דקאמר וי"ל עפ"י דאר"ח הא דעדיפנא מחבירי' משום בשיבסר ולא נסיבנא בשיתסר ה"א גירא בעיניך שטן. והי' רגילין לישא בשיתסר ונקי לביתו שנה א' ואח"כ נכנס לבהמ"ד בשיבסר ומי שלמד תורה ואח"כ נשא אשה יכנס בן שיתסר כי יש חולקי' בזה:

עד שבא יהושע ב"ג ותיקן וכו' הרמב"ם פ"א מת"ת כ' שמן התורה מחוייב אדם ללמוד תורה עם בנו ועם בן בנו ועם כל התלמידי' שנקראי בני' ולמה פרט הכתוב בנים להקדימם לאחרי' ושחייב להשכיר להם מלמד משא"כ לאחרי'. והוקשה ללח"מ הא מעיקרא דרוש ולמדתם עצמן ואין אחר מחויב ללמוד ותי' יהושע ב"ג גילה זה הדרש דלא כמו דהוה ס"ל מעיקרא ולמדתם אותם ע"ש ולפ"ז תיקן יהושע ב"ג פי' דרש והתקין וכדאיתי' במ"ס ר"ה למד ע"ב מאי התקין דרש והתקין. אבל ק' א"כ מעיקרא התקינו שיהי' מושיבי' בכל פלך אי נמי דרשו והתקינו מ"ט לא הושיבו בכל עיר כיון דמדאורי' חייב ללמוד אפי' עם אחרי' שאינם בניו. ואי לא נתגלה להם הדרוש אלא תקנה בעלמא התקינו א"כ מנ"ל דהתקין דיהושע ב"ג דרוש והתקין קאמר. והנלפע"ד בזה לפמ"ש אני עני בחי' למס' נדרי' ל"ז ע"א בהא דכ' רמב"ם דקרא דוהודעתם לבניך אתי להקדים בניו לאחרי' ולחייב האב להשכיר מלמד וכתבתי דתרווי' חדא מילתא הוא דעיקור קרא כפשוטי' להקדים מיהו להקדים לא צריך קרא פשיטא דאפי' בפרנסת הגוף עני' קרובי' קודמים מכ"ש בפרנסת הנפש ללמדו חוקי אלקי' ותורותיו. וע"כ צריכי' לתרצו כמו שתי' ש"ס ב"מ פ' איזהו נשך דפריך למה לי קרא להקדים הלואת ישראל לגוי פשיטא ומשני לא נצרכה אלא לישראל בחנם ולגוי בריבית. וכי האי גונא כ' רמ"א בתשובה סי' יוד יסוד ג' ונדבר מזה לקמן אי"ה כ"ב ע"א וא"כ ה"נ להקדים לימוד בנו בשכר ולאחר בחנם בלי הפסד שכר א"כ מוכח שצריך לשכור מלמד לבנו. אלו דברינו שם ובתשוב' א' ביארתי דלמאי דקיי"ל שם בנדרי' דאסור ליקח שכר אלא שכר שימור לולי פי' הרא"ש שם דפי' שלא ילכו ברחובו' ויזיקו אחרי' ע"ש הייתי אומר מה ענין זה למלמדי שירקד ברחובות ויזיקו אחרי'. אך ענין שימור הוא כי אע"ג דכתי' כאשר ציונו מה אני בחנם היינו שמחוייב ללמוד עם כל מי שיבוא וירצה לשמוע ממנו ואסור לקבל שכר על זה ומחוייב להזדקק לכל מבקשה. אך אינו מחוייב לכופו שיבוא ללמוד לפניו. ואם יושב לפניו אינו מזקיקו לישב ולא לילך לחוץ אלא היכנס יכניס והיוצא יוצא. אמנם האב מחוייב לכוף בנו ולהכניסו בעול תורה ע"כ ולשמרו שלא יצא מלפניו וישב וישמע והמלמד שאינו מחוייב אלא ללמוד ולא לשמור נוטל שכר על זו השמירה. ונ"ל מזה גופי' מוכח כן מדאצטריך קרא להקדים בנו לאחר והיינו לשלם שכר וכנ"ל והיינו שכר שמירה א"כ מוכח דאחר נהי דמחוייב ללמדו אבל לא לשמרו ולכופו. והיינו דהתקין יהושע ב"ג דהציבור ישכרו מלמד לשמור ולכוף מי שאין לו אב שיבוא וילמוד לפניו והנה אמת נכון הדבר. [עיי' חת"ס חו"מ סי' קס"א]:

כבן שש וכבן ז' הכא לא ק' להתוס' דהא תנן בן ה' למקרא דיש לומר כיון דחליש וגמיר א"כ מי שיש לו מכניסו כבן ה' ולא חייש לחולשא דהנער דמצוה על האב רמי' ובעי למיעבד מצוה מן המובחר שיהי' חבריו רצין אחריו ואינן מגיעי'. אבל הכא מי שאין לו אב ומתקנא בעלמא אין אנו רשאי' להחלישו עד שיהי' בן שש אבל לקמן בר שית תקבל בציר מהכי לא תקבל שפיר הקשו תוס' דהא עכ"פ רוב בנים שיש להם אב מקבלי בציר מבן שש:

ונראה אע"ג דאמרינן דחליש וגמור היינו עפ"י טבע. אבל התורה ואנשי' אינם משועבדי' לטבע והנער הזה עם שחבריו רצין אחרי' ואינן מגיעי' אותו בחריפו' ובבקיאו' עוד ינוב בשיבה טובה דשן ורענן יהי' ישב עולם לפני אלקי' חסד ואמת מן ינצרוהו ובדרוש אמרתי בפסוק הקהל את העם האנשי' והנשי' והטף וגו' ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ילמדו ליראה את ה' אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה וגו' הנה הטף שבפסוק ראשון הם שהגיעי' לחנוך תורה כבר שית. ובניהם אשר לא ידעו הם הפחותים ואם יכנסו לשמוע בלימודי' סוף שילמדו עם אחרים כי חברים רצין אחריו ואינו מגיעו והיינו ובניהם אשר לא ידעו ישמעו. ולבסוף ילמדו ליראה את ה' האי ילמדו פועל יוצא לאחרים שילמדו עם חבריהם. ושלא תאמר לעומר יתקצרו ימיו כי חליש ע"כ קאמר כל הימים אשר אתם חיים על האדמה יחיו גם הם וכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם:

בתינוקות נכרי' פירש"י דלאו דוקא אלא ה"ה ישראלי' ללמדם חכמת נכרי'. ונ"ל דוקא קאמר דאין לתינוקו' ישראל ללמוד שום אומנות ושום חכמה כ"א תורת ה' דקיי"ל כר' אילעי סוף מס' קידושין מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה ולכשיגדל ולא הצליח בתורה אז יטריח עמו ללמדו אומנות כדעביד רב לברי' בפסחי' קי"ג ע"א אבל בנערותו אחת היא לאומה תורת ה' תמימה. ושארי חכמות שצריך לרקחות ולטבחות לשמש אשת חיל תורת ה' לא יספיקו בילדי נכרי' כי הכל ימצא בתורה ההוגה בה לשמה זוכה לדברי' הרבה וכמ"ש רמב"ן בהקדמה לתורה ומי כמוהו מורה ופוק חזי מ"ש רמב"ם סוף הלכות קה"ח וז"ל הרי ביארנו חשבונו' כל הדרכי' שצריכי' להם בידיע הראי ובחקורת העדים כדי שיהי' הכל ידוע למבינם ולא יחסרו דרך מדרכי התורה ולא ישוטטו לבקש אחריהם בספרי' אחרי' דרשו מעל ספר ה' וקראו א' מהנה לא נעדרה עכ"ל. כוונתו כי הוא ידע בנפשו שאין בכל מה שכ' בהלכו' קה"ח שלו דבר מחכמת עיבור הנמסר בסוד לסנהדרין ממרע"ה עפ"י הקב"ה בפ' החדש הזה לכם ואשר נשבענו שלא לגלות סוד העיבור לשום אומה כמבואר שלהי כתובו' ואשר נאמר עפ"י נביאי' ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו בעו"ה ואמרו במס' שבת זה סוד עיבור וחלילה שסוד הזה השיג בטלמיוס בחכמתו וכבר העיר הרמב"ם על זה שם ספי"ז וכ' וטעם אלו החשבונו' וכו' הוא חכמת תקופו' וגימטריאו' שחברו בהם חכמי יון ספרים הרבה והם הנמצאו עכשיו ביד החכמי' אבל הספרי' שחברו חכמי ישראל שהי' מבני הנביאי' מבני יששכר לא הגיעו אלינו עכ"ל. והנה אעפ"י שסיים שם הרמב"ם כיון שלא נמצא בחשבונם שום דופי וא"א לאדם להרהר אחריהם אין חוששין למחבר שחברו וכו' ע"ש היינו שא"א לאדם באשר הוא אדם להרהר אחריהם עד יערה רוח ממרום ויודע לנו סוד העיבור האמתי אז יתגלה דופי של אלה החשבונו'. והרי כבר נמצא בהם דופי עם עוצם חכמתם ועיונם בחכמה זו מ"מ תועי' בי"א יום שבין חגי הרייסן והאשכנזי' כידוע שנתלה להם הטעות ע"י האפופיור ועם מיעוט חכמתינו בזה בעו"ה מ"מ החשבון המסור בידינו לא נמצא בו דופי ושינוי מימות עולם עד עתה אפי' בחלק א' מחלקי רב אדא. והוא דבר פלא ועיי' בכוזרי השני ולהיות שזה ידע הרמב"ם בצדקתו וחסידתו סיים הלכו' קה"ח בהתנצלות שלא חיבר זה אלא למען לא ישוטטו לבקש בספרי' של אחרי' אלא דרשו מעל ספר ה' א' מהנה לא נעדרה ומלחמו' ה' ר"פ כל כתבי אוסר לעסוק בדברי תורה המועתקין בשום לשון חוץ מתרגום אונקלס ויהונתן וכ' הפרו תורתך איכא ועת לעשות ליכא ע"ש ע"כ מוקי הכא בתינו' נכרי' לכו בנים שמעו והאזינו וישמע אליכם ה':

ולא לסופר אראמי. צ"ל חנות הוה כמו אוצר ופונדק שבתוספתא דמייתי תוס' במס' ע"ז כ"א ע"א ד"ה אף במקום וכו' ע"ש וק"ל: בסופר מתא פירש"י המלמד הגדול הממונה על האחרי' פי' ואותו יכול ליישב בבי כנישתא של רבי' והמלמדי' אשר תחתיו יתפזרו בכל העיר בחצרותיהם: דגריס ולא דייק שבשתא ממילא נפקא כ' הראשוני' אבל אי לא גריס איהו גופי' בטעותו מעייל שבשתא לינוקא בכיון זה לא נפיק ומודה רבא ומיושב ק' תוס' לקמן ד"ה ומקרי דרדקי וכו' עיי"ש:

כל זכר באדום לפיר"ח צ"ל דהי' ב' עדי' שהעידו שהמלמד הי' אז ידע להקרות זכר בסגול ואיכא נמי עדים מהני יניקא חבירי יואב שקוראים זכר בקמץ שנתברר עפ"י העדים שהתרשל דאל"ה לא יהרג עפ"י עצמו ועפ"י ע"א יואב אע"כ כנ"ל. ועדיין צ"ע. ובדרוש אמרתי שיש בקריאת זכר בקמץ ערעור על מלכות דהע"ה שלא נתחייב שאול מיתה שהחי' עמלק ולא מאת ה' היתה מפלתו כ"א בתחבולות דוד עם הפלשתי שזה הי' טענת שמעי בן גרא. ויש נמי סברא בהיפוך כ"א זכר קרינן ונאמר שלא להרוג נקבה במלחמה משום שאין דרכה של אשה לכבוש הותרו מובאיות הנקבות לבוא בקהל דאין דרכה של אשה לקדם ולא לשכור בלעם בן בעור כמבואר ביבמו' פ' הערל ותן לחכם ויחכם עוד: