חידושי חתם סופר על עבודה זרה עא.

ורמינהו עיר שכבשו כרכום וכו' ק' תוס' צע"ג ותירוצם דוחק ולא ידעתי פתר דודאי לשון כבשו משמע שכבר נכבשה לפניהם ושקטה המלחמה ואז הכהנת אסורות וה"ה היין ובולשת שנכנסו משמע בכניסתן בתחלת המלחמה ואז אין פנאי לא לנסך ולא לבעול וצ"ע:

לבעול יש פנאי משום הרהור וק' מנדה י"ג ע"א דהא אחיזת אמה מידי דהרהור הוא וכן מצאתי שהקשה במחצית השקל סי' ג' ושם י"ל שאני רב יהודה דרב גוברי' ומ"מ משבת מ"א קשי' דמשמע דלכ"ע מותר להניח ידיו נגד פניו שלמטה וצ"ל לר"ח דמחלק בין אותו מלכות למלכות אחרת י"ל שיערו חז"ל שיעור ביעתותא דנהרא הוה כמלכות אחרת ולפ"ז לא כל גברי שוין ולא כל הנהרות שוי' משו"ה סתמו' הפוסקים ולא הביאו זה עמ"ש מג"א סס"י ג':

האומני' של ישראל מדלא אמר אומני' ישראלי' משמע כפי' דמייתי רשב"א שהאומני' הם אומני' של ישראל והמחה אותם אצל נכרי א' שישלם עבורו והוא שלח להם חבי' יי"נ ע"ש:

משנכנס לרשותן אסור צ"ע דמשנה שאינה צריכה היא ואולי הוה סד"א דהוה כמדד עד שלא פסק ומכ"ש להמפורשי' דמיירי שלא פסק עמהם ולא קצב שכר עיי' בר"ן מ"מ דחוק הוא והנה הר"ן פ' כל הצלמי' הקשה איך המגבי' ע"ז קנאה להיות ע"ז של ישראל שאינה בטלה במה יקנה איסורי הנאה ותי' כיון שאלו לא הגבי' הישראל הי' לה ביטול ביד גוי ע"כ יש בה קנין ע"ש ואמנם הכא ביי"נ משבא לרשות של אומני' במה קנאו יין שאסור בהנאה וצ"ל אה"נ לא קנאו אך מ"מ הגוי כבר נפטר מחובתו שהרי קבלו ממנו החבי' של יי"נ ואם שוב ישבר החבי' יפסדו וה"ל רוצה בקיומו עד שיתן להם דמי' ומשו"ה אסור וא"ש וא"כ טובא קמ"ל ומ"מ לא תיקשי תפשוט מהכא דרוצה בקיומו אסור גם בסתם יינם דאפי' איירי מתני' בסתם יינם מ"מ הא אפשר לדחוקי כמ"ש לעיל דקמ"ל בסיפא הא דמדד עד שלא פסק ואי משום הק' במאי יקנה הא יש פוסקים דשייך קנין באי' הנאה דלא כר"ן הנ"ל:

מלטני מן העוצר עיי' טי"ד סי' קל"ב מ"ש כיון שנכתב עליו בפנקס המלך הוה שלו עיי' ט"ז א"ח רס"י ת"מ. ועיי' פסחים וי"ו ע"א פלוגתת רש"י ותוס' לענין בהמת ארנונא:

המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד אי מיירי מתני' בישראל המודד א"כ חסר במתני' משיכת הנכרי ונגיעתו ע"כ יש מהראשונים מפרשים שהנכרי מודד וכ' הטור כשהגבי' הכלי טרם ששופך למדידה הרי קנאו בהגב' זו אבל המדידה עצמה שלא בכוונת קנין אינו קונה וכ"כ הש"ך סי' קל"ב סקכ"ה ע"ש והקשה משנה למלך פ"ד מהל' מכירה דהרי בזה פליגי הראב"ד ס"ל במדידה שלא לשם קנין אינו קונה וטור בח"מ סי' ר' ובש"ע שם סעי' ח' פליג וס"ל אפי' לא כיון לקנות במדידה מ"מ כיון שהגבי' או משך קנה א"כ סתר הטור את עצמו ובקצה"ח סי' רע"ה תי' דהא דמהני הגבה' שלא בכוונת קנין אע"ג דהוה כעודר בנכסי הגר וקסבר שלו הן דלא קנה היינו משום דהתם אין דעת אחרת מקנה אבל הכא דעת המוכר להקנותו במדידתו אע"ג שהוא אינו מכוון לקנות קנה והנה דעת אחרת מקנה הוא מטעם [זכיה] וזכי' מטעם שליחות וא"כ הכא בשמעתין דבגוי איירי דאין שליחות וזכי' לגוי מודה הטור להראב"ד אלו דבריו ז"ל:

ודברי' הללו אין להם שחר הא דזכי' מטעם שליחות היינו כשמזכה לו ע"י אחר והאחר נעשה כשלוחו אבל הכא לאו מטעם שליחו' וזכי' אתאינן ולישנא בעלמא קאמרי' כיון שדעת המקנה רוצה בלב שלם שיקנה ועי"ז קונה אפי' בלא כוונה ומאי שליחות צריך לזה ומי הוא שלוחו:

תו הקשה התם קצה"ח על שיטת הראב"ד דסתר עצמו דהכא לית לי' הך דדעת אחרת מקנה מהני ובפ' חזקת מ"א ע"א גבי רב ענן שקל בידקא בארעי' כ' נימוק"י שם בשם הראב"ד סברא זו דהיכי דדעת אחרת מקנה קונה אפי' אין כוונתו לקנות וכ"כ חי' רשב"א גטין דף כ' ולפע"ד לק"מ הראב"ד לא אמרו אלא במתנה דומי' דרב ענן דזכות הוא לו אבל במכר מאן לימא לן דזכות הוא ללוקח שיקנה מיד שלא יכול לחזור בו משו"ה ס"ל להראב"ד דלא קנה אם מתכוון למדוד ולא לקנות והטור ס"ל כיון שעומד על המקח ורוצה הוא לקנות הוה שפיר זכות. והנה ס"פ או"ב מבואר להדי' דחוב הוא להלוקח אלא שצ"ל לדעת הטור התם בקונה בשר לאכול חוב הוא לו שאם לא ימציא לו לאכול ירויח ממונו ועיי' תוס' חולין קל"א ע"א ד"ה שאני וכו' וכן משמע מלשון רש"י שם ספאו"ב ד"ה חוב הוא לו להוציא הוצאות הפסד הוא לו עכ"ל ולפ"ז נתיישב היטב סתירת הטור התם בח"מ סי' ר' מיירי ממקח וממכר דרך משא ומתן י"ל זכות הוא ללוקח והוה כמו דעת אחרת מקנה אותו וקונה במדידה בלי כוונת קנין משא"כ בשמעתי' ובסי' קל"ב מדלא נקיט מילתי' בחביות יין ומודדו בקנה משמע דמיירי דומי' דהנהו סוביתא דשמעתין שלוקחי' לשתות דחוב הוא להוציא הוצאו' ולא מהני דעת המוכר המקנה ע"כ בעי' שיגביה המדה טרם שימדוד וק"ל:

דמיו אסורי' הקשה הרב"י הא לעיל נ"ט ע"ב אמר רב אשי שרי למישקל דמי מההוא נכרי ותי' ש"ך סי' קל"ב סקי"א דהכא כיון שעסקו בענין מכירה מקדם גרע טפי ע"ש ונראה מכ"ש דא"ש לרב אשי גופי' דמוקי משנתינו בשהקדי' לו דינר ולא ניתן מתחלה לשלם הזיקו כ"א לקנות יין. אך אין צריך לזה דהכא הרי ברשות המוכר הוא נוגע הוה כמו קרע כסותי ושבור כדי אי לא בא לידו בתורת שמירה אפי' לא אמר והפטר קורע ושובר ופטור עיי' תוס' ס"פ החובל, וכ"כ הט"ז:

אמר אמימר משיכה בנכרי קונה ה"ה כ' בשם רמב"ן דאמימר משיכה דוקא קאמר דקונה ולא כסף וכ"כ רמב"ן בהלכ' בכורו' שלו, אמנם הרשב"א בתה"א מייתי בשם רמב"ן דלאמימר אף משיכה קאמר לא מיבעי' כסף אלא אפי' משיכה נמי וכן הוא בתשו' המיוחסת לרמב"ן סי' רכ"ה ויען כי הלכתא גברותא איכא למשמע מיני' והי' בהעלם מעיני גאוני' אחרוני' בעלי תשובות ונדפס בטעות ג"כ ע"כ אכתוב בביאור ובתוספת נופך את תמצית כוונתם שם:

ריש מילין כ' דיש סוברים אמימר דוקא משיכה דהלכה כר"י לישראל בכסף ולנכרי במשיכה ושוב כ' די"ל אמימר אף במשיכה קאמר תה מוכרח מדדחי רב אשי רמות רוחא הוא דנקטי להו וק' דודאי עכ"פ אית להו שום קנין והיינו או מעות או משיכה וניחזי אנן אי במעות הדרי בהו ולא חיישי לרמות רוחא א"כ כיון דמשיכה לא הדרי ש"מ משום קנין ולא משום רמות רוחא אע"כ במעות נמי לא הדרי א"כ מאי מוכיח אמימר מדלא הדרי במשיכה הלא גם במעו' לא הדרי אע"כ לאמימר תרווייהו קני:

ועוד ראי' מדאמר רב אקדימו להו זוזי ולאמימר מיירי דרמי למנא דנכרי וק' ק' תוס' מאי מהני הקדמות זוזי הא מעות אינן קונו' אע"כ גם משיכה גם מעות קונים וכמ"ש תוס' בתי' שני וכדעת הרמב"ם, אח"כ כ' אפי' להסוברים משיכה לבד קונה מן התורה מ"מ כיון דמעות קונה בדיני גוים ה"ל קנין גמור וראי' מדאמר רב אשי רמות רוחא ולא אמר בדיניהו כך הוא אע"כ אה"נ אי בדיניהו כך הוא הרי הוא קונה מן התורה וברפ"ב דבכורו' דקאמר בדיניהם שפסקה להם תורה לא בעי למימר בדיניהם ממש כי יודעי' הי' שלא הי' המנהג לקנות בכסף, אבל הא נמי ליכא למימר שהיה מנהג שופטיהם לקנות במשיכה ואפ"ה קאמר ר"ל דאזלי' בתר דין שפסקו תורה ולא בתר דיניהם ז"א הא קיי"ל ב"ק קי"ג ע"א ישראל וגוי שבאו לדין אומרי' לו כך דינכם ע"ש נמצא אם הי' מנהגם ודיניהם לקנות במשיכה אינו יכול לחזור דאומרי' לו כך דינכם וממילא יתחייב בבכורה אע"כ לא היה שם שום מנהג אלו דברי הרמב"ן ז"ל. ונעלם זה ממג"א סי' תמ"ח, וכ' בעה"ג הא דאזלי בתר דין גוי יש להוכיח כן מהא דבכורו' י"ד ע"א ופ' איזהו נשך גאי צאן ברזל ולדי ולדו' וזה ודאי אינו אלא משפט גוים ובצ"צ כ' דהתיב אלמות ולא במשפט אמנם בחולין ל"ט ע"ב כ' תוס' אלמות אינו אלם מדרבנן להחמיר ולא להקל ע"ש אך יפה כ' בעה"ג דקנין דדיניהם מהנ' אי קונה הפרה באמת דבהא מיירי הש"ס אבל אי מקנה רק להפקיע מבכורה או מחמץ וקנינים כאלו אינם בנימוסיהם קנין כלל רק עפ"י דתה"ק בהא בודאי לא ניזיל בתר דיניהם:

ולכאורה צע"ג כיון דאמימר ס"ל ע"כ גוי קונה בשניהם א"כ מאי קאמר בבכורו' הניחא אי ס"ל כר"י וכו' הא גם אי ס"ל כר"ל נמי נימא ישראל במשיכה ולגוי בתרתי וי"ל בשלמא אי ישראל בכסף ולגוי במשיכה י"ל גם בכסף מק"ו דגופו בכסף ממונו לא כ"ש ואי משום דמיון עמיתך בחדא גוי נמי בחדא אין זה כדאי לעקור ק"ו אבל אי ישראל במשיכה ונכרי בכסף אין לומר במשיכה ג"כ כיון דליכא ק"ו אמשיכה אין לעקור הדמיון ישראל בחדא ונכרי בחדא:

משיכה בנכרי קונה מדלא אמר גוי קונה במשיכה ש"מ דבין גוי מישראל ובין ישראל מגוי קאמר לכן מסיים רש"י וכן ישראל מנכרי ומשו"ה פריך בפשיטות מגרוטאות. ודעת תוס' דמדישראל בכסף נכרי במשיכה ולא ניחא להו למימר דאמימר בדיניהם של נכרים קאמר ומשו"ה מייתי שפיר ראי' מפרסיים גופי' דדינייהו הכי הוא דבבכורות משמע להדי' דאמימר אקרא דעמיתך סמיך ע"ש אבל צע"ג דלפי מאי דקיי"ל ופסקו רוב הפוסקים דגזילת גוי אסור מן התורה וגם דעת הרמב"ם כן דלא ככ"מ וכמ"ש כל האחרונים ועיי' תשו' ח"ץ סי' כ"ו וא"כ איצטריך עמיתך למעוטי אונאה ולא מימעט נכרי מדיני קנינים דישראל וא"כ אמימר כר"ל ובין ישראל ובין גוי במשיכה ולמאי דקיי"ל כר' יוחנן בין ישראל בין גוי בכסף אלא בישראל תיקנו משיכה משום שלא יאמר נשרפו חטיך בעלי' ובגוי שאין ב"ד יכול לתקן להם נשאר כסף וזה באמת דעת רבנו חיים בתוס' ב"מ מ"ח ע"ב וכבר הקשה זה במהר"מ א"ש בתשו' ח"ב סי' נ"ב ע"ש:

והנלע"ד דהתם בבכורו' כ' תוס' ד"ה מיד עמיתך סתם הקנינים הם בכסף להמוכר ובמשיכה ללוקח שזה רוצה במעותיו וזה בחפציו ועל א' מב' קנינים אלו רמזה תורה והנה ר"ל למד מפשטי' דקרא מיד עמתך לשון משיכה וממילא לגוי באידך שהוא כסף ולר"י דבר תורה מעות קונות ונדחקו תוס' מנ"ל ונדחקו כיון שרוב קניני תורת בכסף ע"ש וממילא לגוי במשיכה ונ"ל דצריך לזה הדוחק אי ילפי' מקנה מיד עמתך אבל אי אמרי' גזל גוי אסור ואיצטריך הך עמתך למעוטי גוי מאונאה דהאי מיד אאונאה קאי דבר המיטלטל מיד ליד למעוטי קרקע מאונאה ודרשי' נמי הך עמיתך למעוטי גוי מאונאה. א"כ ניליף קנינים מרישא דקרא כי תמכרו ממכר לעמיתך וסתם מוכר אכסף יהיב דעתי' א"כ קרא אכסף קאי ושפיר אמר ר"י מעות קונות ואהא קאמר לעמתך אבל לגוי במשיכה וא"ש אמימר כר' יוחנן דדבר תורה מעות קונו' וס"ל גזל גוי אסור ואפ"ה לנכרי במשיכה מדכתי' ממכר לעמתך וא"ש:

ובס' קרבן אשם ראיתי שכ' דס"ל דנכרי והקדש מחד קרא נפקא ע"ש בבכורו' הנה עיי' בפסחים ה' ע"ב ממעטי' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרי' ושל גבו' כ' תוס' מזה דממעטי' הקדש ונכרי מחד קרא מיהו אינו דומה דבין הקדש ובין נכרי אינו שלך אבל הכא נכרי אינו עמתך ולא אחיו מצד שפלותו וההקדש מצד גבהותו ואינו דומה לזה למעוטי מחד קרא והסברא אינו נותן שיהיה מותר להונות ההקדש וצריך קרא מיוחד:

ומהרי"ט אלגאזי הקשה איך פשיטא לש"ס השתא גזילו מותר אונאה לא כ"ש הא רבא אמר ר"פ איזהו נשך גזל מאונאה לא אתי' דאונאה לא ידע דמחיל משא"כ גזל דידע דמחיל ולא תי' כלום ולפמ"ש תוס' שם בבכורות דמ"ד גזילו מותר היינו דלא ידע כגון גניבה אבל דידע אסור מקרא וחשב עם קונהו א"כ ה"נ מגניבה דלא ידע מיירי ולק"מ ודע דפי' שם בשיטה מקובצת דלא ידע דמחיל פי' אפשר שלא יודע לו לעולם אונאתו וגזל ידע ואפשר שלבסוף ימחול ע"ש:

נחזור לדידן דרבנו חיים מפרש דלמ"ד גזל אסור ואיצטריך קרא לאונאה א"כ גוי קונה ומקנה בכל א' משניהם בין במעות ובין במשיכה ולא ס"ל כסברת ר"ל מה עמתך בחדא אף נכרי בחדא דס"ל לא מיירי תורה בב"נ וכן הקשה יש"ש בב"ק למ"ד גזל גוי אסור לא מיירי תורה בב"נ ותי' חכם צבי סי' כ"ו דתורה משום ישראל דלא נתאכזר ולא נגזול אפי' מב"נ ע"ש אבל למוד דלעמיתך נהי לגופי' איצטריך לומר לעמתך נאמר זה ולא לגוי אבל להורות במה יקנה הגוי וללמוד מדיוקא כי היכי דלישראל בחדא נכרי נמי בחדא זה לא נאמר וא"כ מסברא תצונה קונה הוא בכל א' משני הקנינים הפשוטים שהם מעות ומשיכה כדלעיל:

אלא שהתו' הקשו שם בב"מ אשיטת רבנו חיים מברייתא דבלן הא ספר לא ובגליון ש"ס שלי כתבתי ותוכן דברי דהרי פליגי הרי"ף והרז"ה דלהרי"ף לגמרי עקרו קנין כסף אפי' לענין אונסי' ומייתי ראי' מס"פ או"ב דמת למוכר ולדבריו י"ל ה"ה לענין הקדש ומעילה עקרוהו חכמים ולק"מ מדיוקא מבלן הא לספר מועל דבכל מידי דשייך משיכה עקרוהו לקנין כסף לגמרי אפי' היכי דלא שייך נשרפו חיטך כגון ספר דלא פלוג רבנן אך רבא דמייתי ראי' מבלן לדר"ל ס"ל כרז"ה דלא לגמרי עקרו קנין כסף דמחייב לוקח באונסי' אי לא הדר בי' מקמי' דנאנס וכיון דלא נעקר לגמרי מועל בהקדש ג"כ וכמ"ש תוס' בפשיטות לעיל ס"ג ע"א ד"ה והא וכו' ע"ש ועיי' תוס' פסחים כ"ט ע"א ד"ה ואין וכו' ואין לתמו' וכו' ובסוכה למ"ד ע"ב ד"ה שינוי וכו'. ופשוט לי דאמוראי דס"פ או"ב פליגי בהכי בפלוגתת הרי"ף והרז"ה דאלת"ה מה יענו ס"פ חלון דליכא אוקמתא אלא דאוקמו' אדאורייתא ומ"ט נאדו מהך שינוי' בס"פ או"ב אע"כ משום דהתם תנן מת למוכר ואינהו ס"ל כהרז"ה, ועכ"פ מיושב ק' דבלן:

א"נ י"ל לפמ"ש תוס' ב"מ מ"ג ע"א סוף ד"ה מאי נהי מעות אינו קונה מ"מ המוכר מותר להשתמש בו טרם שיחזור בו הלוקח א"כ מסברא דמשו"ה מעל ושפיר הוכיח רבא מדיוקא בלן אבל ספר לא ולר' יוחנן למעול אע"ג דעקרוהו רבנן מ"מ היתר תשמיש לגרום מעילה מיהו איננו אלא לכאורה כר"ל אבל לק"מ לר' יוחנן דבשיטה מקובצת שם הסביר בשם הרשב"א דמ"מ אין בו דין מעילה ע"ש והכי ס"ל לר' יוחנן ולק"מ מבלן:

ועיי' ב"מ ר"פ האומני' פליגי ר' דוסא ורבנן אי פועל גופו קנוי לשעתו כקונה עבד עברי דלרבנן גופו קנוי ולפ"ז לק"מ מספר דלא משום כליו אלא משום גופו ועבד עברי נקנה דכסף משו"ה ס"ל לחד ברייתא ספר מעל ואידך ס"ל כליו קונה ולא מעל ולא הוה צ"ל חדא בנכרי וחדא בישראל או חדא כר"ש וחדא כרבנן עיי' ובחי' הארכתי:

ולקמן בשמעתין כ' תוס' דהמקשן דגרוטאו' הוה ס"ל דגוי בעי תרתי משיכה ומעו' ויש להסביר דאע"ג דאמרי' התם אליבא דר"ל דזה א"א דגופו בא' ממונו בשתים מ"מ נ"ל די"ל נהי בישראל קונה מעות ולא חש רחמנא שיאמר ישראל לחברו נשרפו חטיך בעלי' ורבנן הוא דחשו אבל מן התורה לא חיישי' מ"מ בנכרי חש רחמנא בין ישראל לנכרי ובין נכרי לישראל יאמר נשרפו חטיך בעלי' ע"כ בעי תרווייהו כי מעות הוא עיקור הקנין וגם משיכה משום שלא יאמר לו נשרפו חיטך בעלי' (ומיהו לא חיישי' אלוקח שיאמר למוכר דלא שכיח שיתן לו פירות טרם שיתן מעות) ואמנם התם בבכורו' ריש לקיש קאמר לי' דלית לי' האי חששא דנשרפו חיטך ע"כ שפיר קאמר גופו בא' ממונו בשתים אבל המקשן דגרוטאו' שפיר הוה ס"ל דבעי' תרווייהו מטעם הנ"ל:

מ"מ לדינא אי נתן מעות איכא דעת רש"י דישראל במשיכה ונכרי במעות ודעת רבנו חיים בתו' דב"מ דתרווייהו במעות ודעת תוס' דשמעתין דנכרי או בכסף או במעות וכן דעת הרמב"ם וכן הרמב"ן במיוחסת הנ"ל וא"כ בדיעבד והפ"מ ויש צירוף התירי' אחרי' יש לסמוך ואי הי' קנין פרה ממש ולא רק להפקיע איסור בכור יש לצרף ג"כ אם בדיניהם כסף או אפי' סטומתא קונה ויבואר עוד לפנינו אי"ה:

תדע דהני פרסאי שדרי פרדשנא וכו' כ' תוס' במתנה ומציאה לכ"ע קונה במשיכה ולקמן דהקשה מגזל פחות מש"פ נדחקו תוס' ע"ב ע"א ד"ה ומאי וכו' ע"ש, אמנם פירש"י דבכורו' גילה לנו האמת דכדפריך התם דלמא נכרי כלל כלל לא פירש"י עד שתיכנס לרשותו דודאי אפי' לא ניתנה תורה ולא חידשה לנו קנינים וכי היה עלמא דהפקרא כמו בדור המבול ומלאה הארץ חמס אלא לא נקנה הדבר עד שנכנס לרשותו ממש לא מטעם חצרו אלא לרשותו כאדם העושה בשלו ואז הוא שלו הן מציאה הן מתנה ובמקח אחר ששילם להמוכר כל מעותיו ונסתלק הוא ואח"כ לקחו זה לביתו ורשותו ממש נגמר הענין והקנין וחידשה תורה דמעות לחוד קונים אפי' קצת מעות בתורת קנין ואפי' עדיין החפץ ביד המוכר מ"מ כבר נגמר הקנין או משיכה היינו הגבה' אפי' ברשות מוכר או מושכו קצת ד' אמות בסימטא ואו מוציאו מרשות מוכר קצת אפילו אינו מכניסו לרשותו ממש מ"מ קנה וכן חצירו קונה לו מטעם יד ושליחות וכל זה מחודש מן התורה אבל כשמכניס לרשותו ממש במתנה ומציאה וכן במקח אחר שכבר שילם כל מעותיו זה קונה בודאי לא מטעם חצירו ושליחות וידו אלא מטעם הכנסה לרשותו ובזה יובנו דברי הרמב"ן הובא בשיטה מקובצת פ' הזהב דלמ"ד ליכא משיכה בגוי מציאה ומתנה קונה בחצרו והקשו עליו אם אין משיכה איך יקנה חצרו ולהנ"ל ניחא. וכן מהר"ש קוידנויר בתשובת נחלת שבעה סי' ל' תמה מה יועיל שכירת מקום לחמץ ובכור הא אין שליחות לגוי וע"כ תיקן הוא למיקני באגב ע"ש ויבואר לקמן אי"ה ולהנ"ל לק"מ כיון שהכניס החפץ לביתו וחצירו ממש הרי הוא שלו אליבא דכ"ע. ולפ"ז מ"ש תוס' בכורות סוף ד"ה מיד עמתך דמצינו משיכה במציאה והפקר לא ידעתי היכן מצינו דבמציאה כתיב ואספתו אל תוך ביתך אך בגנב כתי' תמצא בירו הגניבה וידו היינו משיכה ומתחייב באחריותו:

ועוד שם פירש"י בבכורות ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו פירש"י בעדרו עכ"ל והוא תמוה מה רצה בזה ואמנם עיי' תוס' ב"ב נ"ד ע"ב ד"ה וישראל וכו' שהקשו וכי ישראל שוטה הוא ויניחנו הפקר ומסתמא דעתו לקנות בכסף ותי' דלעולם דעתו כמו שרגיל עם ישראל חברו והקשו תוס' א"כ בבכורות נמי לא קני בכסף שדעתו במשיכה כמו עם ישראל חברו ותי' דמיירי שאמר בהדי' בדיניהם וצע"ג א"כ מאי פריך מגרוטאות התם לא מיירי שאמר בדיניהם ודעתו כמו עם ישראל חברו במשיכה. והנלע"ד דהתוס' שם נמי לא אמרו אלא משום דבלא"ה ישראל לא סמך דעתי' אהגוי בלא שטר ומצורף לזה שכל קנינו עם ישראל חבריו נמי בשטר ע"כ לא נימא אנן סהדי דדעתו היה לקנות מגוי בכסף לחוד זה לא נימא אבל במטלטלי' דכ' סמ"ע רס"י קצ"ד דליכא למימר דאסתלק לי' והוה הפקר דישראל לא סמיך דעתי' דכיון דאי בעי יכול ליקחם מיד לביתו סמיך דעתי' לקנות בכסף וא"כ לא קשי' מידי ק' תוס' מבכורות דהתם במטלטלי' איירי ושפיר מקנה וקונה מגוי בכסף לחוד ולא נימא דדעתי' כמו שקונה מישראל חברו ולא מקשו תוס' מידי אלא דלכאורה לא שייך סברת סמ"ע אלא בחפצים מועטים אבל הלוקח בהמתו ולא נקיט פרתו משמע שלוקח כל עדרו ואיכא כמה וכמה ואפי' למאות ורועות באפר ואינן נכנסו' לבית לעולם כדאי' ס"פ משילין ולא שייך סברת סמ"ע ושפיר הקשו תוס' והוצרכו לומר דאמר בהדי' בדיניהם ומ"מ פריך שפיר מגרוטאות שהם חפצים מועטים דלא מיסתפי מהגוי דהרי מצי ליקחם מיד לביתו ולא צריך להתנו' שיהי' בדיניהם כי אעפ"י שרגיל עם ישראל חבירו במשיכה מ"מ בנכרי בכסף ופריך שפיר:

והרמב"ם דפסק גוי בין בכסף בין במשיכה הקשה לח"מ ממ"ש פ"ד מע"ז גבי גרוטאות אם נתן מעות יחזיר ואם משך אע"ג דמשיכה קונה מ"מ יחזיר דהוה כמקח טעות ואם משך ונתן מעות לא יחזיר וק' הא גם מעות קונות מ"ט כ' במשיכה אע"ג דמשיכה קונה ולא כ"כ במעות י"ל דהא הוה מקח טעות ואפי' בעביד תרווייהו כסף ומשיכה מעיקור הדין יחזיר רק משום דמחזי, ע"כ ברישא דמעות לחוד ואין ישראל רגיל לקנות במעות לעולם דהא עקרו חז"ל קנין כסף א"כ פשיטא דליכא שום מיחזי משא"כ במשיכה דרגיל ישראל לקנות ה"א דאסור משום דמחזי קמ"ל דכל עלמא ידעי' דהוה מקח טעות אך באיכא תרווייהו מחזי כמוכר ע"ז שלו לגוי. ובהל' בכורות כ' רמב"ם לשון בדיניהם כלשון הש"ס ור"ל דבדיננו עקרו קנין כסף משום נשרפו חטיך בעלי' אבל בדיניהם לא עקרו חכמים והניחו על דין תורה דכסף נמי קונה בנכרי:

ועיי' ספ"ט דתרומות כ' הרמב"ם יראה לי וכו' ע"ש נ"ל דאין להאכיל כרשיני תרומה אא"כ שתהיה קנין כספו של כהן וגם שהכהן יהנה מזה הפטום וע"כ כיון שעקרו קנין כסף אעפ"י שהכהן נתן הכסף לישראל מ"מ לא הוה קנין כספו של כהן וכשישראל נתן מעות לכהן אעפ"י שאכתי הוה קנין כספו של כהן מ"מ אסור לכהן לעבוד בבהמה עבודתו וע"כ לא יפטמנו לטובת ישראל וק"ל:

רב אשי אמר וכו' עיי' תוס' וממ"ש בבכור שיקנה לו רשות ואח"כ ימשוך הבהמה לאותו חדר ולא בקיצור שיקנה באגב בכל מקום שהיא דהא לא בעי' צבורי' משמע דס"ל לתוס' דגוי איני קונה באגב וכן משמע בתוס' ב"ק י"ב ע"א דאגב לאו דאורייתא וקרא ערים מצורו' ביהודה אסמכתא בעלמא הוא וא"כ הגאון מהרש"ק בתשו' נחלת שבעה סי' ל' לא הועיל במה שתיקן להקנות באגב, מ"מ הרמב"ן במלחמות ה' בפסחים בסוגי' דהרהינו פשיטא לי' דגוי קונה באגב וכ"כ בש"ג ומייתי לי' מג"א תמ"א סק"א ע"ש:

ומה שנתקשו בעלי התשוב' מ"ט לא תקנו ליתן הפרה במתנה דקונה במשיכה כבר כתבתי אי אין משיכה קונה בגוי גם מתנה ומציאה אינו נקנה אלא בהכניסו לרשותו ממש והיינו שכירת מקום. ודלא תיקנו להפקיר אע"ג דבתוספתא פ"ב דבכור' מבואר דהפקר פטור מבכורה מ"מ הפקר כל דהו לא מהני כמו דמהני הפקר דביטול חמץ אלא צריך להפקיר ממש להוציאה מביתו ולהניחה ברשות הרבים עד שתלד ומשו"ה לא עביד כן רב מרי בר רחל בבכור' ג' ע"ב וע"ש פירש"י ד"ה קנין גמור וכו' ע"ש משם מבואר דס"ל לרש"י הלכה משיכה בישראל וגוי בכסף ונראה דגרס ר' יוחנן אומר משיכה ור"ל אומר מעות וגרס בכל דוכתא ר' יוחנן במקום ר"ל כי כן הוא בירושלמי פ"ח דשביעי' ועיי' פי' קרבן העדה פ' משילין הלכה ה' וכן גרס מרדכי פ' הניזקין וכן משמע ברש"י דשמעתין ד"ה אבל לא יין ביין וכו' ע"ש, אבל ממ"ש בחולין ל"ט ע"ב ליכא למשמע דהתם אליבא דרב אשי דס"ל בשמעתין אין משיכה בנכרי ותוס' התם נמי מפרשי כן לפמ"ש דרב אשי הדרי בי' לגבי רבינא וס"ל משיכה קונה ע"כ מפרשי דברי רב אשי דהתם בין קודם דהדר בי' בין לבתר דהדר בי' וגם פירש"י דקדושי' שכל קנינו בכסף יש ליישב דהרי רש"י פי' דבר תורה מעות קונות היינו הקדש והקשו תוס' מהקדש לא ילפי' אלא מעבד עברי ושארי קניני' וי"ל גם רש"י ס"ל אלא כיון דסתם קרא לישראל בחדא ולנכרי באידך ומצינו בין בישראל בין בגוי קנין גופו בכסף א"כ הקדש יכריע שקנינו של ישראל בכסף וממילא גוי במשיכה וא"כ התם בקידושי' טרם דמייתי דע"ע נקנה בכסף מאמה עברי' א"כ לא מצינו כסף אלא בגוי מכסף מקנתו ובישראל לא מצינו כי מהקדש לא ילפי' א"כ גוי כל קנינו בכסף וישראל במשיכה אבל למסקנא דמצינו בכסף מפורש בישראל א"כ כסף דהקדש מכריע דישראל בכסף ונכרי במשיכה ומורי בהפלאה הקשה שם לפירש"י מאי פריך התם למאן דלא יליף שכיר שכיר וכו' הא מאן דלא יליף היינו ר"א ואיהו ס"ל ס"פ חלון מעות קונו' ולהנ"ל ניחא דלמסקנא דמצינו כסף בישראל אה"נ מעות קונות אבל להס"ד ה"א נכרי כל קנינו בכסף וק"ל:

שקילו זוזי מינייהו וכו' כ' תוס' דאמרי לי' אנו מקנים המעו' מעכשיו והיין יהיה שלנו מעכשיו וצ"ע במאי יקנו היין הא מעות אין קונו' ונ"ל דהומ"ל בפשיטות המעות יהיה לכם מעכשיו אחר שיקנו היין אלא רב ס"ל רפ"ב דקידושי' דהוה ספק תנאי ספק חזרה אך בכתובו' דף פ"ב ע"א מסקו תוס' דע"כ לא קאמר רב אלא אם לא אמר מעכשיו לבסוף אבל אם אמר מכאן ועד שלשים יום מעכשיו מודה רב דתנאי הוה וא"כ זו היא כוונת תו' דשמעתין דהמעות יהיה שלו מעכשיו לכשיקנה היין אלא שצריך להזכיר מעכשיו לבסוף ולשון התוס' צריך הגה' קצת אבל זה הוא האמת לפע"ד: