חידושי חתם סופר על עבודה זרה סו:

ריחי' חלא וטעמא חמרא חלא וכו' לפענ"ד בפשיטות דזה גופי' פלוגתייהו בריחא מילתא דכיון דס"ל לאביי ריחא מילתא ואלו הי' אפשר לקלוט הריח הזה בפיו או בחוטמו הי' אסור ע"כ הוא עצמו נקרא חלא לענין קידוש ובהמ"ז משא"כ לרבא ולפ"ז מוכח מזה דלאביי ריחא מילתא אפי' מעורב בדבר אחר ואינו בעין כבבת תיהא ולרבא ריחא לאו מילתא אפי' אינו מזיקו ואהא סובב השקלא וטרי' דמייתי רבא מכמון והוצרך אביי לומר מיקלא קלי ומ"מ לא הוה מצי לאתויי התם בפסחים הך פלוגתא דחמרא לגו חלא משום דאיכא למימר כק' תוס' דב"ב הנ"ל כיון דמוכרי יין בחנות קרו לי' חמרא פליגי אי אזלי' בתר שמא ולא תלי' כלל בריחא מילתא והא דבת תיהא לא מצי לאתויי' התם מטעם שכ' תוס' לקמן אבל מ"מ האמת כנ"ל:

בת תיהא וכו' להתוס' מיירי ששואב בחוטמו וכ"כ להדי' לעיל י"ב ע"ב ואפ"ה הוה כשותה והר"ן כ' דמיירי ששואב בפיו ולדינא אין נפקותא בזה ולבאר דברי תוס' והר"ן אומר דהתוס' כ' דע"כ לא מטעם הנאה אסרי' לי' דאע"ג דדבר שאין עיקרו להריח הוה שלא כדרך הנאתן מ"מ הכא ביי"נ נימא אפי' שלא כד"ה אסור דז"א דכיון דמזיקו והוה קלקולו יתר על תיקונו לא מיתסר משום הנאה והתוס' הכריחו זה דאל"כ לא מייתי מכמון דאע"ג דמיירי הכהן היסק התנור בכמון שלו ואפה בו פתו מ"מ אח"כ כשאוכל ישראל הפת האכילה לא הוה הנאה של כילוי ויש קצת לפקפק על זה ולומר כיון שהכהן הסיק בכמון כדי שילקוט הפת הריח ההוא א"כ אם הישראל אוכל הפת הרי מכלה הכמון של כהן שנתן לתוך הפת וכן משמע קצת בר"ן דלא מייתי ראי' מכמון אלא מפת חמה וחביות פתוח לקמן מיהו ממ"ש לקמן גבי שבח עצים בפת משמע דגם כמון לא הוה הנאה שם כילוי ומתוס' ב"ק קט"ו ע"א משמע גם שניהם הוה הנאה של כילוי ע"ש, נחזור להנ"ל דמזה הוכיחו תוס' דלא משום הנאה אתאינן עלה והר"ן הוכיח עוד הכא במס' ע"ז והתם בפג"ה דמדאמרי' בכלאים ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני החמה ולא חיישי' לרשיעי שיכוון א"כ אי ס"ד טעמי' דאביי משום דנהנה לא ה"ל לאסור בהחלט אלא ה"ל למימר מותר לשאוב לבדוק ובלבד שלא יתכוון להנות מן הריח ואדברי רבא שמתיר להדי' נמי קשה נהי ריחא לאו מילתא היא מ"מ נהנה מיי"נ הוא ואם אתה מתיר לו בסתם ואין אתה מזהירו שלא יתכוון להנות הרי יתכוון ליהנות ופשיטא דאסור ליהנות לכתחלה ואיך סתם רבא והתיר לכתחלה אע"כ מוכח דאין כאן הנאה שהרי מזיקו ותוס' דלא הביאו ראי' זו אפשר ס"ל דה"ל פסיק רישא וס"ל גם בהנאה שייך פסיק רישא דלא כהר"ן ועיי' ר"ן ס"פ שמנה שרצים הארכתי בזה במקום אחר ואין כאן מקומו ויש לעיין קצת במתני' מס' אבות לא הפילה אשה מריח בשר הקודש משמע דנהנית מהריח עד שהשתוקקת לאכול ממנו ונעשה נס ולא הפילה והוה לא אפשר וקמכוון או פסיק רישא וע"ש תי"ט בשם רש"י ובגליון תוספות חדשי' במשניות שם ואין כאן מקום לקבל אריך:

הדרן לקמייתא דמשום הנאה ליכא רק דהוה כשותה ממש אע"ג דמזיקו וקיימא לן השותה שתיה גסה פטור והכא כיון דמזיקו ה"ל שתייה גסה מ"מ כיון דהיין עצמו דהריח אתי מיני' אינו מזיקו ואלו הי' שותה אותו לא הי' מזיקו ע"כ אסור גם הריח ולכאורה הו"מ למימר בהך סברא פליגי אביי ורבא ולכ"ע ריחא הנכנס בגופו מילתא היא אלא רבא ס"ל כיון שמזיקו לא אזלי' בתר היין דאינו מזיקו אלא בתר הריח אלא כיון דרבא עצמו אמר מנא אמינא לה מכמון ש"מ מודה לאביי בסברא זו כיון דהיין אינו מזיקו גם הריח הי' אסור אלא דלאו מילתא היא והיינו שכ' תוס' לקמן דלרש"י שכ' דראוי הי' לפסוק כרב משום דתני' כוותי' רק משום דהלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם על זה כ' תוס' דהאי פלוגתא דבת תיהא אינה מתנגדת להתני' כוותי' דרב דאפי' אי פסקי' כרב בבשר שחוטה עם בשר נבלה כדמוכח מתני' אין צולי' ב' פסחים מ"מ אין זה מתנגד לפסקא דבת תיהא דנהי דטעמי' דרבא משום דריחא לאו מילתא כדמוכח מדאמר מנא אמינא לה מכמון מ"מ אנן לא ס"ל כוותי' מטעמי' אלא משום דהריח מזיקו וה"ל שתי' גסה ומשו"ה לא הומ"ל הלכתא כוותי' דרבא בר מיע"ל קג"ם ובת תיהא דהרי גם בבת תיהא הל' כוותי' ולא מטעמי' ולא תיקשי נמי לימא לבר מכמון ז"א דכמון איננו מחלוקו' אביי ורבא דאפשר אביי מודה בכמון וכיוצא בו ולא פליג אלא בבת תיהא שנכנס לגופו משא"כ בכמון שמתערב בדבר אחר והא דאמרי' ואביי שאני התם דמיקלי קלי לא אביי עצמו אמר כן אלא סתמא דתלמודא אמר אי נימא דאביי ס"ל ריחא מילתא אפי' בדבר המעורב יכול הוא לדחויי ראיה דכמון ולמימר מקלי קלי אבל אינו מוכרח א"כ אין כאן פלוגתת אביי ורבא ולא הומ"ל לבר מיע"ל קג"ם וכמון. והיינו דאמרי' דאביי מי לימא תנאי היא פי' מי לימא אביי לא אמרו אלא בשואב בעין ולא בתערובות ובאמת לא צריך לשנויי מקלי קלי או דלמא אביי אמרו במעורב וצריך הוא לשנויי דמקלי קלי והוה כתנאי וכן מבואר בלשון רש"י עיי' עליו ומסיק ש"ס דלא צריכי' לזה דלעולם אין אביי כתנאי דמי לא אמר ריש לקיש וכו', הנה בארתי דברי תוס' בעזה"י ואולי לזה נתכוונו מהרש"א ומהרמ"ל ודי שזכיתי להבין דבריהם:

והנה בתוס' ב"ק קט"ו ע"א הנ"ל סוף דבריהם משמע שמחלקי' בין שואב ומריח בעין לנכנס בתוך המאכל ואוכלו:

ולהסביר הענין דהרי אפי' למשקי' היוצאי' מן האיסורי' לולי קרא לרבות השותה לא היה נאסר עיי' חולין ק"כ ע"א ונהי הנאה מיקרי כמ"ש שם תוס' אחמץ ע"ש מ"מ אוכל לא מיקרי מכ"ש השתא נמי דמרבי' שותה ומכ"ש ביין דתירוש ויצהר משקה כמותן אבל עכ"פ ריח מהיכי תיתי לאסור אך תוס' בבכורות וי"ו ע"ב מבואר דעכ"פ כשחוזר לתוך המאכל ואוכלו או הקפה הציר ה"ל כמאכל ולא כשותה וא"כ ה"נ מזלף דמריח ולא נכנס למאכל קיל מכמון ופת חמה אחבי' פתוחה וק"ל:

והנה בהל' גדולות סוף הל' דם כ' דריחא לאו מילתא קרא מסייעא מדאוסר משרת משמע הא מריח לא איכפת לן וצ"ל דלא בא להכריע בין פלוגתא דתנאי ואמוראי אלא ס"ל דעכ"פ מוכרח דליכא אי' דאורייתא ולא פליגי אלא בדרבנן ואזלי' להקל א"נ י"ל למאן דיליף מג"נ אה"נ איכא למימר גילה רחמנא טעמא ה"ה ריח והיינו טעמא דר"מ דהא ס"ל נטל"פ אסור וג"נ לאו חידוש הוא וילפי' מיני' טע"כ ומשרת להיתר מצטרף לאיסור וה"ה ריחא אבל למאן דס"ל ג"נ חידוש הוא ולא ילפי' אלא ממשרת מוכח דריחא לאו מילתא היא כלל ורב ואביי אפי' אי לא ס"ל נטל"פ אסור מ"מ אפשר דילפי' טע"כ מג"נ בסוגי' דפסחים א"נ מבב"ח כאביי בסוגי' דטפת חלב אבל אנן לא קיי"ל הכי אלא ילפי' ממשרת ומוכח ריחא לאו מילתא ועיי':

תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה למ"ש תוס' בב"ק דמשמע מאיסור הנאה מיירי א"כ תיקשי ק' תוס' הא איכא שבח עצים וצ"ל דהסיק בשרביטי' ועצי הכמון והפרי בעצמו ג"כ בתוך השרביטי' וה"ל לענין שבח עצים זוז"ג ומ"מ לענין הנאת הריח נהנה מריח הפרי הוא הכמון שבשרביטי':

והנה תוס' הוכיחו ממבשל בשבת וכ' ר"ן דבבישול לא מצינו שבח עצים ודבריו תמוהי' ממשנה שלימה מס' ערלה פ"ג משנה ד' המבשל וכו' ע"ש ולפע"ד אין כוונת הר"ן דבבישול ליכא שבח עצים דמי הגיד לו זה אך הא מסקי' פ"ב דפסחים דלמ"ד זוז"ג מותר ליכא שבח עצים אלא באבוקה כנגדו ע"ש וצ"ל אע"ג דעדיין חרסי התנור מסייעי' מ"מ כיון דאבוקה כאן האש מנצח כח התנור וה"ל חד גורם כ"כ תוס' בשם ירושלמי בפסחים ע"ה ע"א ע"ש וס"ל דבבישול שהאבוקה מבחוץ והתבשיל מתבשל מרתיחת חרסי הקדרה בזה ה"ל זוז"ג אעפ"י שהאבוקה כנגדו וא"כ מתני' דערלה אתי' כמ"ד זוז"ג אסור ודמבשל בשבת אתי' כהילכתא כמ"ד זוז"ג מותר וא"ש:

ואביי שאני התם דמיקלי קלי איסורא פי' שאין אבוקה כנגדו אלא גרפו לתנור וה"ל ריח הנקלט בכלי ואינו אוסר והא דאמר שאין טעם כמון אלא ריח כמון פי' אלו הי' כמון דבר הנבלע בחרסים כמו שומן האלי' וכדומה הי' אסור משום טעם הנבלע בחרסי' כמו תנור שטשו באלי' ואם הסיקו תנור בבשר נבלה וגרפו ואפו בו הפת אסורה משום טעם הנבלע בחרסי' אבל הכא אין טעם כמון אלא ריח כמון וריח כלי אינו אוסר, ובתשו' חו"י סי' ה' הוכיח זה ממס' זבחים צ"ה ע"ב צלאו באויר תנור מהו דהוה בישול בלא בלוע וק' תיפוק לי' משום ריחא אע"כ ריח כלי אינו אוסר ע"ש וצ"ל בעלמא אינו אוסר אבל בקדשים אוסר ואיננו גז"ה בישול בלא בלוע אלא משום הריח נעשה נותר בדופני חרסי התנור ומיושב ק' תוס' שם צ"ו ע"א ד"ה אלא קדרות וכו' ע"ש דלהנ"ל לא הוה גז"ה אלא משום ריח הכלי וע"ש צ"ו ע"ב תוס' ד"ה בישל וכו' וק"ל ומיושב נמי ק' טה"ק שם ממתני' שם צ"ז ע"א בישל בו קדשי' וחולין בנ"ט וקשה מה מהני ס' הא עכ"פ איכא בישול בלא בלוע ולהנ"ל דטעמא משום ריח הכלי ואפי' תימא לענין ריח לא מהני ס' מ"מ הא כ' רשב"א אין ריח המתבשל אוסר עמג"א רס"י ת"מ:

וכ' תוס' בתנור גדול ליכא ריח ומותר בב"ח או של נבלה וצ"ל תנור דכמון לא שייך לומר דמייני בגדול דהא קאמר אלא ריח כמון משמע דריחא איכא אלא שאינו אוסר וממ"ש תוס' בב"ח וה"ה נבילה וק' פשיטא מה לי בב"ח או נבלה נראה דרמזו למ"ש בתשוב' מיי' ומרדכי דתנור גדול הריח שמתפשט בו אינו אלא כמו נ"ט בר נ"ט ע"ש וה"א נ"ט בר נ"ט אינו מותר אלא בב"ח דהתירא בלע אבל לא באיסורי' קמ"ל אפי' נבלה נמי דהוה טעם קלוש מאוד דאפי' באיסו' כי האי גוני שרי עמג"א רס"י תנ"א ומ"מ נ"ל דלרב דס"ל בעלמא נ"ט בר נ"ט אפי' בב"ח אסור מכ"ש באיסורא משו"ה התם בפסחים כדמחסר ברייתא לרב ומוקי לי' בשתי קדרות לא מצי לשנויי ולחסר ולאוקמי בתנור גדול משום דלרב דנ"ט בר נ"ט אסור גם תנור גדול אסור:

ומיושב נמי דמייתי דפת בפת אינו אוסר מלחמי תודה שאפו מצה וחמץ בתנור א' אע"ג די"ל תנור של מקדש החזיק י"ב עשרונים וליכא משום ריח ולהנ"ל ניחא דמ"מ תיקשי למ"ד נ"ט בר נ"ט אסור וריחא מילתא מה יענה רב ללחמי תודה אע"כ פת בפת אינו אוסר:

והש"ך רס"י ק"ח הקשה אפוסקים דס"ל אפי' פת בפת אוסר א"כ אמאי אמר רב אפי' איסור כחוש לימא אפי' שניהם כחושי' ומהתימה דגם להתוס' תיקשי דהא מודה תוס' בחמץ בפסח עכ"פ אוסר פת בפת ואפי' בתנור גדול משום דמשהו איכא ולרב כל מב"מ במשהו א"כ לימא אפי' שניהם כחושי' וק' זו הקשה הגאון מה"ו ליב קאסוויץ זצ"ל הובא בצל"ח ולפע"ד ליישב דבירושלמי דתרומו' פריך ממשנה ב' פ"ג דמכשירי' מבואר אפי' חביות מגופה מלא פירות צונני' שואבי' מן המי' ותי' אה"נ אפי' פת צונן וחבי' מגופה אלא רבותא קמ"ל ה"א פת חמה הבל שלו כובש ומעכב ריח הבל היין שלא יכנס בו קמ"ל ע"ש ותי"ט במס' מכשירי' משנה ג' שם כ' ש"ס דילן ס"ל לחלק בין פירות לפת ע"ש מ"מ מבואר מירושלמי דיותר יש לחוש לריחא בשניהם צוננים ממה שהפת חמה וא"ש בזה מאי דאמר לוי אפי' נבלה שמינה וכשרה כחושה מה הי' לו להזכיר כשרה כלל אלא לא מיבעי' כשגם הכשרה שמינה שאז פשיטא שהבל הכשרה מעכב מלכנס לתוכה הבל הנבלה אלא אפי' נבלה שמינה וכשרה כחושה נמי מותר ובזה י"ל דבש"ס דילן משמע שצלאו ולא לכתחלה ובירושלמי אי' דלוי היתר לכתחלה היינו שניהם שוים ובש"ס מיירי מנבלה שמינה וכשרה כחושה דאז לכתחלה מיהת אסור ומשו"ה הקשה מאין צולין ב' פסחים דמסתמא שניהם שוים ונחתינן דרגא ואפי' לכתחלה ה"ל להתיר ללוי, אמנם רב אומר רבותא טפי לא מיבעי' שניהם שמינים או אפי' שניהם כחושים למ"ד בכחושי' יש פטום משהו זהו פשיטא אסור אלא אפי' נבלה כחושה וכשרה שמינה נמי אסור דלית לי' סברת הירושלמי וא"ש נמי דמחסר לרב הברייתא בשני קדרות ולא מחסר לה לאוקמא בשניהם כחושי' דלרב מיגרע גרע כנ"ל:

הרודה פת חמה הקשה פר"ח סי' ק"ח הא מוכח במס' מכשירים דשואב לחלוחית ממש ולא משום ריח בעלמא ובשעה"מ תי' דבמס' תרומות מיירי כשראו תיכף ולא נתלחלח ומ"מ אסור משום ריח ועיי' בכ"מ ומייתי לי' תי"ט במכשירים שם, והנה הרי"ף הביא דר' יוסי נמי לא פליג אלא משום דשואב וא"כ להרי"ף ע"כ מיירי שלא ראו תיכף ולאחר זמן אמר ר' יוסי חזקה שהשעורי' שאבו והיינו לחלוחית ממש כמו במכשירי' ולר"מ גם החטין כן ולר' יהודה לא נתלחלחו כלל ומ"מ בריח לא פליגי נמצא לא הועיל בתירוצו כלום. אבל לפענ"ד מעיקרא בודאי מיירי שנתלחלחו ממש והוכשר כל הככר אפי' עוביו כמה טפחים ומ"מ לענין איסור והיתר אינו אוסר אלא כדי נטילה ואך משום ריח פת בפת כשנוגעים זה בזה ומכ"ש כשמחוברי' ואדוקי' זה בזה אוסר הריח כריח פטום כמ"ש דבנוגעי' זה בזה גם פת בפת הוה פטום ומ"מ ר' יוסי אומר אין הריח אוסר אפי' של פטום אא"כ בשעורי' דשואב לחלוחי' יותר מדאי ונכנס לפני ולפנים וא"ש הכל בעזה"י: