חידושי חתם סופר על עבודה זרה סד.

סברוה הא מני ר"ע היא פי' מדקשי' דיוקא אהדדי דרישא משמע אין עודרי' הא מקיימי' ובסיפא משמע אבל עוקרים אבל מקיימי' לא ואע"כ ה"ק אין עודרי' אפי' לרבנן אבל עוקרי' אפי' לר"ע הא במקיימי' פליגי ומסיק דלא הכי אלא כולי' רבנן ואמר אין עודרי' אפי' בשכר אבל עוקרי' אפי' בחנם הא מקיימי' בשכר מותר ובחנם אסור משום לא תחנם. והנה לפירש"י דשמעתין לא מיירי ר"ע אלא מעביד מעשה גודר גדר דאל"ה אינו לוקה אבל לכאורה מודה רש"י אפי' אינו עושה מעשה עובר בלאו דשדך כלאים לא וא"כ דברי תוס' שהקשו לפירש"י מנ"ל להוכיח וכו' התם הוא עושה מעשה וכו' ולק"מ הא גם באינו עושה מעשה איכא לאו אלא שאינו לוקה והרגיש בזה שעה"מ בה' כלאים ותירץ דהכי הקשו כיון דעכ"פ לא מיירי ר"ע אלא ממעשה שהרי אמר לוקה וא"כ מנ"ל דאוסר כלל מן התורה במקיים בלא מעשה דלמא קרא מיירי דומי' דזריעה דהוה מעשה ה"נ כלאים בשדך לא ע"י מעשה דוקא ע"ש ולפי הנ"ל לק"מ דהרי ע"כ מוכח כן מדיוקי דרישא וסיפא דר"ע לא בעי דומי' דזריעה ואוסר מן התורה אפי' בלא מעשה וא"כ מאי מקשה תוס' וצ"ל אמסקנא ק' להו דדיוקא דברייתא אלא תחנם קאי א"כ שוב מנ"ל דלר"ע אסור בלא מעשה דלמא בעי דומי' דזריעה ואיך קאמר ש"ס מדר"י נשמע לר"ע מנ"ל כלל דר"ע אוסר מקיים בלי מעשה וממילא ליכא איסור ברוצה בקיומא ומתרץ תוס' אה"נ דאינו אסור מן התורה אלא במעשה ורוצה בקיומו דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הוה כמעשה:

ודע דעכ"פ צ"ל למסקנא דאתי' כרבנן איכא איסור דרבנן במקיים כלאים דאל"ה מאי למעוטי תיפלה איכא דהא מכיון שנזרע כלאי זרעי' שוב אין בו איסור ותיפלה כלל אע"כ תיפלה מדרבנן הוה והתירו לעבור קום ועשה דלא תחנם דאורייתא למעט תיפלה דרבנן והוה סייעתא רבא:

והנה הר"ן פ' השולח כ' דמשו"ה דחינן מ"ע דלעולם בהם תעבודו משום קיום מצוה דעיקור טעמא משום שלא לשחרר עבדו במתנת חנם אבל כיון שעי"ז נעשה מצוה ה"ל כמוכרו לו ומייתי לי' מג"א סי' צ' סק"ל והקשה בס' באר יעקב בהלכות עבדי' מדמשמעתין דהא ישראל ממעט התיפלה וממילא ליכא לאו דלא תחנם דה"ל כנוטל שכר דקיום המצוה למעט התיפלה היינו שכרו והי' נ"ל דלא אמר הר"ן הנ"ל שיהיה עבד דומה לגוי ממש ז"א אלא דמיון בעלמא והרחק רב ביניהם דבגוי אפי' אין הישראל מפסיד מ"מ כל שהגוי מרויח עובר על לא תחנם וכן מבואר ממ"ש תוס' חולין קי"ד ע"ב ד"ה עד וכו' ומשו"ה אע"ג דישראל מרויח למעט תיפלה מ"מ הי' עובר על לא תחנם אי לאו דלמעוטי תיפלה ענין גדול הוא ודוחה לא תחנם משא"כ בעבד כנעני לא הקפידה תורה אלא היכי דמפסיד ישראל כל דמי עבדו להרויח להעבד זהו אסור אבל אם ישראל אינו מפסיד דהמצוה שוה לי' כל כך אעפ"י שהעבד מרויח לית לן בה וא"ש:

אך המג"א הקשה שם מדפריך ש"ס בברכות מצוה הבאה בעבירה היא ולהר"ן לא מצוה הבאה בעבירה דהוה כמוכרו לו ומאז אמרתי (עיין לעיל סי' פ"ו ד"ה בנ"ץ) דעכ"פ מה לו לקיים מ"ע של תפלה בצבור ולעבור על מ"ע שלעולם בהם תעבודו מאי אולמא לי' האי מהאי אי לאו דרוצה לעשות נחת רוח להעבד והדר ה"ל מצוה הבאה בעבירה ופריך שפיר ומשני מצוה דרבי' שאני ומרויח הישראל שמקיים מ"ע דרבים בתילוף עבירת מ"ע דיחיד וא"ש כך אמרתי מאז אך לפמ"ש לעיל דבעבד אין איסור להרויח רק שלא יפסיד הישראל א"כ אין כאן מצוה הבאה בעבירה והדר' ק' לדוכתין, ואולי י"ל מ"מ פריך שפיר דאין לו לעבור על לעולם בהם תעבודו בקום ועשה ואי לא הי' משחררו ולא הי' מתפלל בעשרה לא הי' אלא שב ואל תעשה ובכי האי גוני אפי' לעבד אסור לולי עשה דרבים וק"ל:

ונראה היינו דמסיק ותו לא מידי וק' פשיטא דתו ליכא לאקשויי דק"ו השתא לא תחנם דאורייתא בקום עשה שרי' למעוטי תיפלה דאיסור דרבנן לרבנן דר"ע רוצה בקיומו דע"ז להעביר גלולי' מן הארץ ותקרובתי' ומה הי' לן להשיבו אע"כ הי' לו להשיב כקו' באר יעקב הנ"ל קמ"ל דתו לא מידי דאין להשיב וכתירוצינו הנ"ל:

תלמוד לומר לא כלאים הנה במס' מכות פירש"י דה"ל למכתב שייך כלאים לא תזרע והיינו מדכתי' כן בסיפא בגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ה"נ ה"ל למכתב שדך כלאי' לא תזרע אבל פירש"י דשמעתין צ"ע מה"ת דלא למסמך כלאים דבהמתך לשדך וי"ל דמהקישא דזריעה לכלאי' בהמה ילפי' נמי הרכבת אילן מה בהמה בהרבעה אף שדה בהרכבה ונוהג אפי' בח"ל ובשל גוי אמנם זרעי' ממועט בח"ל משדך ולא ח"ל א"כ לא ה"ל למסמך כלאי בהמה דילפי' מיני' הרכבה לא ה"ל למסמך לשדך דממעטי' מיני' ח"ל אע"כ למימר כלאים שדך לא:

מסתברא דמי ע"ז ביד נכרי מותרי' יש כאן ג' שיטות להתוס' כשהנכרי מחליף סתמא דמילתא מוכר על מנת ליקח ע"ז בדמיו ואז גזרו על הדמי' ואפי' אח"כ בא ליקח מהדמי' בהמה וכלים לא אמרי' איגלאי מילתא למפרע שמכר ע"ז שלא ע"מ ליקח אחרת בדמי' לא אמרי' כן אלא אמרי' השתא הוא דנמלך והדמי' אסורי' ומשו"ה לעיל ל"ג ע"א בהולכי' לתרפות אי לאו דתלינן גלימא זבין הי' דמיו אסורי', ושיטת הרז"ה דלכתחלה לשאת ולתת עמהם לעולם אסור ובשמעתין כמציל מידם לפרוע חובו או להקל על המתגייר התירו ושיטת הרי"ף דאביי לעיל י"ב ע"א דאמר משום דמי ע"ז פליג אדר"נ דשמעתין ואליבי' קאמרי' ל"ג ע"א גלימא זבין אבל להלכתא לר"נ דשמעתין לא צריכי' אפי' אי ההולך לתרפות ע"ז זבין מ"מ דמיו מותרים:

ולכאורה י"ל במאי פליגי דהרי ודאי קרא כל אשר אתה מהיה ממנו בישראל הוא דכתי' ומנ"ל לאסור בנכרי הנה בירושלמי ומייתי לי' ר"ן ר"פ ובפ"ק דחולין ובספ"ב דקידושי' דס"ל כל איסורי הנאה דחליפי' מותרי' מסברא דאין להם דמי' ובע"ז גז"ה הוא והוה סד"א למילף כל איסור הנאה מע"ז ע"כ הוצרכו בספ"ב דקידושי' ב' כתובי' או מיעוטא כי חרם הוא עיי' קידושי' נ"ח ע"א, נמצא לפ"ז הא דאיצטריך כל מה שאתה מהיה ממנו כמוהו היינו משום דלא נימא אין לו דמי' וא"כ בע"ז של נכרי שמוכר ג"כ לנכרי בין במוכר בין בלוקח יש לו דמי' ונעשה חליפי ע"ז ואסורי' לישראל ולא צריך קרא כל אשר אתה מהיה ממנו דמסברא חצונה תופס דמיו וזו היא סברת אביי לעיל י"ב ע"א, אמנם תוס' וכל הפוסקים לא ס"ל כהירושלמי אלא אי' הנאה יש להם דמי' דאל"ה א"א שתהי' האשה מקודשת בחליפי אי' הנאה דה"ל מקדש בגזל אע"כ הוה דמיו והא דחליפיו מותרים ואפ"ה אינו תופס דמיו דגז"ה הוא שאינו אסור בהנאה חליפיו רק בע"ז דכתי' כל מה שמהיה נמי וא"כ ה"ה ע"ז של גוי מותר חליפיו בשארי אי' הנאה והיינו סברת ר"נ דשמעתין:

וצ"ע אהרמב"ן דפסק כהירושלמי דאין דמי' לאי' הנאה כאשר מבואר לעיל בדברינו כמה פעמים א"כ מ"ט דמי ע"ז ביד נכרי מותרי'. וצ"ל כיון דקיי"ל ב' כתובי' הבאי' כא' אין מלמדי' א"כ כבר מוכח משני כתובים ע"ז ושביעי' דכל אי' הנאה דמיהם מותרים ולא נילף מע"ז ושוב אייתר מיעוטא כי חרם הוא למעוטי אפי' דמי ע"ז ביד נכרי:

כיון דדעתי' לאיגיורי' ודאי בטליה פירש"י קודם משמע דלא סגי במה שמכרו כמשמע מלשון תוס' אלא שבטלו בפועל וא"כ קשה ק' תוס' למכור אחר גירות ע"כ נלענ"ד עפ"י מאי דאמרי' לעיל מ"ד ע"ב והתנן רק בפני' וכו' ומשני התם לפי שעה רתח עלי' והדר מפייס לה וכו' ע"ש א"כ י"ל הכא דדעתי' לאיגיורי' אי רק בפני' וגם מכרה אח"כ והדר מגייר עצמו נתבטלה ע"י רקיקה כצ"ל ונ"ל הא דאמר ר"נ לקמן דלא פלח לא מבטל ומשמע לאו דוקא גר תושב שקיבל בפני ג' אלא אפי' לא קבל כמ"ש הפוסקים דלא צריך קיבל אלא להחיותו אבל לשאר מילי לא בעי קיבל ועיי' רמב"ם וכ"מ פי"א ממ"א ומשמע דוקא אומה שלימה שאינם עע"ז כגון ישמעאלים הני לא בעי' קיבול לפני ג' אבל יחיד אפי' אינו עע"ז כל שלא קיבל בפני ב"ד עושה יי"נ ואפשר דה"ה לענין מבטל ע"ז נמי הדין כן וא"ש אבל נ"ל בלא"ה לק"מ דע"כ לא קאמר ר"נ אלא נכרי דלא פלח ע"ז מכבר זמן רב ובא עכשיו לבטל ע"ז אמרי' דלא פלח לא מבטל אבל הא דבא עתה להתגייר וביטול ע"ז של עכשיו הוא עצמו פרישתו מע"ז זה יכול לבטל ע"ז:

ומכר ע"ז והבי' לו יי"נ והבי' לו וכו' כ' תוס' דביי"נ הוה פשיטא להו טפי מדמי ע"ז והיינו כמ"ש לעיל ריש פרקין דביי"נ ותקרובות ע"ז ס"ל לרמב"ם דלית בי' לאו דלא תביא תועבה אל ביתך וממילא לית בי' נמי משום והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהיה ממנו כמוהו וחליפיו מותר מן התורה רק מדרבנן אסור דומי' דע"ז וע"כ פשיטא להו להקל טפי מדמי ע"ז ממש:

כי רוצה בקיומו הקשה רמב"ן לשיטת רבנו אלחנן לעיל ס"ב ע"ב תוס' ד"ה יאות וכו' ק' לא יהא שמכר ע"ז לגוי וחזר ומוכרו לאחר מותרי' דמיו לישראל מכ"ש משום רוצה בקיומו והגוי כבר מכר לאחר וק' עצומה ונדחק הר"ן מאוד ולכאורה לק"מ דהא מודה רבנו אלחנן דלהמחליף אסור רק החליפי' אינם אסורי' דכיון שכבר מכר הע"ז לאחר תו לא נתפסו חליפיו והוה ע"ז כערלה וכלאי הכרם ובערלה וכלאי הכרם נמי אסור להמחליף וכן פסק בש"ע וא"כ לק"מ ק' רמב"ן דהכא מותר להרוצה בקיומו עצמו ושפיר פריך ש"ס אלא רמב"ן לטעמי' דס"ל כל דלא תפיס מותר אפי' לבע"ד עצמו מפני שאינו דמיו וכהירושלמי ומשו"ה הקשה אבל לדינא לק"מ:

ירושת הגר קאמרת שאני ירושת הגר דאקילו בי' רבנן שלא יחזור לקלקולו בפ"ק דקידושי' דבעי להוכיח דירושת הגר דרבנן דאי דאוריי' ה"ל חליפי ע"ז ואסור מן התורה ולא שייך אקילו בי' רבנן להתיר לו אי' דאורייתא שלא יחזור לקלקולו חלילה להתיר שום אי' לפושעים שלא ימיר ימיר וימיר ואנחנו תורת אלקינו נשמור ונגדור פרצת גדרי' אע"כ הירושה עצמה דרבנן והם אמרו שלא יקנה הגר עד אחר חלוקה כדי שלא יהי' חליפי ע"ז ולא יחזור לקלקולו, אבל הכא בשמעתין שקיל וטרי נהי חליפי ע"ז לא הוה מ"מ הא הגר רוצה בקיומו ועל זה מסיק כיון דאיסור רוצה בקיומו דרבנן הוא אקילו בי' רבנן שלא יחזור לקלקולו:

אקילו בי' רבנן משום דגר אין לו יחוס עם אביו כן פירש"י בקידושי' ורמב"ם בדמאי פי' שהדת הפריד ויגעתי הרבה ולא מצאתי מנ"ל לרבנן הא דכקטן שנולד ומותר באחותו ובתו ואמו והלא פ' גזל הגר אפשר דקאי אשתוקי ואסופי ישראל או עבד משוחרר דמעיקרא חמור והשתא אדם כדאי' בקידושי' ס"ב ע"ב ואפשר ה"ה למ"ד גוי אינו מטמא באהל א"כ מעיקרא אינו אדם ועכשיו פנים חדשות ודוחק ומכ"ש לרבנן דלית להו דרשא אתם קרוים אדם צע"ג: