חדושי ר' חיים הלוי יח

מחיצות עצמן דבעינן לענין אשוויי רה"י, אבל מ"מ דין רה"ר פקע מיני', ומותר לטלטל בתוכו, דלדעת הרמב"ם אין היתר טלטול תלוי בדין רה"י, ומבוי שניתר ע"י קורה יוכיח, שהזורק לתוכו פטור לדעת הרמב"ם דמד"ת אינו רה"י, ומ"מ מותר לטלטל בתוכו, וה"נ בצוה"פ דכוותי' אע"ג דאינו מועיל לאשוויי רה"י מ"מ מועיל לענין היתר הטלטול. ובזה יבואר היטב הסוגיא דעירובין דף ו' דמבואות המפולשין לרה"ר עושה להן צוה"פ מכאן ולחי או קורה מכאן, ורה"ר עצמה לא מיערבא רק בדלתות, ופסק כן הרמב"ם בפי"ז מהל' שבת, ואע"ג דנראה דלדעת הרמב"ם גם מבואות המפולשין לרה"ר מצטרפי בהדי רה"ר להיות רה"ר מד"ת, וכמש"כ בפי"ד שם בקרן זוית הסמוכה לרה"ר דאינה רה"ר הואיל ומוקפת שלש מחיצות, דמשמע מינה דבמפולש מיהא מצטרפא לרה"ר להיות רה"ר, וא"כ מ"ש מבואות המפולשין לרה"ר מרה"ר עצמה דלא מיערבא רק בדלתות, אכן לפי המבואר הרי ניחא, דמבואות המפולשין לרה"ר כיון דכל דין רה"ר שבהן הוא בהדי צירופן לרה"ר, א"כ מועיל צוה"פ להפסיק שלא יצטרפו לרה"ר, משא"כ ברה"ר עצמה, דכל דין ביטול רה"ר שלה הוא רק ע"י דין מחיצות של רה"י, ע"כ לא מהניא ע"ז צוה"פ, כיון שאינה מועלת להשלים דין מחיצות עצמן. ודברי הרמב"ם מוכיחין כמש"כ ואדרבה בזה עוד יתישבו דבריו, דהנה בפי"ז שם כתב וז"ל היאך מתירין מבוי הסתום עושה לו ברוח רביעית לחי אחד או עושה עליו קורה ודיו וכו' שדין תורה בשלש מחיצות בלבד מותר לטלטל ומדברי סופרים היא הרוח הרביעית ולפיכך די לה בלחי או קורה עכ"ל, אשר לכאורה צ"ע, דהרי הך טעמא דבג' מחיצות מותר לטלטל מד"ת לא צריכינן רק לענין קורה דלא הויא מחיצה, ואין כאן רק ג' מחיצות בלבד, וע"כ צריכינן לטעמא דבג' מחיצות מותר לטלטל מד"ת, אבל בלחי תיפוק לן דלחי הוי מחיצה גמורה, ויש כאן ד' מחיצות, והוי רה"י גמור מדאורייתא, וכמו שפסק בפי"ז שם דמבוי שהכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב, משום דלחי הוי מחיצה גמורה ונעשה בן ד' מחיצות, ולמה כלל הרמב"ם גם לחי בהך טעמא דבג' מחיצות מותר לטלטל מד"ת, אכן לפי דברינו הרי ניחא, דהרי גם מבוי מפולש שהכשירו בצוה"פ ניתר בלחי, ושם הא לא הוי רה"י כלל, וכמש"כ דצוה"פ אינה משלמת לדין מחיצה של רה"י, וכל היתרו בלחי הוא רק משום דפקע מיני' דין רה"ר ע"י הצוה"פ, ונכלל בדין מבוי שניתר בלחי וקורה לדעת הרמב"ם אף אם אין דין רה"י בי', וזהו שכתב טעמא דמד"ת מותר לטלטל אף אם אינו רה"י. ועכ"פ חזינן מזה מבואר דלדעת הרמב"ם צוה"פ אינה עולה במקום מחיצה לאשוויי רה"י מד"ת, אשר ע"כ הלא מבואר היטב טעמו של הרמב"ם שהצריך דוקא עומד מרובה על הפרוץ גם בצוה"פ כיון דהצוה"פ אינה עושה רה"י וכש"נ. והן דברי הרמב"ם אכתי צ"ע, דאמנם כן דדעת הרמב"ם דצוה"פ אינו עולה במקום מחיצה לאשוויי רה"י, אבל הרמב"ם הא איירי בכל גווני גם באיכא מחיצות בצדדין דהוי רה"י גמור מד"ת והזורק לתוכו חייב כדין פסי ביראות ואין שם חסרון מחיצות ולמה לא מהני צוה"פ, והרי המורם מדברי הרמב"ם הוא דלענין יתר מעשר מהניא צוה"פ, וכן לענין פרוץ מרובה על העומד ג"כ מהניא צוה"פ, ורק בשניהם יחד יתר מעשר ופרוץ מרובה בזה הוא דלא מהניא צוה"פ, וזה קשה איזה טעם יש בדבר, כיון דבעיקר הדין הלא צוה"פ מהניא בין לענין דין פרוץ מרובה ובין לענין דין יתר מעשר, ומאי איכפת לן אם שניהם ביחד יתר מעשר ופרוץ מרובה, וגם דבסוכה הרי לא איכפת לן כלל מה דפרוץ מרובה ואמאי לא מהניא שם ביתר מעשר בפרוץ מרובה וצ"ע. אכן נראה, דלפי המבואר הרי תרי גווני פתחא נינהו, ולא ראי זה כראי זה, דעד עשר דין פתח שלו תלוי בחלות דין מחיצות שבצדדין, וא"כ המחיצות הוא דמשוו לי' פתחא, וצוה"פ דין מחיצה שלה הוא מעצמה, ולפי"ז גם בצוה"פ עצמה דינה חלוק, דעד עשר יש בה גם תועלת מחיצות העומד שמשוו לה לפתח, ומעשר ואילך אין המחיצות שבצדדין מצטרפות לה כלל, וכל דין פתח שלה הוא רק מדין צוה"פ, אשר ע"כ זהו טעמו של הרמב"ם שבשניהם יחד יותר מעשר ופרוץ מרובה לא מהניא צוה"פ, דנהי דצוה"פ יש בה דין מחיצה ומיחשב הכל כסתום ומבטל כל דין פרצה בין בפרוץ מרובה על העומד ובין בפרצה יותר מעשר, אבל הלא אינה משלמת דין מחיצה הדרוש לענין רה"י, וממילא דאע"ג דלית כאן פרצה אבל מ"מ גם מחיצה אין כאן, וחסר בו דין רה"י והיתר טלטול, ולהכי הוא שהצריך הרמב"ם אחת משתי אלה, או שיהא העומד מרובה על הפרוץ דחייל על כולי' דין מחיצה ממש, או שתהא הפרצה פחותה מעשר דאז מועיל צירוף המחיצות שבצדדין, ואית בהו דין מחיצות המועילין לדין רה"י, אבל ביותר מעשר וגם פרוץ מרובה דאין המחיצות מועילות למקום הפרוץ, וכל דין מחיצה שלה הוא מכח ההילכתא דצוה"פ, בזה ס"ל להרמב"ם דאין צוה"פ מועלת להשלים דין מחיצה, וממילא דאע"ג דפרצה אין כאן מ"מ מחיצה המתרת ג"כ אין כאן ואין כאן דבר המתיר וכש"נ, ולפ"ז הרי ניחא הא דהצריך הרמב"ם גם בסוכה עומד מרובה, דאע"ג דפרוץ מרובה על העומד כשר בסוכה, אבל מ"מ פרצה יותר מעשר אוסרת גם בסוכה, ומשום דלא שאני סוכה משבת רק בדין פרצה האוסרת אבל לא בעיקר דין מחיצה המתרת, א"כ ממילא דפרוץ מרובה על העומד יחד עם פרצה יותר מעשר דחשוב כחסרון מחיצה המתרת סוכה שוה לשבת. ולפ"ז הרי לא קשה מהסוגיא דעירובין דמבואר שם דהך דינא דצוה"פ במקום פרוץ מרובה על העומד תלוי בדין צוה"פ יתר מעשר, דלפי המבואר הרי כל טעמו וסברתו של הרמב"ם הוא רק בפרוץ מרובה על העומד ויותר מעשר ביחד, דאז ליכא מחיצה כלל, אבל בחד מינייהו הרי גם לדעת הרמב"ם צוה"פ מועיל בין לפרוץ מרובה ובין ליותר מעשר וכש"נ. פי"ז הי"ב והי"ג בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים ואפילו באיסורי הנאה ע"ז עצמה או אשרה שעשה אותה לחי כשר שהלחי עוביו כל שהוא גובה הלחי אין פחות מעשרה טפחים רחבו ועביו כל שהוא, בכל עושין קורה אבל לא באשרה לפי שיש לרוחב הקורה שיעור וכל השיעורין אסורין מן האשרה וכן רוחב הקורה אין פחות מטפח ועביה כל שהוא עכ"ל, ובהשגות על הך דלחי כתב ז"ל אם עביו כל שהוא גבהו מיהת צריך שיעור שיהא גבהו י' וכו' עכ"ל, וביאור הדברים דבכל מה דצריך שיעור פסול בשל אשרה משום דכתותי מיכתת שיעורי' וע"כ פסק הרמב"ם דלחי דלית לי' שיעורא גם בשל אשרה כשר משא"כ בקורה דאית לה שיעורא איך שתהי' ע"כ פסולה בשל אשרה משום דכתותי מיכתת שיעורה, וע"ז הוא שהשיג הראב"ד דנהי דליכא בלחי שיעורא לרחבו אבל מ"מ הרי בעינן שיהא גבוה י' וא"כ הא איכא שיעור לגובהו וכיון דכתותי מכתת שיעורי' א"כ הא צריך להיות פסול וצ"ע. והנה בין בדברי הרמב"ם ובין בדברי הראב"ד הרי מבואר דהך הילכתא דכתותי מכתת שיעורי' לא נכלל בזה דעצם הדבר חשוב כמי שאינו, דא"כ הרי לא הי' מועיל הא דלחי שיעורו במשהו, כיון דגם המשהו כתותי מיכתת, א"כ הרי גם משהו אין כאן, אלא ודאי דיסוד הדין הוא דהשיעור מיכתת ובטל מיני' שיעורי', אבל עצם הדבר איתי' בעיני' ולא בטל, ולפ"ז בלחי זה דמיכתת