חדושי ר' חיים הלוי קג

המקום שהרצפה העליונה שלו תשמש בדין עזרה, ובה תהא נגמרת קדושת עזרה בהכשרה לעבודה, אבל אה"נ דעיקר חלות הקדושת עזרה הוא על כל המקום עד התהום, ולפ"ז כשחסרה הרצפה העליונה נהי דחסר בה דין עזרה בהכשר עבודה, אבל מ"מ עיקר הקדושת מקום לא פקעה. אשר ע"כ נראה, דמשו"ה הוא דס"ל לרש"י דגם בנעקרה אבן אחת שאר העזרה בהכשרה, אף אם לא קדיש רק רצפה עליונה בלבד, משום דכיון דלא פקעה עיקר קדושת עזרה מהמקום, ודין עזרה בו, א"כ שוב אין כאן חסרון מדת המקדש, ושפיר מתכשרא כל שאר העזרה לעבודה. ובזה הרמב"ם חולק, וס"ל דמ"מ כל שיש בה חסרון קדושה לענין הכשרה לעזרה, שפיר חייל עלה דין הכל בכתב דכשנפסלה מקצתה נפסלה כולה. וכבר נתבאר דבזה גם הראב"ד ס"ל כהרמב"ם, וכמש"כ. הלכות ביאת המקדש פ"א הט"ו יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי וכו' או פרוע ראש או קרוע בגדים וכו' אע"פ שלא עבד עבודה ה"ז לוקה וכו', ובהשגות ז"ל זה לא מצאתיו אלא כשהוא קרב למזבח שכך שנו בתו"כ בבאכם אל אוהל מועד וכו' מנין לעשות מזבח כאהל מועד ת"ל אתה ובניך אתך וגו' וכן יציאה כביאה מאתך מ"מ מזבח קאמר אבל לפנים מן המזבח מעלות דרבנן הם וכו', ובהט"ז שם כתב הרמב"ם ז"ל ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים ודין היוצא משם אחד הוא כיצד כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח או קרע בגדיו שם ויצא לוקה וכו', ובהשגות שם ז"ל אם לדבריו אין צורך שישתה היין בין האולם למזבח ומה שאמרו בתו"כ מנין אף ביציאה לומר שאף אם שתה בחוץ ונכנס להיכל חייב וכו' עכ"ל. והנה הרמב"ן בסה"מ מל"ת ע"ג חולק ג"כ על הרמב"ם, וסובר דכל הך דינא ואזהרה דשתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים הוא רק על עבודה ולא על ביאה וכניסה, וגם בהיכל לית בהו שום איסורא על ביאה וכניסה, זולת האיסור של ביאה ריקנית שנוהג בכל אדם, אבל אזהרת שתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים ליתא על ביאה וכניסה, כי אם על עבודה לבד, ועיין ברמב"ם בפ"ו מה' ביאת המקדש שכתב גם בבע"מ כן וז"ל כל כהן שיש בו מום וכו' לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים וכו' ואם עבר ונכנס לוקה אע"פ שלא עבד עכ"ל, וגם ע"ז נחלק הרמב"ן במצוה ס"ט שם וכתב דליכא איסור מיוחד בבע"מ על ביאה וכניסה אלא על עבודה בלבד, והא דתנן בפ"א דכלים דבין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בע"מ ופרועי ראש נכנסין לשם, לדעת הרמב"ן הוא זה מעלות דרבנן, אכן הראב"ד לא נחלק על בע"מ, וכנראה מזה דבבע"מ גם דעת הראב"ד כהרמב"ם ללקות על הביאה וכניסה, כדחזינן דלא השיג רק בפ"א גבי שתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים, ובפ"ו גבי בע"מ ליתא שם שום השגה כלל, וצ"ע. אלא דצ"ע בדעת הראב"ד גם בהנך תלתי שתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים, אם דעתו כדעת הרמב"ן דליכא איסור כלל בכניסה וביאה, וכל אזהרתן לא נאמרה רק על עבודה, או דבאמת גם דעת הראב"ד שוה לדעת הרמב"ם, דרק חיוב מיתה הוא דנאמר על עבודה, אבל אזהרה איכא גם בביאה וכניסה, וכל ההשגה היא רק על מש"כ הרמב"ם דאזהרה זו נאמרה על המזבח ולפנים, בזה הוא דחולק וס"ל דהא דדרשינן דעשה מזבח כאהל מועד זהו רק על עבודה, דמזבח היינו עבודה. והכי משמע לשון הראב"ד שכתב שאף אם שתה בחוץ ונכנס להיכל חייב דה"ק רחמנא בזמן ביאה לא תהא שכרות בהיכל ובמזבח מיתה נמי איכא בשתויי יין, הרי דחלק דין המזבח מדין ההיכל דבמזבח איכא גם מיתה, והיינו משום דמזבח קיימא על שעת עבודה, דבזה איכא גם חיוב מיתה, ובהיכל שהזכיר קיימא על ביאה בלא עבודה, דלית בה חיוב מיתה רק אזהרה בלבד. וכן הוא מוכח בהשגתו הראשונה שכתב ז"ל אבל לפנים מן המזבח מעלות דרבנן הם, דזהו להדיא דלא פליג רק על בין האולם ולמזבח, אבל בהיכל דחלוקת קדושתו הוא מד"ת, בזה ס"ל כהרמב"ם דיש אזהרה בשתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים על ביאה וכניסה לבד, גם בלא עבודה. ולפ"ז הא נמצא דבעיקר הדין שוה דעת הראב"ד לדעת הרמב"ם, דיש אזהרת ביאה וכניסה בשתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים, והשגתו היא רק בזה דס"ל דבין האולם ולמזבח שוה לשאר כל העזרה, ומדשרי לשתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים בכניסה לשאר כל העזרה, א"כ ש"מ דאיסור ביאתן הוא רק בהיכל מד"ת, ובין האולם ולמזבח אין איסור כניסתן רק מדבריהם, וממעלות דרבנן. אשר לפ"ז צ"ע למה לא השיג הראב"ד גם בבע"מ, כיון דבין האולם ולמזבח שוה לשאר כל העזרה, א"כ הרי בע"כ דגם בע"מ אין איסור כניסתו שם רק ממעלות דרבנן, וצ"ל דסמך על מה שהשיג בפ"א גבי שתויי יין, כיון דתרווייהו חד מילתא הויין, וחדא השגה היא ביסודה, דבין האולם ולמזבח קדושתו מד"ת שוה לקדושת שאר כל העזרה, וצ"ע. והנה טעמו של הרמב"ם שפסק דגם מן המזבח ולפנים הוי איסור כניסה דאורייתא ולוקין עליו, הוא משום דפסק כרב אחא בר אהבה דאמר ביומא דף מ"ד ש"מ מעלות דאורייתא והכי גמירי להו, ואע"ג דהרמב"ן בסה"מ שם פי' דהך מעלות דאורייתא ר"ל מעלות קדושת המקומות, אבל איסור כניסתן לכו"ע מדבריהם, אבל הרמב"ם מפרש דהך מעלות דאורייתא קאי על איסור כניסתן לשם, ומשום דזהו גופא מעלת קדושתן דכל אלו אסורין ליכנס לשם כמתניתין דכלים, האומנם דצ"ע דהרי בהיקשא דעשה מזבח כאהל מועד הא אתרבי איסור עבודה של שתויי יין וכל אידך בכל העזרה כולה, וא"כ מה"ת נחלק בדין איסור כניסתן בין המזבח ולפנים לשאר כל העזרה, וצ"ל דזהו דמסיים בגמ' שם והכי גמירי להו, ר"ל דמעלה זו של מן המזבח ולפנים היא הלמ"מ, בין על מעלות קדושתן ובין על איסור כניסתן, וזהו דכתב הרמב"ם דין זה דלוקה על מן המזבח ולפנים בלשון יראה לי, ואע"ג דלדעת הרמב"ם הוא זה מתני' דכלים והסוגיא דיומא דמעלות דאורייתא, אלא דהו"א דאיסורן הוא מהלכה דאין בזה מלקות, לזה כתב יראה לי דיש בה גם מלקות, ומשום דההלכה באה לכללה באזהרה האמורה בתורה גבי היכל והנה בעירובין דף ק"ה איתא מתוך שנאמר אך אל הפרוכת לא יבא יכול לא יהו כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח לעשות ריקועי פחים ת"ל אך חלק, הרי להדיא דיש איסור בבע"מ על כניסה לחוד גם בלא עבודה, מדאצטריך קרא לשרויי היכא דבא לתקן, וממילא דה"ה גם לשתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים דאיסורן ד"ת, דכולהו חד דינא להו, וחד מעלה הן במשנתינו דכלים. ולדעת הראב"ד צ"ל, דעיקר קרא דאך דבא לשרויי לתקן או להוציא את הטומאה קאי על היכל, דשם בודאי איכא אזהרת כניסה לבע"מ מד"ת גם לדעת הראב"ד וכמש"כ, והא דהוזכר בגמ' בין האולם ולמזבח, הוא משום דמדבריהם מיהא איכלל גם בין האולם למזבח בהך אזהרה משום מעלות דרבנן וכש"נ. אכן לדעת הרמב"ן דסובר דליכא איסור כניסה כלל בבע"מ והנך תלתא, וגם בהיכל ליכא בהו שום איסורא על הכניסה, זולת איסורא דביאה ריקנית הנוהגת בכל, א"כ הרי לכאורה צ"ע דל"ל מיעוטא דאך להתיר כניסת בע"מ לתקן, כיון דליכא איסור כניסה