חידושי אגדות על תענית י:

ע"ב יחיד כל שראוי למנותו כו'. ואפי' במס' כלה כו'. מפורש בפרק אלו קשרים:

א"ל יעקב אל תראו כו'. עיין בפרש"י בחומש והכא ופי' הרא"ם דבריו דלפי דברי רז"ל יהיה פי' תתראו תתרוו מלשון שביעה ומ"ש אל תראו עצמכם כו' איננו פי' של תתראו אלא כו' אף כאן אל תתראו אל תראו עצמכם שבעים כו' ע"ש באורך ולפי דרכו כתב ג"כ מה שפרש"י בחומש בסוף דבריו ודומה לו ומרוה גם הוא יורא הוא שב אלשון ראשון שפרש"י בחומש והוא דברי רז"ל וא' מתחלף בו' וזה הוא דוחק גדול בפרש"י לומר שמביא ודומה לו אלפני פניו אלשון ראשון ולא אלפניו לשון שני מפי אחרים שהוא מלשון כחישה ועוד מה צריך לראיה שהוא מלשון שביעה שהמקרא מלא ממנו ובתורה כתיב למען ספות הרוה וגו' ואם הוא זר בא' תתראו מלשון שביעה והוצרך להביא ודומה לו גם הוא יורא שהוא ג"כ בא' יותר זר בלשון שני מלשון כחישה אבל הנכון לדרש רז"ל בחומש שתתראו מלשון ראייה וכמ"ש אל תראו עצמכם כו' שהוא המתחייב בכח מאמר מהתפעל למה תתראו בפני עשו כו' וכן איתא בהדיא בתנחומא שפי' תתראו מלשון ראייה אמר יעקב לבניו אתם גבורים אתם נאים אל תכנסו בשער אחד כו' שלא ישלוט בכם עין הרע ע"ש גם מה שהביא בשם התנחומא שאמרו למה תתראו אל תוציאו בידכם פרוסת לחם לא מצאנוהו שם אבל הוא בב"ר ואין זה מכרעת כלל לפירושו מלשון שביעה אלא שפירושו מלשון ראייה שאל תתראו ופרוסת לחם בידכם והשתא ניחא רש"י בפי' החומש שכתב ודומה לו אלשון אחרון שלפניו קאי שכתב מפי אחרים שהוא לשון כחישה כי תתראו בא' אינו לשון ראייה בדברי רז"ל אלא שהוא מלשון כחישה ודומה לו גם הוא יורא שהוא ג"כ בא' ופי' המקרא דמשלי נפש ברכה שהוא וותרן בממונו תדשן נפשו גם מרוה ומשביע הוא היורא שהוא העני:

לא בפני עשו כו'. הא דנקט בני עשו וישמעאל שלא היו אז בארץ כנען ולא אמר בפני בני כנען עצמן תירץ הרמב"ן ואולי היו באים בני עשו וישמעאל דרך ארץ כנען כו' ע"ש והרא"ם דחה דבריו ע"ש ותירץ מפני שכל בני כנען היה להם תבואה כמותם כו' ע"ש ואין זה מוכרח גם אם היה להם תבואה מי נימא שהיה לכל בני כנען תבואה ועוד דאכתי תקשי למה לא אמרו נמי עמון ומואב שהיו ג"כ שכיני ארץ כנען אבל נראה כי הקנאה שנאמרה הכא לא שייכא רק באחים קרובים ומטעם שיהיה האדם עם אחיו בצרה כדמוכח כל הסוגיא ודבר זה אין לחוש רק בצרת אחים וקרובים ולהכי נקט בני עשו וישמעאל שהיו מזרע אברהם נחשבים אז כאחים וקרובים לבני יעקב אבל שאר אומות לא שייך ביה קנאה זו להיות בצרה עמהם וכך מטין דברי הר"ן בזה שכתב בסוגין בענין איסור תשמיש דיוסף שלא ידע שהיו שבעים היה אוסר עצמו בתשמיש בשבילם אבל הם ידעו כו' עכ"ל מדבריו מוכח שלא היה להם לחוש לאסור את עצמם בתשמיש משום דשאר אומות היו שרוין בצער ואפילו משום בני עשו וישמעאל דלא שייך בתשמיש קנאה אלא באכילה שהיא בנגלה כמ"ש למה תתראו ואל תוציאו פרוסת לחם בידכם וכתב הרמב"ן לדרש רז"ל אל תראו עצמכם שבעים כו' דמשמע שהיה להם עדיין תבואה הא דכתיב ונחיה ולא נמות היינו שלא ימותו כאשר יתום הלחם אשר בידם:

שמא תרגז עליכם הדרך פרש"י תתעו עכ"ל ר"ל שע"י עיון בתורה כדמסיק תבואו לתעות ותתעכבו בדרך ויוסף מיהר הליכתם כמ"ש מהרו ועלו וגו' ורש"י בחומש הביא דרש רז"ל דשמעתין:

אל תרגזו אל תתעסקו כו'. ד"א אל תפסיעו כו' ע"ש אבל הר"ם כתב על פרש"י שבחומש אבל בב"ר שלפנינו כתב אל תרגזו אל תפסיעו כו' ע"ש באורך ומדבריו נראה שנעלם מעיניו סוגיא דשמעתין דדברי רש"י בחומש מיוסדים על פי סוגיא דשמעתין והב"ר חולק ופירש אל תרגזו בהפך דהיינו אל תפסיקו מדבר הלכה וכמ"ש התוס' שיש מדרש החולק על תלמוד שלנו ונראה לפי דרש דשמעתין פירש הכתוב אל תרגזו כדמסיק לעיוני כי עיון התורה מביא החכמים לידי רוגז כמ"ש בפרקין אורייתא דקא מרתחא ביה ולזה א"ל אל תרגזו ותעיינו בדבר שנצטויתם בדרך דהיינו ד"ת שהולכי דרכים פטורים מן המצות אבל חייבים בד"ת כמ"ש ודברת בם גו' ובלכתך בדרך גו' היינו לפי המסקנא והרא"ם פי' הכתוב בענין אחר לפי הדרש כי נעלם ממנו סוגיא דשמעתין ודו"ק:

שני תלמידי חכמים שמהלכין בדרך כו'. ביחיד המהלך בדרך יחידי נמי אמרו פ"ג דאבות המהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה ה"ז מתחייב בנפשו אלא דהכא הוסיף שבשני ת"ח המהלכים בדרך ישאו ויתנו בדבר הלכה ביחד שתהיה התורה יוצאת מביניהם ואם לאו ראוין הן לישרף כי אש השכינה השרויה ביניהם על עסקם בתורה כמ"ש ב' שיושבים ויש ביניהם ד"ת ה"ז שכינה שרויה ביניהם ובביטול תורה מביניהם האש שורפת אותם כדקאמר טעמא דאיכא דבור כו' פי' דבור של תורה ודרשו כן מיתורא דהלוך הולכים שדברו בדבר הלכה א"נ בדבר שמצוה בו גם בהליכה כמ"ש ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וגו' אבל אי ליכא דבור בהליכה דהיינו ד"ת לא היה האש מפריד ביניהם אלא שהיו ראוין לישרף ובמדרש ילקוט ס' מלכים ודבר אין דבור אלא תורה שנאמר הלא כה דברי כאש גו' וכשנשתלח מלאך אל אליהו ואלישע בא ומצאן עסוקים בד"ת ולא היה יכול לשלוט בהן שנאמר והנה רכב אש אלו דברי תורה נביאים וכתובים וסוסי אש אלו משנה הלכות ואגדות כו' ע"ש לפי זה דרשו ודבר דבור של תורה לפי שהוא נסמך לאש כדכתיב ודבר והנה רכב אש גו' רמז על דבור של אש שהיא תורה ורכב וסוס הוא רמז על מלחמתה של תורה בשנים שנושאים ונותנים בה:

אל תפסיעו וכו'. והכניסו חמה כו' נופל בזה לשון רוגז כי הממהר בהלוכו בפסיעות גסות ולילך בערב אחר שקיעת החמה הוא מבוהל ומתרגז בהלוכו וכן פי' מהררא"י ויש לדקדק אמאי לא נקט אלא והכניסו חמה לעיר ולא נקט נמי יציאת חמה מעיר ומרב יהודה דמייתי נקט היציאה ברישא והקרא דמייתי הבוקר אור וגו' נמי ביציאה איירי והכניסה מסברא דה"ה כפרש"י והנראה שנקדים בזה דיש להקשות למה לא הזהיר אותם יעקב כבר על כל זה בהליכתם למצרים וע"ק דהא כבר הוזהרו ע"כ לילך בכי טוב כדכתיב הבקר אור והאנשים שולחו גו' אלא די"ל שודאי הם ידעו כבר הא דאל יפסיע אדם כו' והא דלעולם יכנס אדם כו' אלא מפני שא"ל יוסף עכשיו מהרו ועלו אל אבי גו' שהזהיר אותן למהר הליכתם הוצרך להזהיר אותן דמ"מ אל תרגזו בדרך בפסיעות גסות למהר הליכתכם לפי שהוא מזיק לעינים גם לא תמהרו הליכתכם ליכנס אחר ביאת החמה לפעמים אדם בא לעיר ויחשוב למהר הליכתו בעוד יום לבא לעיר אחרת והוא טועה שיתאחר ביאתו עד אחר ביאת שמש וזה לא שייך ביציאתו מן העיר וע"כ לא הוצרך להזהירם על היציאה כיון שכבר הוזהרו ע"כ כמ"ש:

הבקר אור גו'. והשתא ניחא דמקרא לא מפיק אלא יציאה מיהו הכניסה במכ"ש יליף לה דהא בכניסה איכא עוד האי טעמא שדרכו לילך במרוצה דליכא ביציאה גם למ"ד שהזהיר אותם שאל יעיינו בדבר הלכה כדי שלא יאחרו בהליכה בדרך היינו נמי מה"ט מפני שמיהר הליכתם וביאתם כמ"ש מהרו ועלו וגו'.