חידושי אגדות על סוטה ה:

שנאמר ולשאת ולספחת ואין שאת אלא לשון גבוה כו'. נקט האי קרא דסוף פ' נגעים ולא נקט תחילתו דכתיב כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת גו' משום דמיתורא דריש הכא דכבר כתיב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק וגו' דהיינו בכלל נגעי אדם שהם השאת והספחת ועוד ששינה לכתוב הכא שאת וספחת וגו' אחר כל מיני נגעים דאדם ודבגדים ודבתים ובתחלת פרשת נגעים הקדים שאת וספחת וגו' וכל מיני נגעים שאמרנו וע"כ אמרו דהאי קרא יתורא הוא דכבר כלל הכא שאת וספחת בזאת התורה לכל נגע צרעת וגו' ולדרשה אתי דאין שאת אלא לשון גבוה כי התרגום של שאת הוא עמקא ע"ש שהמראה שלה עמוקה מן עור הבשר כמפורש אבל ע"ש שהצרעת בא על מי שמתנשא עצמו כדאמר בפ' יש בערכין דכתיב בעזיהו ובחזקתו גבה לבו גו' והצרעת זרחה במצחו קרא צרעת זה לשון גבוה והשנייה שאחריה לשון ספחת ע"ש שנפחת מגדולתו כמ"ש גם בעזיהו שיותם בנו מלך תחתיו וק"ל:

בא וראה כמה גדולים נמוכי רוח כו' מפורש בר"פ נגמר הדין ע"ש:

כל השם אורחותיו בעוה"ז זוכה כו' יפורש פ"ק דמו"ק ע"ש: