חידושי אגדות על סוטה מו:

כופין ללויה ששכר לויה אין לו שיעור כו'. לענין שכר הוא דקאמר כדמסיק גרם הצלה כו' עד סוף כל הדורות כו' אבל עיקר המצוה יש לה שיעור כדלקמן לכל אדם ארבע אמות והרב כו' ולכך לא חשיב ליה בר"פ מסכת פאה בהדי אלו דברים שאין להם שיעור כו' ולא שייך למימר כאן כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין כופין עליה דהיינו בצדה שמפורש בתורה גבי ציווי שלה כמו כבוד אב ואם כדאמרי' פ' כ"ה משא"כ שכר לויה אינו מפורש בתורה וק"ל. ומייתי שנא' הראיני את מבוא העיר כו' דזהו ודאי עיקר לויה להראות למתלוה שילך בדרך באין מכשול אל מקום מגמתו. ואמר ומה חסד עשו עמו כו'. לכאורה מאי קאמר כולה מפורש בקרא וי"ל משום דגבי רחב נמי כתיב כה"ג ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד גו' ולהכי קאמר הכא ומה חסד עשו עם זה האיש שקיים מצות לויה שאין לה שיעור לשכרה יותר מהחסד שעשו לרחב וקאמר דהכא כתיב ואת משפחתו גו' דהיינו כל משפחתו נצולו בשבילו משא"כ ברחב דלא נצולו רק בית אביה כמפורש בקרא:

שמה לוז היא שמה עד היום כו' בא סנחריב ולא בלבלה כו'. גבי סנחריב קאמר בלבלה וגבי נ"נ קאמר החריבה עי' בתוס' פ"ק ונראה מדקרא שם אותה עיר שבנה לוז כשם אותה העיר שהראה להם מבואה משמע ליה אותה העיר שבנה ג"כ מבואה לא ידעו העולם דלכך נקראת לוז כדאיתא במדרש דלוז א' היה עומד שם ע"פ המערה ונכנסין דרך הלוז כו' כפירש"י בספר שופטים ולכך לא יוכלו לה סנחריב ונ"נ שלא ידעו מבואה. וקאמר גם למלאך המות אין לו רשות כו' ואולי דיצא להם דבר זה רמז מקרא דכתיב וילך האיש ארץ החתים גו' דלפי פשוטו ארץ בני חת מז' אומות קאמר ומתוך המקרא משמע דכבשו ישראל כל ז' עממים וע"כ דרשו ארץ החתים ע"ש ארץ החיים וחתים כמו חיתם ואותיותיו המ"ת ח"י פי' הראוי למות לפי שנותיו חי עדיין והיינו שבאותה ארץ חיים לעולם ואין מלאך המות שולט בם ואדם אחר לא יוכל להציל בהם לילך לשם כדאמרינן בפ' החליל בהנך עבדי שלמה רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ליה:

ומה כנעני זה שלא דבר בפיו כו' מי שעשה ברגליו עאכ"ו כו'. התחיל בתרתי וסיים בחדא כמ"ש דודאי עיקר מצות לויה שיגיד לו הדרך שילך בה היכן להשמאיל והיכן להימין ואפשר שיטעה בזה המתלוה וע"כ למעלה ממנו ההולך עמו ברגליו עד מקום שאין עוד לטעות מן הדרך והלויה הגרועה ופחותה משניהם המראה באצבע או בעקימת פיו וע"כ אמר שזה הכנעני לא דבר בפיו ואצ"ל שלא הלך ברגליו אלא מראה ביד או בפיו ק"ו עאכ"ו מי שעשה מעלה עליונה שבלויה דהיינו שהלך ברגליו שיהיה מרובה שכרו בכמה כפלים:

המהלך בדרך כו' יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם גו'. כי ההולך בדרך יחידי בלא לויה דמו בראשו וצריך חן ורחמים כמו שתקנו בתפלת הדרך ותננו לחן ולחסד [כו'] בעיניך ובעיני כל רואינו וע"כ אמר שהתורה שעוסק בה תהיה במקום לויה ליתן לו חן לראשו בעיני כל רואיו ושלא יהיה דמו בראשו וכן שנינו פ"ג דאבות המהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה ה"ז מתחייב בנפשו ומסיים הכא בהאי קרא וענקים גו' כי תהיה התורה לך לעזר במקום בני ענק וגבורים שלא תצטרך לגבורים שישמרוך וק"ל:

בשביל ד' פסיעות כו' נשתעבד בבניו כו'. השיעבוד ודאי לא היה בשביל זה וכי מה פשע אברהם שליווהו אלא השיעבוד נגזר בגזירת בין הבתרים בשביל שאמר במה אדע גו' אלא שלא זכר שם אצל מי יהיו משועבדים ובזכות הארבע פסיעות שליווהו פרעה זכה שאצלו יהיו משועבדים וכה"ג אמרי' פרק חלק שזכה נ"נ לשעבד בישראל בשביל ד' פסיעות כמבואר שם ודו"ק:

ויצו עליו גו' וישלחו אותו גו'. פי' וישלחו כתרגומו ואלויאו דליכא לפרושי מלשון שליחות ממש דלא שייך הכא וכתב הרא"ם ולא מלשון גרושין כמו וישלחהו ה' גו' ואילו היה מלשון גרושין כו' עכ"ל דבריו דחוקים הם וכי משום דהמצריים גירשוהו לא יספר הכתוב בכבודו ונראה לפרש כיון דוישלחו גו' קאי נמי אאת כל אשר לו שפירש כסף וזהב ומקנה שזכר ע"כ וישלחו מלשון לויה דנופל בהם לשמרם בדרך אבל לשון גרושין לא שייך כלל במטלטלים וק"ל:

וכי מאחר שלא עבר כו' ומאחר שלא ישב כו'. בפ"ק דברכות ל"ג ומאחר שלא ישב כו' אלא גרסי' מאחר שלא עבר כו' וכן נראה דודאי אפשר שעבר ולא ישב ולמאי דמוקי ליה ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב כו' רישא דקרא כפשטיה שמספר הכתוב בדבר ניסא שעשה הקב"ה עם ישראל שהוליכם במדבר ארבעים שנה בארץ אשר לא עבר בה איש והיינו משום דלא גזר אדם הראשון ישוב שם ומה לאיש לעבור שם וק"ל:

כל שאינו מלוה ומתלוה כו' אנשי יריחו לאלישע כו'. לכאורה פירוש ששניהם כאילו ש"ד והוא דחוק אם הם לא ליוהו מה היה לו לאלישע לעשות ויש לפרש דה"ק כל שאינו מלוה אע"פ שמתלוה האורח בלא לויתו כי הכא דאלישע ודאי לא היה צריך ללויתם מ"מ המלוה כאילו ש"ד דאילו ליוהו כו' לא גירה כו' ואע"ג שאינו מפורש דלא ליוהו מזה דאילו ליוהו כו' לא גירה כו' הוא מוכח כן ועי"ל דמייתי ליה מהאי קרא שנאמר ויעל משם בית אל והוא עולה בדרך גו' דלא הו"ל למכתב אלא ויעל משם בית אל ונערים גו' אבל כתב והוא עלה בדרך לדיוקא שהוא עלה ולא עלו הם עמו:

ויתקלסו גו' עלה קרח עלה קרח שהקרחת כו'. עי' פרש"י ומה שהכריחם להוציא מלת קרח ממשמעו קרח הראש שגם הוא גנאי וקלס כמ"ש התוס' גבי ר"י בן קרחה מהכפול עלה קרח עלה קרח דרשו כן שע"כ אתה קרח על שהקרחת כו' וק"ל:

מאי נערים וקטנים וכו'. דנערים משמע שהביאו ב' שערות וקטנים משמע שלא הביאו כפרש"י גבי נערה וקטנה בפ"ק דחולין ודריש ר"א הכא נערים שמנוערים כו' וקטנים שהיו מקטני אמנה כו'. או או קאמר או דנערים היו וקטנים ע"ש קטני אמנה או דקטנים היו ונערים ע"ש שמנוערים כו' א"נ כיון דסתם הכתוב מה היו יש למדרש תרוייהו ומ"ד נערים היו שבאו לכלל דעת ובזבזו עצמן כקטנים שאין בהן דעת לקלסו על כך ופריך דלמא ע"ש מקומן כו' קטנה דמן נעורן כו' וכתבו התוס' פ"ק דחולין דנעורן הוא שם מקום דכתיב בדה"י למזרח נעורן ולמערב גדר עכ"ל ויש לדקדק מההיא סוגיא אסוגיא דהכא דפריך התם כה"ג אעורבים ממש ודלמא ע"ש מקומן מי לא כו' ומשני א"כ עורביים מבעי ליה וה"נ הכא נעוריים מבעי ליה ויש ליישב על פי מה שכתבו התוס' שם עורביים מבעי ליה ואע"ג דכתיב עברים מצרים ולא כתיב עבריים מצריים התם ליכא למטעי עכ"ל משא"כ בעורביים דאיכא למטעי עורבים ממש הכא (נמי) ליכא למטעי כיון דכתיב לגביה דקטנים היו ודו"ק:

ויראם ויקללם גו' מה ראה כו'. ר"ל מה ראה לקללם בשם והרי הוא אסור בלאו דלא תקלל חרש וקאמר רב ראה ממש כו' דהיינו שלא קללם בפה שהוא איסור לאו אלא דקללם בראייה ממש דכ"מ שנתנו עיניהם כו' והוא מפורש פ"ק דנדרים ע"ש:

ושמואל אמר ראה שכולן נתעברו כו'. והך ראייה בנבואה קאמר וצ"ל דקבלה היה בידו דנתעברו אמן באיסור תשמיש המטה שהוא בלאו ביוה"כ ולא קאמר באיסור אחר החמור כגון באיסור נדה וכיוצא בו ור"י שאמר ראה שלא היתה בהן לחלוחית כו' גם זה ראייה בנבואה קאמר וכדמסיק עד סוף כל הדורות וכמ"ד לעיל מנוערים מן המצות: