חידושי אגדות על סנהדרין ו:

יקוב הדין את ההר. עי' בערוך ע' קבה ב' פירושים ויש לפרשו לפי ענינו הכא שהדיין מבקש לעשות פשרה דלעשות דין קשה בעיניו שירא מבעל דין קשה שמא יתחייב ויהיה רודפו וע"כ דימה אותו להר קשה ואמר שאל יחשוב הדיין כן אלא יקוב הדין כו' וק"ל:

אוהב שלום ורודף שלום וכו'. זכר ג' מיני שלום שהם לשמים ולעצמו ולבריות לפי שהפורש עצמו מן הדין לעשות פשרה מביא שלום בינו לבין אביו שבשמים כי הדין והמשפט לאלהים הוא וכדלקמן כל הנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין הקב"ה נוטל וכו' שנאמר כי ה' יריב ריבם וז"ש שע"י הפשרה אוהב שלום לאביו שבשמים ואמר ורודף שלום כי ע"י הדין אפשר שבעל דין המתחייב בורח ממנו ויהיה שונא לדיין וע"י הפשרה הרי הוא רודף השלום שיהיה לו ממנו ולא יהיה אויבו ואמר ומשים שלום בין אדם לחבירו הוא בין בעלי דינין לפי שהפשרה היא בהסכמת ורצון שניהם משא"כ הדין שלעולם לפי דעת המתחייב אין מוחל טענתו נגד בעל דין חבירו אף שיצא חבירו זכאי בב"ד נגדו ואמר:

שנא' תורת אמת וגו'. לפי שיש דיין המונע עצמו מן הדין ומבקש לעשות פשרה לפי שאינו יודע דין תורה וגם יש שיודע דין תורה אבל מונע עצמו שאינו יודע לסדר דבריו היטב ואפשר שבדבריו ישתמע דבר לתרי אפי ולשון עולה שמתוך דבריו ילמדו שום שקר כמאמרם ז"ל הזהרו בדבריכם שמא וכו' ולזה אמר אהרן שהיה רודף שלום לעשות פשרה אל תחשוב שעשה אהרן כן במניעה מן הדין מפני סבה אחת מאלו דאינו כן שהרי תורת אמת שהיא תורת משה היה גם כן בפיהו והיה יודע לפסוק דין אמת גם עולה לא נמצא בשפתיו שהיה יודע להזהר בדבריו שלא ימצא בו שום עולה שמתוכו ילמדו לשקר אבל עשה כן כי בשלום ובמישור וגו' על דרך שאמרו בריש פרק אחד דיני ממונות צדק צדק תרדוף א' לדין וא' לפשרה דאף בפשרה צריך הדיין לראות שיעשה בצדק ובמישור וז"ש כי בשלום שהיא הפשרה שעשה אהרן במישור ובצדק היה שלא רדף הא' יותר מחבירו וז"ש הלך אתי דאילו אף בפשרה אם לא היה בצדק והיה נותן לזה ונוטל מזה הייתי מחזיר לו כדלקמן ואין זה הולך במישור וסיים רבים השיב מעון שע"י הפשרה השיב הרבים מעון דאילו בדין אף שהדיין לא יטעה אפשר דבדין מרומה הוא מחייב את הזכאי ומזכה החייב ויש עון בבעל דין ולפעמים שלא יהיה מתון יטעה הדיין לחייב הזכאי ולזכות החייב דחטא תלוי בו דנוטל מזה ונותן לזה וכו' מה שאין כן בפשרה שהיא ברצון שניהם ואין כאן עון לא לבעל דין ולא לדיין דהפשרה היא כמחילה וק"ל:

כנגד יהודה וכו'. בי"מ כתוב בזה אבל ק"ק אמאי קרא ליה מנאץ למברכו ולא ליהודה גופיה ועוד מ"ט למנאץ ה' דמשמע ענין הכעסה או כפירה וי"ל שמפני שמהמעשה ההוא נמשך טובה שנתגדל יוסף במצרים והציל העולם מרעב לכאורה ישובח יהודה במעשהו שנגמרה כוונת אלהים על ידו כמ"ש יוסף כי למחיה שלחני וגו' לכ"א שהחושב זה מנאץ לה' שיראה שה' סבב הדבר ע"י שנתן בלב יהודה לעשות כן וחלילה לאל מרשע אלא שמה' יצא הדבר הטוב כו' ולעולם לא יהיה תפארת יהודה על מעשהו וכו' עכ"ל עש"ב וכתבו התוס' והא דכתיב מטרף בני עלית על מעשה דתמר שבחו הכתוב כדמתרגמינן את אודיתא וכו' עכ"ל. ומ"ש המתרגם באידך קרא מטרף בני עלית וגו' מדין קטלא ברי סלקתא וכו' פירוש נמי מדין הריגת תמר ובניה וכ"כ החזקוני אבל בע"י כתב ובחידושין אמרינן דהיינו שלא הניח להרוג את יוסף עכ"ל ודבריו אינם מובנים דודאי אין עולה על דעת האומר לברך את יהודה אינו אלא על שלא הניחו להרגו ואהא קאמר דאין זה אלא מנאץ ויש ליישב דהכי קאמר דודאי על שלא הניחו להרגו ראוי לברכו וכדכתיב מטרף בני עלית וגו' אבל הכא ה"ק מי שמברכו במה שתלה סבת מניעת הריגתו בממון ואמר מה בצע הרי זה מנאץ ה' כי היה לו לתלות סבת מניעת הריגתו ביראת חטא והוא פי' הקרא ובוצע ברך שהמברכו שהצילו יהודה ונתן סבת המניעה מהריגה לבצע ממון הרי זה מנאץ ה' כי היה ראוי לו ליתן סבת המניעה ביראתו מחטוא לה' ובזה יתיישב קצת קושית יפ"מ שאמר הכתוב מנאץ ה' ולולי פירושם היה נראה לפרש דה"נ לשבח יהודה קאמר ומברך במקום זה הוא במקום קללה וגידוף כמו ברך נבות אלהים ומלך וז"ש כל המברך את יהודה ומגדפו על זאת שאמר מה בצע כי נהרוג וגו' ומכרו בממון ולא החזירו לאביו אין זה אלא מנאץ ה' שיהודה כוונתו לש"ש היה שהיה חושש שלא יהיו אחיו שומעים לו בדבר זה להחזירו לאביו וז"ש מנאץ ה' כי שם יהודה נקרא כולו על שמו של הקב"ה כמ"ש בסוטה על שקידש ש"ש בפרהסיא ותו לא מידי וק"ל:

אין שלום כו'. הכא ניחא דמשמע ליה דמשפט ושלום איירי במקום אחד ולא איירי בשני מקומות דמדכתיב בסיפא דקרא שפטו בשעריכם משמע דשלום נמי במקום משפט איירי אבל לקמן גבי כל מקום שיש משפט אין צדקה כו' קשה דאימא דמשפט וצדקה בשני מקומות איירי דמי שצריך למשפט עשה לו משפט ומי שנצרך לצדקה נתן לו צדקה וכמה קראי כתיב בכה"ג בב' מצות הללו משפט וצדקה כמו כי ידעתיו וגו' לעשות משפט וצדקה וגו' וי"ל דמדכתיב משפט וצדקה לכל עמו משמע ליה דאיירי בצדקה שבמקום משפט דכל עמו צריכין למשפט אבל לצדקה ממש ודאי דלאו כל עמו הוו צריכין ליה דלאו עניים היו כולם וכדפריך לקמן אליבא דת"ק לכל עמו לעניים מבעי ליה ודו"ק:

ששילם לו מתוך ביתו כו'. נראה לכאורה דאיירי בעני שאין לו ממה לשלם ואין לבעל דינו עליו דין תשלומין עד שישיג ידו ויתעשר ומכל מקום קאמר דאותה צדקה שעשה לו חברו עד היום בהלואה זו שנאמר בהשבת העבוט ולך תהיה צדקה וגו' השתא ששלם לו דוד בעבורו נחשבת זו הצדקה לדוד ואמרו בזה שאמר דוד עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי שהתפלל שלא יעשו העני ובעל דינו קנוניא עלי לתבוע את העני אף אם אין העני חייב לו ואני אשלם לו בעבורו ואחר כך יחלקו ביניהם מה שעשקו ממני וק"ל:

שהוציא גזילה וכו'. ומלת צדקה הנאמרת כאן אינו ממש צדקה אלא שעשה עמו צדקה וטובה והשיבו מעון הגזילה ובי"מ הקשה וא"ת אם כן מאי רבותא דדוד אתא לאשמועינן דאימא דקרא לא אתי למימר אלא דעל ידי שהיה דוד עושה משפט וצדקה הצליח יואב במלחמה כדאמרינן בפרק נגמר הדין ויהי דוד עושה משפט וצדקה וגו' ויואב בן צרויה על הצבא מ"ט יואב על הצבא משום דדוד עושה משפט וצדקה וגו' וק"ל:

שנאמר פוטר מים ראשית מדון וכו'. פירש רש"י אם באת לפטור ולהשליך כו' עכ"ל משמע ליה דדריש נמי רישא דקרא בהכי אף על גב דתלמודא לא הזכיר בדרשה רק סיפא דקרא ולפני התגלע הריב וגו' מדפריך לקמן והני תנאי ראשית מדון מאי דרשו ביה משמע דהאי תנא דריש ליה שפיר בהכי כפי' רש"י וק"ל:

שנאמר ועמדו שני אנשים אשר להם הריב וגו'. כולה יליף ליה מהאי קרא לפי שזכר את העדים כאילו הם הבעל דין הגוזל את חבירו כמ"ש אשר להם הריב וגו' לפי שעל ידי עדות שקר או על ידי שכובשים עדותם גוזל בעל דין את חבירו והרי כאלו הם גוזלים להקב"ה שמטריחים אותו להחזיר ממון שנתן לבעליו על ידי עדות שקר וכובש עדותן וכן לגבי דיינין קאמר הכי יודעים את מי הם דנים כו' שעל ידי שהם מטים משפט גוזל בעל דין אחד את חבירו והרי כאילו הם גזלו להקב"ה שמטריחין להחזיר ממון לבעליו ועתיד ליפרע מהם אותו ממון שנתן לבעליו על ידי שהטו משפט ומייתי ליה מהאי קרא אלהים נצב בעדת אל שהוא נצב שם כאילו הוא היה בעל דין:

וכן ביהושפט הוא אומר ויאמר לשופטים ראו מה אתם עושים כו'. לפי שיחשוב הדיין כי במטהו משפט אין בו מעשה בידים וע"כ אמר ראו מה אתם עושין וגו' שעל ידי מטה משפט נעשה מעשה הגזילה וזה שכתב כי לא לאדם תשפוטו כי אם לה' דלגבי הקדוש ברוך הוא הדבור בו כמעשה כמו שכתוב בדבר ה' שמים נעשו ועל זה אמרו כל הדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית כי כמו שהקב"ה קיים עולמו במעשה בראשית במאמר ובדבור כן זה הדן דין אמת לאמתו קיים את העולם בדבורו ואמר:

שמא יאמר הדיין מה לי לצער הזה וכו' תלמוד לומר עמכם בדבר וגו'. עיין פירוש רש"י ועוד יש לומר שמא יאמר הדיין מה לי לצער הזה שלעולם הדיין הוא בצער שמא לא כוון אל האמת שמא טעה בשכלו תלמוד לומר עמכם וגו' כי ה' יהיה עמכם בדבר המשפט לכוין דעתכם אל האמת ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות לכוין דעתו אל האמת וה' יהיה עמו בזה לכוונו אמת לאמתו ובזה יתיישב גם כן מה שאמרו לקמן אמת לאמתו כי אפשר שיכוין הדיין דעתו אל האמת ויטעה בשכלו אבל הדן דין אמת לאמתו שלא יטעה בו שהקב"ה עמו לכוין דעתו אל האמת הוא משרה שכינתו וכו' כדלקמן: