חידושי אגדות על קידושין ל.

חנוך לנער ע"פ דרכו ר"י ור"ן ח"א משיתסר כו' פרש"י שכל ימיו יהא מתנהג בו כו' ואיזהו נערותו כו' עכ"ל ולשון ע"פ לא משמע כן ונראה לפרש חנוך לנער ע"פ דרך טבע שלו דהיינו זמנו משיתסר עד כ"ב יש מי שראוי לקבל תוכחה מתחלת ט"ז ויש שזמנו מאוחר בכל השנים מט"ז עד כ"ב לפי שכלו וטבעו וכן למ"ד מי"ח כו' היינו יש מתחלת י"ח ויש שזמנו מאוחר בשנים שמי"ח עד כ"ד וכה"ג אמרינן גבי ספי ליה כי תורא כבן ו' וכבן ז' הא לבריא הא לחולה ודו"ק:

והודעתם לבניך וגו' כאילו למדו לבנו ולבן בנו עד סוף כו' דכיון שכ"א מלמד את בנו הרי ע"י אבי אביהם עד סוף כל הדורות הם יודעים בתורה כי ממנו בא הלימוד לכולם וכאילו הוא היה מלמד בעצמו כולם:

שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת וגו'. רש"י בחומש פירש לפי פשוטו יום אשר עמדת מוסב על מקרא שלמעלה ממנו אשר ראו עיניך והדרש דהכא ימאן זה אלא דקאי אדסמיך ליה והודעתם לבניך גו' שזאת ההודעה לבני בנים ה"ל כאילו הוא יום אשר עמדת וגו' ולכאורה דעם דור המדבר ידבר המקרא שהיו בהן הרבה שקבלוה מהר סיני ומאי כאילו קבלה כו' דמ"מ כיון דבערבות מואב בסוף מ' שנה נאמר כן ולכולם אמר כן שהיו בהן הרבה שלא עמדו על הר סיני ועי"ל דלא קאי כאילו קבלה מהר סיני על האב אלא על בן הבן שלא היה בהר סיני ודו"ק:

עד דמקרי ליה ומוספיה כו'. דמה שקרא עמו אתמול לא קרי ליה הודעה כיון שכבר ידעו ומ"מ קרא ליה נמי הא דאתמול שיהא חדוד בפיו כדדרשינן מושננתם מלשון שינון וחידוד כדלקמן ואהא מייתי דאמר רב ספרא כו' דדריש ושננתם בענין אחר מלשון שניות והיינו משום דכתיב ושננתם בב' נונין שישנה לימודו ב' פעמים דה"ל עם תחלת למודו ג' פעמים וקאמר אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם שהנו"ן מתחלף בל' באותיות דטלנ"ת וקאמר דישלש לימודו במקרא ומשנה ותלמוד ויש לדקדק דמשמע דחייב אדם גם ללמוד עם בנו מקרא משנה ותלמוד דהא ושננתם לבניך כתיב ולעיל מקשינן בפשיטות לשמואל מברייתא דקתני למדו מקרא אין מלמדו משנה ויש ליישב דהך ברייתא דלעיל לא איירי אלא בבן בנו כדמסיק כזבולן בן דן ולא כזבולן כו' אבל בבנו חייב ללמדו מקרא משנה ותלמוד כדמוכח הכא אבל הרא"ש לא כ"כ אלא דבבנו נמי אינו חייב ללמדו רק מקרא ודו"ק:

לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל אותיות כו' וכה"ג דרשו פ' חלק ובפ' אין דורשין איה סופר כל אותיות שבתורה דלפי פשוטו סופר ממש כמו עזרא הסופר שפן הסופר אין זה במעלות התורה כ"כ כמ"ש סופרי המלך ועוד כי הוא מוכרע ממקומו דכתיב סופרים תרעתים שמעתים כו' דנדרש במעלות התורה כמ"ש בסוטה ובפ' חלק וכן סופר דכתיב גבי איה שוקל דנדרש איה שוקל הק"ו וק"ל:

שהיו אומרים וי"ו דגחון חציין של אותיות כו' דרש דרש חציין כו' והתגלח כו'. הכונה כלפי מה שאמרו כי התורה יש לה מ"ט פנים טהרה ומ"ט פנים טומאה וזה ע"פ חיבור אותיות לתיבות והתיבות לפסוקים אבל האותיות אינן מורים רק על שמותיו של הקב"ה שהוא הנסתר גמור של התורה ולפי שהסטרא דשמאלא וכח הטומאה הוא נחש הקדמוני וע"פ מ"ש הולך על גחו"ן זה נחש וע"כ הפסיק באותיות התורה בוי"ו דגחון לרמוז כפי אותיות התורה שהם כולן שמותיו של הקב"ה אין כאן מקום כלל לכח הטומאה דוי"ו דגחון מפסיקו:

ואמר כי דרש דרש הוא חציין של תיבות כו' כי התיבה בחיבור אותיות יש לה משמעות לצד הטהרה ולצד הטומאה ולזה רמז בתיבת דרש דרש דר"ל שהדרש והמכוון של התיבה שנים הם אחד לצד הטהרה וא' לצד הטומאה שהם ב' חלקי התורה ולפי פשוטו הוא כן כמ"ש דרש דרש ב' דרישות היו מפני מה נאכל זה וזה נשרף שהיה דרישה א' לצד הטהרה ודרישה שנית לצד הטומאה:

ואמר והתגלח הוא חציין של פסוקים דודאי הפסוק לפי חיבורו בתיבות אין לו רק משמעות אחת לפי פשוטו מ"מ הענין נוגע בשתים בטהרה ובטומאה כי האי קרא והתגלח ואת הנתק לא יגלח והסגיר גו' דמעשה זה אינו מעשה למצורע מוחלט אלא למוסגר שהוא ספק טהור וספק טמא וע"פ כוונה זו בעצמה אמר עי"ן דיער הוא חציין של אותיות דספרי תהלים לפי שהוא נתייסד בתפלות לבטל כחו של עשו שהוא כח הטומאה של נחש הקדמוני ע"כ בא החלוקה וההפסק באותיות חזיר מיער שהוא כחו של עשו כדאיתא במדרשות:

ואמר והוא רחום כו' הוא חציין של פסוקים לומר כי המכוון בחיבור האותיות לתיבות ולפסוקים שאנו מבקשים ומתפללים שירחם הקב"ה עלינו ולא ישחית ע"י האף והחמה שהם מכוחות של מלאכים משחיתים כדאמרינן בנדרים ודו"ק:

לתלתא פסוקי ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב וגו' ר"ל משום דבעבור ישמע העם לפי פשוטו אינו טעם אאנכי בא אליך בעב גו' וע"כ אמרו במערבא שהוא פסוק אחר ור"ל בעבור שישמע העם בדברי עמך יאמינו גם בך לעולם כענין שנאמר בים סוף ויאמינו בה' ובמשה וגו' ואח"כ ויגד משה את דברי גו' לא משמע להו לפי ענינו פסוק אחד דלא מצינו בכל הענין דברי הש"י למשה ושוב דברי משה לישראל בפסוק אחד ודו"ק: