חידושי אגדות על כתובות נ.

המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כו' אעשרנו לבתרא כי קמא כו'. עיין פרש"י ועוד נראה דהכי משמע ליה ע"פ מ"ש עשו מדת הרשעים היה בו שאמר יש לי רב אבל יעקב אמר יש לי כל דהיינו שהיה מסתפק במועט בברכת כל כדאמרינן ס"פ השותפין וכמ"ש שכל עצמו לא בקש רק לחם לאכול ובגד ללבוש וברמז קאמר וכל אשר תתן לי וגו' אותו ברכת כ"ל שהוא גי' חמשים עשר דהיינו אתן ה' ממנו למעשר ועוד אעשרנו שנית לאותו כ"ל דהיינו עישור בתרא כי קמא והוי עישור קמא ועישור בתרא ממלת כ"ל כמספר החומש ממנו וק"ל:

מכאן ואילך יורד עמו לחייו כו'. עיין פרש"י ועי"ל דנקט האי לישנא ע"ד כי היא חייך וגו' ואם א"א לו ללמוד יורד עמו לחייו ללמדו אומנות כמו ראה חיים וגו'.

ושאמר ספי ליה כתורא כו'. יש לפרש כי העגל אינו מקבל המאכל כ"א בסיוע מבעליו כמ"ש בפרק מי שהחשיך לענין שבת ואין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין ולא כן בגדלותו כשהוא שור שמקבל המאכל בקלות כך הקטן פחות מבן ו' בקושי מקבל מה שמלמדין אותו משא"כ בגדלותו מבן ו' שבקל מקבל למודו כשור הזה את המאכל ועיין מ"ש בזה בפ"ק דב"ב:

כל המכניס בנו פחות מבן ו' רץ אחריו כו'. השתא דלא ידע לאפלוגי בין כחוש ובין בריא הא דלא תקשי ליה מתני' דקתני בן ה' למקרא די"ל דהיינו לגלגל אבל למספי הוא מסוכן כדקאמר הכא וכה"ג כתבו התוס' לעיל ודו"ק:

עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כו'. כמ"ד לעיל דבקטנים אינו חייב לזונם אם לא איש אמיד הוא אלא מדרך צדקה ורשב"ן דפליג ומוקי ליה זה המגדל יתום כו' לא ניחא ליה לאוקמא בבניו ובנותיו דאפי' למ"ד דבקטנים אינו חייב לזונן מ"מ אין זה מקרי צדקה בכל עת כיון דבקטני קטנים לכ"ע חייב לזונם כמ"ש התוס' לעיל אבל במגדל יתום כו' ומשיאן ה"ז ממש בכל עת דמקטני קטנים עד בואם לפרקן שמשיאן ה"ז עושה עמהן צדקה וק"ל:

הון ועושר כו' זה הלומד תורה כו'. הדמיון בזה הלמד ומלמדה למי שיש לו עושר ונותן ממנו צדקה שאינו חסר כלום אבל הוא מוסיף ברכה כמ"ש ובחנוני נא בזאת וגו' כן הלמד תורה ומלמדה לאחרים הוא אינו חסר מתורתו אבל הוא מוסיף לו לימוד כמ"ש הרבה למדתי כו' ויותר מתלמידי גם הלימוד לאחרים יהיה כצדקה שניתנה בחנם כמ"ש ואני נתתי וגו' מה אני בחנם אף אתם כו' ומאן דמפרש לה זה הכותב תורה כו' המקרא מתפרש יותר כפשוטו לענין ממון ואמר ומשאילן לאחרים היינו בחנם בדרך צדקה ולא שוכרן לאחרים:

כיון שבנים כו' דלא אתי לידי חליצה כו'. דחליצה היא כעין קטטה ומריבה שהיא מביישו וירקה בפניו על שאינו חפץ ביבום ופעמים הוא בהיפך שהיא אינה חפצה ביבום והוא מייבמה בע"כ וקאמר שלום על ישראל עש"ה להקים לאחיו שם בישראל ונקרא שמו בישראל וגו'. ומ"ש שלום על דייני ישראל דלא אתי לאנצויי פרש"י מי קרוב וקודם לנחלה עכ"ל וק"ק דפ' נחלה מפורשת בתורה מי הוא הקרוב קרוב קודם ולמה אתו הדיינים לאנצויי באין לו בני בנים ויש לפרש מאן דרואה לו בני בנים ודאי אינו מעביר נחלה דאסור אפי' מברא בישא לברא טבא מה"ט דשמא יזכה בר ברא כדאמרי' לקמן בפרקין אבל מי שאינו רואה לו בני בנים יחוש דבמיתת בנו יבואו נכסיו לקרוב שאינו הגון וע"כ הוא מחלק נכסיו על פיו לקרוביו שדעתו קרובה אליו יותר ואז אתו הדיינים לאנצויי כההיא דלקמן פרק הכותב נכסי לטוביה כו' שניהם קרובים שודא דדייני כפרש"י ותוס' ע"ש ודו"ק: