חידושי אגדות על הוריות י:

מאי דכתיב יש הבל אשר נעשה על הארץ כו'. צריך לבאר מה הוקשה לו בכתוב זה וע"ק דמשמע דדריש אשר מלשון אשרי הצדיקים וכו' וסמוך גבי אשר נשיא יחטא דדרשינן אשרי ומתקיף רבא אלא מעתה וכו' מדשני קרא בדיבוריה וא"כ היכי דריש הכא אשר יש צדיקים מלשון אשרי הצדיקים וע"ק לדרשת רבא שאמר אשרי לצדיקים שזוכים גם בעה"ז ואו להם לרשעים שבאות עליהם צרות גם בעה"ז א"כ היכי קאמר גם זה הבל שהרי מה שאוכלים הצדיקים ב' עולמות ורשעים מצטערים בב' עולמות אין זה הבל אלא שכר כפול ועונש כפול ונראה דדייקו בהאי קרא דכתיב אשר יש צדיקים ג"פ אשר בענין א' ושנה הכתוב בצדיקים למכתב בהו אשר איכא למדרשיה מלשון אושר ואמר ויש רשעים דרשינן לשון וי והיינו אוי לרשעים ואמר שגם זה הבל כי אין לצדיקים להצטער ביסוריהן וגם אין לשמוח הרשעים בשלותם כי כל עניני עוה"ז הבל ולדרשת רבא ה"ק אשר יש בצדיקים אשר מגיע אושר כפול הוא לצדיקים להיות אוכלים שני עולמות ואין הקב"ה מנכה להם לעוה"ב כי אכילת עוה"ז הבל הוא ואינה נחשבת לשכר וגם אוי לרשעים שמצטערים גם בעוה"ז ואל תאמר שמא ינכה הקב"ה מעונשם של עוה"ב כי גם זה הבל העונש שנצטערו בעוה"ז לערך עונשם העיקרי בעוה"ב:

מ"ד כי ישרים דרכי ה'. הוקשה לו מ"ש ופושעים יכשלו בם דכיון שהם ישרים היאך יכשלו בם הל"ל ופושעים יכשלו בדרכים לזה דרשו למה"ד לשנים שאכלו פסחיהם:

אשריהם לצדיקים כו' אוי להם לרשעים כו'. נראה מדכתיב ברישא גבי צדיקים אשר יש וגו' וגבי רשעים בסיפיה שינה למכתב ויש וגו' דריש אשר מלשון אשרי ודריש ויש כמו וי יש וזה שדקדק רש"י לפרש אוי כמו וי דהכא כו' וק"ל:

אעתריתו פורתא א"ל אין דזבנינן קטינא כו'. דקדק לומר אעתריתו פורתא גם השיבו לו קטינא דארעא משום דגם רוב עושר הוא סיבה לביטול תורה דמרבה נכסים מרבה דאגה לעסוק בהם ואין לו פנאי לעסוק בתורה ובהכי יתיישב דאין זה סותר מה שאמרו דאין אדם זוכה לב' שלחנות דהיינו שיהיה לו רוב טובה גם בעוה"ז ודוד ושאר מלכיות מביתו שהיו צדיקים חזי כמה הרפתקי דעדו עלייהו בעוה"ז ודו"ק:

פסח מיהא קעביד כו'. בפ' ד' דנזיר כתבו התוס' משמע דאכילה גסה שמיה אכילה וקשה דבפ"ב דיומא אמרינן דהאוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור דלא שמיה אכילה ואר"ת דב' עניני אכילה גסה הם כו' עכ"ל ע"ש ובתוס' פ' הגוזל קמא ובפ' ע"פ ואין להקשות דלוקמה אכילה גסה דהכא בכה"ג דלא שמיה אכילה ולא תקשי ליה פסח מיהא עביד די"ל דצדיקים ילכו בם ופושעים וגו' מיירי ודאי אענין א' ואכילה גסה דיוה"כ לא מקרי אכילה אלא מזיק כדאמר התם ואע"ג דאכתי לא אסיק דמיירי בדרך א' הא מסיק אדעתיה שפיר דאיירי בענין אחד ודו"ק:

א' נזדמנה לו אשתו וא' נזדמנה לו אחותו כו'. לכאורה מה שייך צדיק ופושע בדבר שנזדמנה לו ויש לפרש למאי דס"ד השתא ע"ד לא יאונה לצדיק כל און ואיירי דזה היה מתכוין לאשתו והש"י הזמין לו אשתו כי צדיקים ילכו בם וזה נתכוין לאחותו ונזדמנה לו וק"ל:

הם שנתכוונו לשם מצוה צדיקים ילכו בם. י"ל שזכו שהותרו הנקבות לבא בקהל והוא שנתכוין לשם עבירה ופושעים יכשלו בם זה גרם לזכרים שלא יבואו בקהל כדאמרינן מואבי ולא מואבית עמוני ולא עמונית ודכתיב על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו' י"ל דהא והא גרם וק"ל:

הוא שנתכוין לעבירה כו'. כתבו התוס' למ"ד נמי בן נח מותר בבתו כבר פירשו מעצמן מהרבה עריות עכ"ל ובפ' ד"מ כתבו דאשכחן שסיפר הכתוב בגנות בדבר שעתידה ליאסר דאמרי' לקמן בן נח מותר בבתו ובהוריות אמרו לוט כו' הוא שנתכוין לעבירה ופושעים כו' ע"ש וק"ל:

ודלמא הוא נמי לשם מצוה קמכוין כו'. צ"ל דפריך לפי סברת המתרץ דקאמר דהיה מתכוין לשם עבירה אבל המקשה ודאי הוה ס"ד השתא דלא איכוון כלל כדפריך לבסוף והא מינס אניס כו' ולא אסיק אדעתיה הא דמשני אבל בקומה ידע ודו"ק:

למה נקוד על וי"ו של ובקומה כו'. בנזיר פירשו התוס' לומר לך דהוה כמאן דליתא דהא ובקומה ידע עכ"ל אבל קשה מהיא דפ' הפועלים למה נקוד על איו שבאליו כו' ופי' התוס' דאמר בב"ר כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב כו' ע"ש וא"כ הכא כיון שהכתב רבה אתה דורש את הכתב דהיינו ובקמה בלא וי"ו ולמה נכתב בקמה כלל כיון שהוא היפך משמעו ואם נאמר דעל וי"ו קמא של ובקומה קאמר ניחא ותדרוש ביה הכי ולא ידע בשכבה בקומה דאפילו בקומה למחרת שכבר הפיג אז מיינו והיה ראוי אז להיות נזכר את שכבה אצלו מאתמול כדרך השיכורים הגם שלא ידעו בעת שכרותם מה שיעשו למחרת כשמפיגים מיינם הם נזכרים קצת ממה שעשו בשכרותם הנה לוט שהיה שכור כ"כ שלא היה נזכר בקומה אז מיינו מה שהיתה שכבה אצלו מאתמול ומיניה תידוק הא בקומה גופה ידע בעת קומה והשתא ה"נ הכא אתה דורש את הכתב ודו"ק:

כל הפסוק זה ע"ש עבירה נאמר וישא לוט וגו'. כי הפסוק הזה נראה כמיותר לפי פשוטו כי מה הוצרך להאריך בענין שנשא עיניו איזו ארץ הטובה עד שבחר לו הככר וע"כ דרשו בו לענין ערוה על שהיו שטופי זימה בחר לוט בשכונתם כפרש"י בחומש ועיין בב"ר קצת בפנים שונים ולא הביא שם עיניו משמשון דמקרא גופיה דותשא אשת אדוניו את עיניה דריש נמי עיניו ודו"ק:

אח נפשע כו' פרש"י נפשע נמרד שמרד בו שפירש ממנו עכ"ל. ובנזיר פרש"י בע"א ז"ל אח נפשע זה לוט שנקרא אח כו' אל נא תהי מריבה וגו' עכ"ל עוד נ"ל נפשע מלשון פסיעה והליכה כמו כפשע ביני ובין המות שהיה לוט נפסע והולך מקרית עוז זה אברהם שאילו היה אצלו לא היה נשבה ע"י הד' מלכים וק"ל:

שהטיל מדנים בינו ובין ישראל שנאמר לא וגו'. כך היא הגירסא במסכת נזיר והיינו כמ"ש לעיל שהוא גרם שלא יבאו הזכרים בקהל ע"י שנתכוון לעבירה וק"ל:

לתאוה יבקש נפרד זה לוט כו' אע"ג דכתיב ויפרדו איש מעל אחיו משמע ליה דלוט נפרד תחלה מדסמיך ליה ויסע לוט וגו' כן פרש"י בנזיר. ועוד נראה דמשמע ליה הפירוד על לוט כדכתיב לעיל מיניה ויאמר אברם אל לוט וגו' הפרד נא מעלי וגו' וק"ל:

ובכל תושיה כו' בבתי כנסיות ובבתי כו' ובתושיה לא נאמר אלא ובכל תושיה לומר לך שנתגלה קלונו בב' תורות כו' בתורה שבכתב בבתי כנסיות כדכתיב לא יבא עמוני כו' ובתורה שבע"פ בבתי מדרשות דתנן עמון ומואב כו' כן פרש"י בנזיר והתלמוד לא הזכיר אלא מלתא דבתי מדרשות דתנן עמוני כו' ואפשר לומר דה"ק שנתגלה קלונו ולא קלון של בנות שנתכוונו לש"ש ואהכי מייתי מתניתין דתנן עמוני וכו' דמפורש בהך מתני' דעמונית ומואבית מותרין אבל בקרא אין דבר זה מפורש כ"כ כדאיתא בפ' הערל ע"ש ודו"ק:

תמר זינתה כו'. שלשם שמים נתכוונה להעמיד תולדות מזרע של יעקב מ"מ דרך זנות היה זה שעשתה עצמה מופקרת לחמיה שהרי ידעה אבל יהודה לאו דרך זנות בא עליה לפי מה שהיה סבור שאין זו כלתו כמ"ש הרמב"ם פ"א דהלכות אישות דקודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק כו' ובועל אותה על אם הדרך כו' עכ"ל והוא בעצמו מעשה יהודה ועוד שאמרו בסוטה שנתנה עיניה לדבריה ואמרה גיורת אני פנויה אני יתומה אני טהורה אני ומיהו לש"ש נתכוונה אבל זמרי ודאי זינה שבא על בת אל נכר שהוזהר על כך לאחר מ"ת דקנאין פוגעין בו וע"כ נקט זמרי זינה ולא נקט כזבי בת צור זינתה כדנקט תמר שהיא ודאי לא הוזהרה על כך ולא נפלו הרבבות מישראל רק בעון זמרי שהיה ישראל:

גדולה עבירה לשמה כו' שנאמר מנשים באוהל וגו'. בתוס' פרק מ"ש פי' מאמהות לפי שהיו נהנות מן הביאה אבל יעל לא היתה נהנה מן הביאה כו' עכ"ל. ונראה דע"ש ביאה שלהם שהיה בצניעות ואהל מיוחד תלה הדבר באהל כמ"ש בשרה ויאמר הנה באהל מלמד שצנועה היתה וברבקה ויביאה יצחק האהלה שרה אמו וברחל ולאה ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל ולפי זה דתמר אע"ג דנתכוונה לש"ש לא מקרי עבירה לשמה כיון דנהנית מן הביאה כמו האמהות כן נראה לפרש מדברי התוס' דיבמות דמצוה שלא לשמה קאי על אמהות עצמן שעשו מצוה כדי לקיים תולדות מן האבות כמו בתמר ומיהו לאו לשמה מקרי כיון דהיו נהנית מביאה אבל בנזיר פרש"י בע"א שרה רבקה רחל ולאה שאמרו לבעליהן לבא על שפחתן ולא לשם מצוה כו' עכ"ל והוא דחוק דלא הוה דומיא דיעל דקאי על עצמה וק"ל:

הא קא מתהני' מעבירה כו'. עיין בתוס' פ' מ"ש ובנזיר פ"ד:

כל טובתן של רשעים רעה היא כו' השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע כו'. ובפ' מ"ש מסיק בשלמא בלבן דלמא מדכר ליה שם דעבודת כוכבים אלא הכא מאי רעה איכא דשדי בה זוהמא כו' ופי' רש"י שם דמדכר ליה שם דעבודת כוכבים למה גנבת את אלהי עכ"ל ובפ' ד' דנזיר פי' רש"י בע"א ומאי ראה איכא דאי מפיש במיליה בהדיה אתי לאשתבועי בשם עבודת כוכבים שלו והתורה אמרה וכו' עכ"ל ע"ש והיינו נמי שהיה עובר על זה והיה משתבע אח"כ בשם עבודת כוכבים כדכתיב אלהי נחור ישפטו וגו' שהוא חול כפי' רש"י בחומש ומיהו התוס' פירשו בפ' ד' מיתות דאנן דמשביעינן העובד כוכבים היינו משום דלא מזכירין שם עבודת כוכבים אלא ש"ש ואע"פ שכוונתם לא כן הוא אין זה שם עבודת כוכבים כו' ואפשר דא"ה הזהירו הש"י על כך ואיך שיהיה משמע דעבר לבן על ציווי הש"י אבל בע"י דחק לפרש שקיים לבן ציווי של הש"י ולא משמע כן מתוך אלו הסוגיות ודו"ק:

שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבשכר מ"ב כו'. וכתבו התוס' בנזיר וא"ת הא אמרי' בעלמא העוסק במצוה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. וי"ל דהתם מיירי שעוסק בתורה שלא לשמה לקפח לאחרים והכא קאמר שעוסק שלא לשמה היינו לקנות לו שם עכ"ל. וכה"ג כתבו התוס' בכמה דוכתין מיהו ההיא דבלק דמייתי הכא לכאורה לקפח לאחרים שהרי בא בהם לקלל ישראל וי"ל שהוא לא בא לקלל את ישראל רק מפני יראת עצמו כמ"ש וירא בלק וגו' ויגר מואב מפני בני ישראל וגו' וה"ל כמו לקנות שם לעצמו ודקאמר ביה שמתוך שלא לשמה כו' ר"ל שמתוך שלא לשמה דהיינו שהביא קרבנות שלא לשמה רק לקנות לו שם זכה שבא לשמה שזרעו דוד ושלמה הקריבו קרבנות לשמה:

רות בתו של עגלון כו' ובנזיר בת בנו של עגלון כו' ועיין בזה בחידושינו פרק ד' וה':

מנין שאין הקב"ה מקפח שכר כו'. ולעולם יקדים לדבר מצוה כו' מבואר בחידושינו פ' ד' וה' ע"ש: