חידושי אגדות על ברכות ז:

ע"ב עד שבא אברהם כו'. דהיינו בשם אדנות בא' ד' כמ"ש התוס' כי לא קראו אותו מקודם אלא בשם הוי"ה המורה על מציאותו אבל אברהם הוסיף וקראו גם בשם אדון שהוא מורה על אדנותו ויכלתו לשנות הגזירות ומערכת השמים כמפורש באותה פרשה בענין אברהם וז"ש שאף דניאל לא נענה אלא למען אברהם שהיה ראש אמונה לפרסם בעיני הבריות אדנותו ויכלתו שבעולם וק"ל:

עד שבאת לאה כו'. כפירש"י כן מפורש בב"ר באורך ע"ש ולפי שלא נתנה טעם על הודאתה בבן הד' דרשו כן וצ"ל דלאו כמתנבאה אמרה כן דהא לא חשיב לאה בכלל הנביאות בפ"ק דמגיל' (י"ד ע"א) אלא שלא מדעת שם הש"י בפיה לדבר עתידות וכצ"ל במה שאמרה רבקה למה אשכל וגו' שגם היא לאו בכלל נביאות היתה וכן יש לפרש בסמוך גבי ראובן וק"ל:

ראו מה בין בני כו'. דלפי טעם המפורש בכתוב כי ראה ה' בעניי וגו' מלת בן לא יתכן וע"כ דרשו דשלא מדעת שם הש"י בפיה עתידות זה ראו מה בין בני כו' אע"ג דבע"כ שקליה יוסף כו' דנתנה בכורתו ליוסף משמע בעל כרחו נתנה יעקב ליוסף כמפורש פרק י"נ (ב"ב קכ"ג.) וק"ל:

מאי רות אר"י כו' יצא ממנה דוד שריוהו כו' מפורש בפ"ק דב"ב (יד:) ע"ש:

מנלן דשמא גרים כי הכא דשמא רות גרם שיצא כו' וקמייתי לה מדכתיב לכו חזו מפעלות וגו' שאין ליחס פעולה הרעה שהיא השממה להקב"ה וע"כ דרשו שמות מל' שמות שפעולות ה' נמשכים אחרי השם של אדם שהוא גרם וק"ל:

קשה תרבות כו'. כפירש"י בספר מלכים גבי אדוניהו ואותו ילדה אחרי אבשלום כלומר גדלתו אחר תרבות שגדלה אמו שאבשלום עכ"ל וכה"ג קאמר בפרק יש נוחלין (בבא בתרא ק"ט:) ע"ש ולשון הכתוב מה רבו צרי רבים קמים וגו' הוא כפול ויש לפרש עד"ז מלת רבו מלשון תרבות וגידול שהיה מצטער ואמר ראו מה גדולים שגדלתי והוא צרי שעי"ז רבים קמים עלי שהן אחיתופל ושמעי וסיעתם וק"ל:

לאדם שיצא עליו ש"ח כו'. לכאורה דסגי עד הכא לפי המשל ומה שאמר שוב כיון שא"ל כו' היה עצב ואמר שמא עבד כו' אינו שייך למשל ומילתא אחריתא הוא והל"ל ד"א כיון שא"ל כו' ויש ליישב דודאי בש"ח שיש ללוה מעות כדי לשלם אינו עצב גם קודם שפרעו כיון דאפשר לו לשלם אלא דאיירי בש"ח גדול שהוא עצב כ"ז שלא פרעו כיון שאין לו לשלם כ"כ. ואז אחר שהשיגה ידו ופרעו הוא שמח כן בדוד שהיה חושב שא"א לו לסבול הפרעון דשמא עבד כו' כיון דחזא דאבשלום כו' גם שלא מצינו בקרא שהיה חס על אביו בדבר מה מ"מ דוד היה חושב כן ואמר מזמור וק"ל:

מותר להתגרות כו'. ר"ל ואינו אסור משום סכנה שמא ירדפנו הרשע ולמאי דמוקי ליה במילי דשמיא להוכיחו לא קאמר דמצוה להתגרות בו היינו משום דאיכא דלבו נוקפו וירא ממנו בשביל עבירות שבידו כדבסמוך ולמאי דמסיק דצדיק שאינו גמור לא יתגרה בו ניחא טפי דאין לאדם לסמוך על עצמו שהוא צדיק גמור ודו"ק:

להיות כמרעים כו'. למאי דמחלק בין רשע שהשעה משחקת לו ובין רשע שאין כו' ה"מ לאוקמא האי קרא בפשיטות דאסור להתגרות ברשע שהשעה משחקת לו כדר"י ויש לומר דניחא ליה לאוקמא בכה"ג דסיפא דקרא אל תקנא בעושי עולה הכי משמע מלשון קנאה ממש להיות כעושי עולה כדמייתי קרא אל יקנא לבך בחטאים וגו':

שהשעה משחקת לו כו'. דודאי אינו רק לפי שעה כמפורש בענינו כי כחציר מהרה ימלו גו' ועוד מעט ואין רשע וגו' והיינו דמזל שעה גורם לו ודמייתי נמי יחילו דרכיו בכל עת היינו נמי בכל אותה העת שמצליח במזלו ומזה דקדק לומר מהאי קרא שאל תתגרה בו דלא משמע מיניה אלא מדכתיב בכל עת דהיינו שיש לאדם ליזהר ממנו מן הדין ומן הגירוי כל עת וזמן שמצליח בדרכיו ע"י מזל שעה כדמסיק:

כבלע רשע צדיק וגו'. וגם ע"ז היה תמיה בעיני חבקוק ואפילו למ"ד לעיל שכבר הודיע הקב"ה דרכיו למשה צדיק ורע לו היינו צדיק שאינו גמור מ"מ למה יבלענו זה הרשע כיון שמיהת זה הצדיק שאינו גמור צדיק ממנו וק"ל:

כל הקובע כו'. פירש"י סיפיה דקרא ולא יוסיפו בני עולה וגו' עכ"ל. אבל מלשון שאמר ואויביו נופלים תחתיו ומייתי בהאי לישנא ושכן תחתיו נראה דמהאי קרא גופיה דמייתי יליף ליה דהיינו השכן שכיני בישי דישראל שהיו דרכן לענותם כמו עמון ומואב ופלשתים יפלו תחתיו וענין כל הקובע כו' מפורש לעיל:

ולבסוף לכלותו כו' היינו לבסוף גם כשיחרב הבית תוך ע' שנים לא אעשה אותם כלה כמ"ש במס' מגילה פ"ק (י"א ע"א) לא מאסתים וגו' לכלותם בימי המן וק"ל:

גדולה שמושה כו'. הוא מבואר דיש כמה הלכות שאדם לומד מרבו שאינן למעשה כדאמרינן בכמה דוכתין ומש"ה קאמר דגדולה שמושה שרואה ברבו הלכה למעשה.

מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא כו'. ולפי לשון הטור סימן צ' וז"ל אבל מי שיש לו מדרש קבוע תוך ביתו שלומד בו מצוה להתפלל בו אפילו אין לו י' דר' אמי ור' אסי אע"ג דה"ל תליסר בי כנישתא כו' ע"ש צ"ל הכא דר' יצחק ידע ברב נחמן דלא הוה ליה מדרש קבוע בביתו ודו"ק:

מ"ד ואני תפלתי וגו'. נראה הא דתפלת צבור יותר מקובלת ומרוצה אין צריך ראיה דמן התורה איכא למגמר כן דאמרי' ס"פ החולץ (יבמות מ"ט ב') משה אמר בכל קראנו אליו ואת אמרת דרשו ה' בהמצאו ומסיק הא בצבור הא ביחיד ויחיד אימת בי' ימים שבין ר"ה ליה"כ אלא דבעי לאתויי הכא דגם תפלת יחיד בביתו היא מרוצה ומקובלת יותר בזמן שהצבור מתפללין ומייתי שפיר מדכתיב ואני תפלתי ביחידי לך ה' בעת רצון של צבור וכן בעת רצון של צבור עניתיך ביחידות וכן יש לפרש כי ברבים היו עמדי דהיינו בעת שרבים מתפללים עמדי שאני מתפלל אז ביחידות אבל ממ"ש תניא נמי הכי כו' שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס וגו' אינו משמע אלא שתפלת רבים מרוצה ולא נשמע מיניה שתהא גם תפלת יחיד מרוצה בעת שרבים מתפללים ואחר העיון קרא דמייתי בנוסחת גמרות שלפנינו וכ"ה בפירש"י הן אל כביר לא ימאס תם אינו פסוק בשום מקום אבל איכא תרי פסוקים בספר איוב חד בסי' ח' כתיב הן אל לא ימאס תם ואידך סימן ל"ו כתיב הן אל כביר ולא ימאס כביר וגו' והשתא אהנך תרי קראי קסמיך דהן אל לא ימאס תם דהיינו תפלת תם יחידי בשעה דהן אל כביר ולא ימאס כביר ויתפרש ל' כביר הראשון מל' חזק ואמיץ והשני מל' רבים ור"ל הן אל הוא האמיץ ולא ימאס תפלת הרבים וק"ל: