חידושי אגדות על בבא מציעא פז.

ויפצר בם מאד אר"א מכאן שמסרבין לקטן כו'. ואיכא למידק אמאי לא הביא קרא דלעיל מיניה גבי לוט ויאמרו לא כי ברחוב נלין וכ"כ בב"ר וברש"י בחומש וי"ל למאי דאמרינן בפרק אין עומדין ג' דברים רובן קשה ומיעוטן יפה והן שאור ומלח וסירוב והשתא קאמר הכא דלקטן מסרבין אפילו יותר מדאי כדכתיב ויפצר בם מאד מיהו בפרק כיצד צולין משמע דאין מסרבין לגדול כלל וא"כ על כרחך הא דמעוטו יפה בקטן קאיירי ואולי דבאדם בינוני קמיירי ודו"ק:

מכאן שהצדיקים אומרים מעט כו'. מילי דאבות הוא ושנויה במסכת אבות והטעם מפני שלפעמים ימנע האורח מלהכנס והמקבל מלקבל כדי שלא ירבה לטרוח את המקבל והנותן וזהו פי' הכתוב שאמר אברהם לא תרבו לטרוח עלי רק שתסעדו עמי פת לחם ואחר כך תעבורו וק"ל:

דאיכא דוכתא דקרו לתיקלא קנטירא. רש"י הביאו בהיפך דאיכא דוכתא דקרו לקנטרא תיקלא וכ"ה בפרק יש בכור והוא נכון לפרש כי שקל סתם הוא סלע כדאמרינן התם ואיכא דוכתא דקרא לקנטרא שהוא משקל הגדול תיקלא סתם ואברהם א"ל שקל סתם הוצרך לתת לו קנטרין כאותן מקומות דקרו לקנטרא תקלא סתם אבל לפי גירסת ספרים דהכא אינו מתפרש יפה וק"ל:

כתיב קמח וכתיב סולת כו'. דקמח אינו סולת כדאמרי' באבות ולא משמע להו דאתרוייהו אמר למהר כדאמרינן בב"ר סולת לעוגות וקמח לעמילן כו' דא"כ לכתוב וסולת בוי"ו וה"ק כתיב קמח וכתיב סולת בלא וי"ו לפי ששרה הביאה קמח תחת סולת שאמר אברהם דודאי אברהם לא היה עינו צרה שהרי אמר מעט ועשה הרבה כדאמרינן לעיל וק"ל:

אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה ושרה כו'. עי' בזה בח"א בפרק קמא דנדה:

יודעים היו מה"ש ששרה כו'. יראה לפרש למ"ד להודיע כו' לא היו יודעים המלאכים היכן היא אלא שאמר כי הכתוב לא סיפר כל זה ולא נכתב אלא להודיע לנו שצנועה היתה ולא באת במקום האורחים עד שהוצרכו לשאול עליה כי באהל היתה ומ"ד יודעים היו כו' שהמלאכים עצמם לא שאלו עליה אלא להודיע לבעלה שצנועה היא ולחבבה עליו ומאן דאמר כדי לשגר לה כוס של ברכה כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו ומשגר כו' כי היכי דתתברך דביתהו עיין בזה שם וראיתי מי שהקשה וכי לא היה לו לאברהם לשגר כוס של ברכה והאריך בזה בדרכים דחוקים לאין צורך כי גדול במלאכים היה המברך כדאמרי' האורח הוא מברך והוא המשגר כוס של ברכה כדאמרינן התם בההוא עובדא דעולא כריך ריפתא בריך כו' א"ל רב נחמן לישדר מר כסא דברכתא לילתא כו' וק"ל:

למדה תורה ד"א כו'. עיין בדברי נ"י בזה והרא"ם כתב על פרש"י שבחומש ולאשה על האיש הוא שיבוש וראיותיו שם בארוכה ותוכן דבריו שבאו הנקודות לעקור התיבה לדרוש מיניה שישאל אדם באושפיזו היינו דוקא לאיש על האשה אבל לאשה על האיש אסור ומה ששאלו לשרה אי"ו אברהם שאני מלאכים דלית בהו יצה"ר ואין אלו אלא דברי נביאות ותמוהין הן דאכתי קושית תוס' דבשמעתין במקומה עומדת דלמה באו הנקודות על תיבת אליו טפי ה"ל למנקד על איה שרה שהיא עיקר השאלה ששאלו עליה ונלמד מיניה דלא היו צריכין לשאול עליה אלא ללמוד ד"א שישאל אדם לאיש על האשה אבל נקודות אי"ו משמע ללמוד ד"א לשאול לאשה על האיש והנראה לקיים כל פירושי רש"י שלפנינו שבכולם כתוב ולאשה על האיש והשתא שפיר באו הנקודות על אי"ו ומיהו ה"ה ד"א לשאול לאיש על האשה דעיקר קרא בהם קמיירי ומה שהביא הרא"ם ראיה לדבריו לאסור לשאול לאשה על האיש משום דקול באשה ערוה לאו ראיה היא דודאי לצורך דבר מה מותר לדבר עם האשה דהא עלי דבר עם חנה ואלישע עם השונמית ולא קאמר דבור באשה אלא קול בנהנה מקולה ודקאמר בפ' י' יוחסין לישדר שלמא לילתא משום דאמר שמואל קול באשה ערוה היינו דמדמה שילוח שלום לאשה לקול אשה שמביא ג"כ לידי חבה כדמסיק דאפי' על ידי בעלה אסור אבל לשאול באכסניא לאשה על האיש כיון דד"א הוא מקרי לצורך ג"כ ומ"ש דשאני מלאכים דלית בהו יצה"ר דאל"כ הא דהקשו בגמרא על התוספתא דלמדה ד"א כו' מהא דאמר אין שואלין בשלום אשה למה לא הקשו על המקרא עצמו דכתיב ויאמרו אליו איה גו' אלא ע"כ לומר דשאני מלאכים כו' עכ"ל אין כאן מקום קושיא דהמקרא אפשר לפרשו ששאלו איה שרה כדי לבשרה שיהיה לה בן אבל על התוספתא שאמרה ד"א לשאול באכסניא שאינו אלא שאלת שלום פריך שפיר מדאמר שמואל כו' גם מ"ש הרא"ם מדברי התוספות דשמעתין כיון דשלא ע"י בעלה אלא אפי' לשאול איה פלונית אסור וכ"ש שישאל לה איה בעליך וא"כ מאי ולאשה על האיש כו' עכ"ל האי ק"ו אין לו עיקר דודאי שלא על ידי בעלה אפי' איה פלונית אסור דלאו ד"א הוא ואדרבה איכא חשדא אבל לאשה על האיש ד"א הוא וליכא חשדא כלל ותו לא מידי ודו"ק:

וחזר היופי למקומו. דרשו ג"כ מלשון עדנה לשון עדי ויופי וכ"ה בב"ר וק"ל:

דלא מותיב הקדוש ברוך הוא כו'. מפי' הרמב"ן ואני זקנתי הוא פי' אחרי בלותי כו' עמ"ש ואחרי בלותי עבר במקום עתיד ושרה גם על עצמה צחקה אבל הרא"ם כתב המפרש שינה הכתוב מפני השלום שהיא אמרה ב' אחרי בלותי גם ואדני זקן והמלאך שינה ולא אמר רק ואני זקנתי טועה דשינה לחוד וקצר לחוד ועוד דמלשון התוספות כו' עכ"ל ע"ש באורך אבל מפרש"י בחומש מוכח כדברי הרמב"ן שהביא דרש דהכא שינה מפני השלום ובפי' ותצחק שרה בקרבה פירש שהיתה מסתכלת במעיה ואמרה אפשר כו' דלדברי הרא"ם שלא צחקה כלל על עצמה ע"כ יהיה פי' ותצחק שרה בקרבה בקרב לבה וע"כ הנראה לקיים דברי הרמב"ן ששרה בשניהם צחקה ומה שהביא לרז"ל לומר ששינה מפני השלום ואני זקנתי במקום ואדוני זקן משום דה"ל למכתב למה זה צחקה גו' לאמר אחרי בלותי והיינו דקאמר דלא מותיב הקב"ה בהאי לישנא דקאמרה דהיינו אחרי בלותי אלא ואני זקנתי הוא במקום ואדני זקן ושינה מפני השלום וק"ל:

עשה סעודה כו'. ענין הסעודה ביום הגמלו לפרסם הנס נפלא שהיתה בת צ' ולא הפסיקה מלהניקו עד יום גמלו אלא היו מרננים שאין מדרך כל הארץ לעשות משתה ביום הגמל אלא שעשה כן להעמיד דבריו שנעשה לו נס ואינו כן אלא שהביאו אסופי כו' ואמר שכל אחת הביאה בנה ולא הביאה מניקתה אפשר שעשו כן דרך רינון והיתול לומר תניק את בני שאין מניקתן עמי והקב"ה תבע עלבונה ונפתחו שני דדיה כו' ועדיין היו מרננים ואומרים אם שרה הבת תשעים כו' דברים אלו כמו שהם פסוק הוא בפ' לך לך ואברהם אמרם אלא שדרשוהו כאן שאמרם בדרך התימה שכך יאמרו ליצני הדור דאף אם שרה בת צ' תלד [אבל] אברהם היאך יוליד למאה דאל"כ למה הקפיד הקב"ה על שרה ולא על אברהם ואמר מיד נהפך קלסתר כו' נראה שזה היה מיד אחר הגמלתו אבל קודם זה לא היה קלסתר פניו דומה לשל אביו אבל הרא"ם פי' דברי רש"י שבשעת היצירה בעוד שהיה יצחק במעי אמו נדמה לאברהם והוא ע"פ מדרש התנחומא ע"ש ואמרו פתחו כולם ואמרו אברהם הוליד כו' מיתורא דקרא קדריש ליה וכ"כ בתנחומא ע"ש וק"ל:

והוה זקנה. ק"ק דכבר כתיב באנשי סדום מנער ועד זקן וכתיב ואבינו זקן ובאברם גופיה כתיב ואדוני זקן ואברהם ושרה זקנים מאי אולמיה האי קרא ואברהם זקן מכל הני קראי וי"ל דודאי הזקנה ע"ש רוב שנים היה כבר בעולם אלא שלא היה בעולם הזקנה הניכרת בליבון שיער ודבעי משתעי בהדי אברהם כו' וע"ז בקש רחמים להיות הזקנה ניכרת בליבון שיער ודריש לה מדכתיב ואברהם זקן בא גו' דכבר כתיב מקודם שנולד יצחק ואדני זקן ואברהם ושרה זקנים שהיה אז אברהם בן ק' שנה אבל האי קרא ואברהם זקן בא גו' היה אחרי זה לפי שהיה אז יצחק גם בחתימת זקן ומאן דבעי למשתעי כו' וע"כ בקש אברהם רחמים שיהיה לו הזקנה בליבון שיער וק"ל:

אתא יעקב כו'. לפי שלא הזכיר כאן שקרא אותו כמו שהזכיר בפ' הקודמת לפי שהאמירה שאביו חולה היא עצמה הקריאה שנתחדש באביו החולי קודם מיתה דבר שלא היה בא לעולם והוא כדי לברך בניו ויצוה אותן כפרש"י וק"ל:

ג' חלאים חלה אלישע. אפשר שדרשו כן מג' לשונות בהאי קרא חלה א' את חליו ב' אשר ימות ג' וכ"כ בפי' רש"י בפ' חלק ולא מצאנו בו שום עון לתלות חליו רק בשתים אלו שדחפו לגחזי ושגירת דובים כו' וק"ל: