חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי גיטין ד:ד:ב
Chiddushei Ridbaz on Yerushalmi Gittin 4:4:2 (Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Gittin 4:4:2) · חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי גיטין · free full Hebrew text
Open in the reader →ר' אבוה בשם חזקי' בדין הי' שאפילו לשם עבד לא ישתעבד הכ"פ דע"כ הא דחזקי' שלא יהא כל אי"א מפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו וע"כ ישתעבד לראשון לשיטת רש"י ז"ל והרב אלפס ז"ל דאל"כ יפקיע עצמו מן רבו כדי שתמות נפשי עם פלשתים. וע"כ אמרו דישתעבד לראשון. וצ"ב מנין לו. להעבד שישראל אחר יפדוהו ויחזור לשיעבוד להראשון ואלא ע"כ משום דישראל מצווין על מצות פדיון שבוין וכשם שמצות פדיון שבוין על ישראל ב"ח כן נמי מצות פדיון שבוין לפדות עבדים וע"כ לא יפיל עצמו שוב לגייסות דהא ישראלים יפדוהו משום חיוב מצות פדיון שבוין אבל אי אין מצוה לפדות עבדים מי יאמר לו שיפדוהו ישראל לשם עבד או לשם ב"ח ובפרט לשם ב"ח מי יפדוהו. וע"כ הא דחזקי' נמי משום כשם שמצוה כו'. והא דפליגי רבנן ורשב"ג בממנעי ולא פרקי ליה ולרשב"ג ס"ל כשם כו'. לאו דמצוה לפדותו כדי לעשותו ב"ח ז"א דלא מצינו מצוה כזו לעשות מעבד ב"ח והרי אדרבה לעולם בהם תעבודו כתיב אלא דת"ק ס"ל דלא נצטוו ישראל על מצות פדיון שבוין העבדים וע"כ חיישינן דילמא לא פרקי ליה דבשלמא לשם עבד כי פריק ליה הרי לא יפסיד דנוטל דמיו מרבו ראשון אבל לשם ב"ח דאינו נוטל דמיו בודאי מימנע ולא פריק ליה. ורשב"ג ס"ל דמצווין ישראל על מצות פדיון שבוים אפילו בעבדים דהנה במסקנא דפריך הגמ' לרבא דאמר לרבו שני. רבו שני ממאן קני' משבאי שבאי גופי' מי קני ליה ומשני אין קני לו למעשי ידיו כדמסיק אבל הם קונין זא"ז למע"י. והנה לפי מה דקי"ל המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך ג"ש ונמצא דקנין איסור עדיין ברשות הרבו הראשון ולקנין מעשי ידים הרי הוא ברשות רבו שני א"כ כיון דלא קני ליה רק למעשי ידים אין בכחו להוציאו לחירות בג"ש ורק רבו הראשון יכול ליתן לו ג"ש אבל כיון שיתן לו ג"ש הרי היא ישראל ב"ח גמור וע"כ יצא מרשות רבו הראשון דלא מצינו ישראל קונה לישראל במע"י של עב"כ ואפילו ע"ע לא יהי' ולא צריך לצאת אף בש"ש ע"כ דרבו הראשון כשיתן לו ג"ש וצריך ליתן דמיו לרבו השני. והנה רש"י ז"ל והרב אלפס ז"ל פי' דלחזקי' משתעבד לראשון משום שלא יפיל עצמו לגייסות לקיים תמות נפשי עם פלשתים ע"כ משתעבד לראשון. ושיטת התוס' ז"ל דאינו כן אלא משתעבד לשני כמו לרבנן לשם עבד משתעבד לשני כן נמי לרשב"ג. ורשב"ג לא פליג עם רבנן אם לראשון או לשני אלא בנפ"מ בין לשם עבדות בין לשם חירות עיי"ש וע"כ דלפירושם ז"ל אין לפרש דיפיל עצמו לגייסות משום תמות נפשי עם פלשתים ז"א דא"כ מאי מהני התקנה שישתעבד לשני. אלא הפי' של שלא יהא כאו"א מפיל עצמו לגייסות הוא כפי' התוס' רי"ד ז"ל שמא ירצה שהאדון יתייאש מאתו ואח"כ יברח מן הגייסות עיי"ש. אבל השתא דדינא כשם שמצוה לפדות ב"ח כך מצוה לפדות את העבדים א"כ לא יפיל עצמו לגייסות דהא ודאי דישראלים יפדנו טרם שיברח ויצטרך לשעבד. ועפ"ז יתבאר היטב שיטת התלמודים והפוסקי' ז"ל דה"פ בירושלמי ר"א בשם חזקי' בדין הי' אפילו לשם עבד לא ישתעבד פי' לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו ראשון לא משום דהוי לאחר יאוש. לרבו שני לא דלא קנאו שבאי [כפרכת הש"ס דילן על רבא] ולמה אמרו ישתעבד פי' לרבו שני שלא יהא העבד מבריח עצמו מן השבוין. כפי' התוס' רי"ד ז"ל דהעבד יפיל עצמו לגייסות כדי שיתייאש ממנו רבו ואח"כ יבריח עצמו מן שבוין ע"כ אמרו שלשם עבד ישתעבד לשני ומצוה על ישראל לפדות ב"ח וע"כ לא יפיל עצמו לגייסות כי בודאי טרם שיברח יפדוהו ישראל וישתעבד לו. אר"ז מתניתא אמרה כן רבו נותן דמיו ומשחררו הוא התוספתא הנ"ל המובא בהר"נ ז"ל הנ"ל ומפרש דרבו נותן דמיו לשני ומשחררו דהא ע"כ רבו הראשון משחררו כדמפרש לא אמר אלא רבו הא אחר לא דאחר אינו יכול לשחררו דלא קני' לי'. והירושלמי לא מחלק בחידוש החדש דמחדש בבבלי בקנינו דאע"פ שקנה אותו לא קנה אלא למע"י. ז"א דאי קני קני לי' לגמרי ואי לא קנה לא קנה כלל. והילכך כיון דמדינא לא ישתעבד לשני דשבאי לא קני' ליה ורק רבנן תיקנו שישתעבד משום דחזקי' והילכך לא קני אותו קנין איסור. אלא השיעבוד כדי שלא יפיל לגייסות והילכך רבו הראשון משחררו ונותן את דמיו לשני דהא מפסידו מהקנין השיעבוד שיש לו. והילכך ע"כ איירי לאחר יאוש ובדין היא שלא ישתעבד בו השני כלל ורק רבנן אמרו מפני חזקי' שישתעבד לשני הילכך משחררו הראשון ונותן דמיו לשני. ר"א בשם ר' יוסי בדין היא אפילו לשם ב"ח ישתעבד בו לפני יאוש ולמה אמרו לא ישתעבד כדי שלא להוציא לוזה על ב"ח כההיא דאיתא בדף ט' בבבלי שהרי יצא עליו שם ב"ח [וכאוקימתא דאביי בבבלי אך לא מטעמי' משום ממנעי ולא פרקי אלא מטעם שלא להוציא לוזה על ב"ח] וע"ז א"ר יוסי בניחותא כפי' הרמב"ן ז"ל בס' הזכות רשב"ג אומר כשם שמצוה כו' אהן תנינא קדמיא סבר מימר מצווין הן לפדות ב"ח ואין מצווין לפדות עבדים. א"כ ע"כ כאוקימתא דר' אילא דליכא למימר כאוקימתא דחזקי' שלא יהא העבד מבריח עצמו מן שבוין משום דישראל יפדוהו הא רבנן לא ס"ל דמצוה על ישראל לפדות עבדים [וכבר כתבנו דתלי חזקי' בכשם כנ"ל] א"כ ע"כ דמתניתין כאוקימתא דר' אילא ודוק: