חידושי רמב"ן על יבמות עח

נתינים דוד גזר עליהן. כתב רש"י ז"ל כדכתיב והגבעוני' לא מבני ישראל המה, כלומר אין ראוין לבא בקהל וכן פירש הא דאמרינן (לעיל יבמות דף ע"ו) ורבנן הוא דגזרו דנתינים דרבנן שדוד גזר עליהן והא דאקשי (לקמן יבמות דף ע"ט) יהושע גזר עלייהו עבדות דכתיב ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים וכיון שהם עבדים מאליהן נפסלו מלבא בקהל וכן פירש"י ז"ל אף בפרק ואלו נערות (כתובות דף כ"ט) הבא על הנתינה דאסורה כדאמרינן בהערל דוד גזר עליהן ולהאי פירו' הני אמוראי פליגי אדרבה דאמר (לעיל יבמות דף ע"ו) בגירותן הוא דאית להו חתנות. ורבינו תם ז"ל הקשה מדתנן (במכות דף י"ג) ואלו הן הלוקין וקתני ממזרת ונתינה לישראל וא"ת משום ממזרת נקט לה כדקתני גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואע"ג דחלוצה דרבנן הוא מי דמי חלוצה מגרושה קא מרבי' לה ומש"ה קתני לה בהדה בכל מקום אבל נתינה לאו מממזרת אתיא למאי הלכתא קתני לה הכי ותו דהתם קתני סיפא גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת ותריצנא בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף ס"ט) אינו חייב אלא על אחת מהן וחלוצה דרבנן דמשום דקתני לה ברישא בהדדי גלי בסיפא דלאו דאורייתא ואי ס"ד נתינה לאו דאורייתא ליתני נמי ממזרת ונתינה אינו חייב אלא על אחת מהן ונתינה דרבנן ותנן נמי בפ' משוח מלחמה (סוטה דף מ"ד) ר' יוסי אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל זהו הירא ורך הלבב ואתמר עלה בגמ' בעבירה דרבנן לרבי יוסי לא הדר וסוגיין נמי לקמן (יבמות דף פ"ה) אמר רב חסדא ממזרת ונתינה איכא בינייהו מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא וא"ת אי הכי תקשי לן לרבא דמעיקרא דאמר בגירותן שרו לאו מילתא דכיון דמקרא גופה הדר בי' מאי נידוק עלי'. לפיכך פי' ר"ת ז"ל שדוד גזר עליהן שעבוד שלא יהי כגרים משוחררים ומיהו עדיפא משפחה דשפחה אין לה קנס לפי שגופה קנוי קנין גמור לאדון אבל נתינה גיורת גמורה היא ואין גופה קנוי ולפיכך יש לה קנס והא דאמרי' (לקמן יבמות דף ע"ט) אין ראוי לידבק באומה זו לאו לשם נשואין קאמר דהא מדאורייתא היא אלא להיות דבקים בהן ובני חורין כמותן כי ההיא דאמרינן בגיטין (דף כ"ו) מהו לאדבוקי בהו שפי' להתגייר ו להדבק בהן והא דאמרינן בימי ר' בקשו להתיר נתינים משעבודם קאמר ואמר להם חלק מזבח מי יתיר ולכשיבנה ב"ה ישתכח שעבוד מזבח ופליגא דר' חייא דאמר חלק מזבח בזמן שב"ה קיים אסור אין ב"ה קיים מותר לעולם ואי התירו חלקם לא היו צריכין לחוש לחלקו של מזבח. ופי' זה אינו מחוור לי, דמשמע דכולה שמעתי' אמתני' קיימא דקתני ממזרח ונתינה אסורין ותו דאשכחן בירוש' בפ' עשרה יוחסין ר' הונא אמר בימי ר' אלעזר בן עזריה בקשו לקרבן ר' אבין מפיק לישנא בימי ר' אלעזר הקרח אמרו מי מטהר חלקו של מזבח הדה אמרה יהושע רחקן אפילו תימא יהושע רחקן כלום רחקן אלא פסול משפחה אין תימר משום פסולי עבדות מעתה הבא על הנתינה לא יהא לה קנס והתני' הבא על הנתינה יש לה קנס וכך פירושו כיון שאפילו בזמן שאין בית חששו לחלקן של מזבח ש"מ יהושע רחקן ובזמן שאין בית נמי גזר עליהן כדכתיב ושואבי מים לעדה שאם תאמר דוד גזר הרי בזמן הבית גזר כדכתיב ומן הנתינים אשר נתן דוד לעבודת הלוים וכו' ועבודת הלוים היינו עבודת המקדש ובזמן שאין בית מותר ומקשי' אפילו תימא יהושע רחקן כלום רחק אותם אלא שיהו פסולים לבא בקהל א"ת שיהו עבדים מעתה לא יהא להם קנס באונס ומפתה וזו שלא כדברי רת"ם ז"ל אלא שי"ל פליגן גמרי בהא. והר"ר אברהם בר' דוד ז"ל פי' דבגירותן אסרם הכתוב לפי שהיו מתחלתן בגירות ראשון כגירי אריות ויהושע ודוד גזרו עליהן שלא נקבל מהן גרים לעולם כדי להתערב בישראל מ"מ סתמן כתחלתן הן וא"ת א"כ למה יש לה קנס ולטעמי' והא קתני הכותית יש לה קנס אלא הלכה כולם גרים הם והכתוב אסרן לאותן שבע אומות מאותו גירות שבשעת כבוש לפי שעדיין אדוקין בעכו"ם ולא תשתכח מפיהם אם חזרו וקבלו אותן ב"ד לאחר מכן מותרין היו אלא שגזרו עליהם ומשום דתנן ואיסורם איסור עולם מש"ה פרישו עלה שדוד גזר עליהם גזירה זו, זה כתב הראב"ד ז"ל. ולשון הגון אחר מצאתי, שלא אסרן תורה בגירותן אלא לגר ראשון אבל זרעו שנולד בקדושה אינו מהן ומותר לבא בקהל שהרי לא נאמרו בהם דורות ולא עד עולם כדרך שאמר בעמון ומואב ודוד גזר עליהן איסור עולם ובכל מקום ששנינו נתינים יש במשמע גר אחד מן האומות הללו שנתגייר ולפיכך מנאום בכלל פסולי קהל של תורה והא דאמרינן לקמן משה גזר עלייהו שיהו משתעבדים בהן כעבדים הלכך פסולין הן ופריק משה גזר לההוא דרא שאיסורן מן התורה גזר שישתמשו בהן ישראל כדי שלא יטמעו בהן או משום אכזריות שהיו בהן ואתא יהושע ודוד גזר לעולם. ומיהו איכא למידק הא דגרסינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ו) גזרו על פתן ועל שמנם משום יינם ועל יינם משום בנותיהם ועל בנותיהם משום דבר אחר ואקשי בנותיהם דדאורייתא הוא דכתיב לא תתחתן אלמא בעודן עכו"ם אית להו חתנות איכא למימר אין בעודן עכו"ם נמי קיימי בלאו בדרך נשואין ורבה ה"ק לאו מילתא היא דאמרי דמדאורייתא בגירותן שרי דאי משום דבגיותן איתנהו בהאי לאו לא הוה נסיב לה קרא בלשון חתון דבעודן עכו"ם לית להו חתנות אלא ודאי מדאורייתא נמי בגירותן אסירי ומש"ה כתב רחמנא לשון חתון ומיהו ה"נ שבכללן אף בעודן עכו"ם דהא כתב רחמנא בתך לא תתן לבנו ובתו לא תחת לבנך כי יסיר לרבות אף בעודן עכו"ם ובא לשון חתון בכאן לומר לך דרך חתון אסור בזנות לא ומיהו אי לא הוי אסור בגירותן לא הוי נסיב קרא לשון חתון שאין חתנות לעכו"ם כנ"ל אי נמי דרך חתון לעכו"ם מלא תקח נפקא ולאו דוקא לא תתחתן. ואם תאמר בימי ר' היאך בקשו להתיר נתינים והלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין בשלמא לדברי המפרש עבדות גזר עליהם לא היו מבטלין אלא כמי שהפקיר עבדו אלא לדברי האומר פסול משפחה גזרו בהם היאך בקשו להתיר יש לומר לדברי הכל כך גזרו שיהו חוטבי עצים וישראל משמשין בהם כעבדים כמו שכתוב חוטבי עצים ושואבי מים אלמא עבדות גזרו עליהן ולא כוונו בכך אלא כדי שלא יהו חוזרים ומתגיירין ומטעין בישראל והם רצו להתיר חלק שעבודם ולקבל מהם א"נ י"ל כיון שאין זה אלא קנס שקנסום דוד אם ראו ב"ד שראוי לרחם עליהן יכולין היו לקרבן ואין זה כמבטל דברי ב"ד חבירו ורש"י ז"ל עצמו כתב בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ"ד) בלא תתחתן בם וכן נתין דהוא מן הגבעונים וכן כתב בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י"ג).