חידושי רמב"ן על שבועות כח.

שמעתא דרבא ב שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו. יצאו עליה כמה עסיקין והכי נקטינן גירסא ופירושא פטורי בקמייתא דשבועת שגגות אתא לאשמועינן כדאמרי' עלה אף אנן נמי תנינא כו'. שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור פי' ראשונה כל שהיא בין תנאי בין איסור אכילה לתנאיה בשוגג פטור משום שבשעתה דאכיל ליה הוא דחיילא שבועה אשניה ושוגג הוא ושבועת שגגות מותרת כדמייתו לה ממתני' וטעמא משום דכתיב האדם בשבועה. אכליה לאיסור בשוגג נמי פטור משום דבההיא עידנא אכתי לא ידע דחלה עליה איסור שבועה ואע"פ שאכל אח"כ את התנאי במזיד אי איפשר לחייבו משום זדון זה שבשעה שאכלו לאיסור עדיין לא ידע שנשבע ולא חלה עליו איסור שבועה אלא בההיא אכילה קמייתא הוא דחיילא עליה והוא שוגג בה והילכך פטור ובדין הוא דשרי למיכליה שניה הואיל והראשונה בשוגג אלא איידי דבעי למימר חייב אמר פטור. ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב אם תנאי במזיד בראשונה ודאי חייב שבשעת שבועה האדם בשבועה קרינא ביה אכל איסור במזיד ראשון נמי חייב משום דבההיא שעתא ידע דחייל עליה איסור שבועה ואכיל לה ושוגג הוא שאינו סבור לאכול את השניה הילכך ההוא זדון דראשונה שגגה היא לענין האיסור וזדון הוא לענין השבועה שהוא יודע שאיסור שבועה חל עליו וכי אכיל לשניה דהוא תנאי איגלי מילתא דבשעת אכילת הראשונה אסורה היתה עליו והוא היה סבור שהיא מותרת הילכך חייב בקרבן דהא ידע כשאכל את הראשונה שנשבע עליה אלא שהוא סבור שהיא מותרת לו שהוא סבור שלא לאכול את השניה ואומר מותר שגגה היא לקרבן כדאמרינן בפרק ארבע מיתות. אבל אכל לתנאי בשניה במזיד אי אפשר לחייבו על הראשונה האיסור שאכל בראשונה במזיד אע"פ שאותו זדון דראשונה שגגה היא מפני שאינו שב מידיעתו לא באכילת הראשונה ולא באכילת השניה והוכיח סופו על תחלתו שזדון גמור היה. שתיהן בשוגג פטור היינו רישא ומשום שתיהן במזיד נקט לה. שתיהן במזיד בעדים והתראה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש לענין מלקות. תלאן זו בזו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה פטור פי' זדון עצמה שיודע בה שנשבע עליה ותלאה בחברתה ושגגת חברתה שאינו יודע איסור חברתה וסבר שלא נשבע עליה באיסור ובודאי כיון שאכל זו הראשונה בזדון עצמה ושנייה בשוגג של זו הו"ל איסור במזיד ותנאי בשוגג וראוי הוא להתחייב בקרבן דראשונה אלא כיון שאכל השנייה בזדון עצמה לגמרי שיודע בה שהיא איסור ושהראשונה שאכל היא תנאי לזו והרי הוא אוכל אותה במתכוין לעבירה זו פטור הוא משתיהן מפני שאינו שב מידיעתו וכל שאינו שב מידיעתו פטור כדאמרנא לעיל וא"ת וכי איזו ידיעה יש לו בשניה שהוא אסור ואכל התנאי שלו בשוגג והרי היא מותרת לו היא כפי דעתו ושב מידיעתו הוא יש לפרש מאי זדון עצמה שהוא סבור שזו שלפני היא איסור ואותה שאכלתי תנאי ועל דעת תנאי אכלתי אותה דמזיד בחטא הוא כן נ"ל. ועוד אני אומר שהאוכל תנאי ושוגג לומר אסור אני אוכל שבועה חלה עליו דהא תלמוד בין תנאי בין איסור ראשונ' במזיד שניה (מסתברא) [מתסרא] עליה ולא בעינן ידיעה אי מחמת תנאי אי מחמת איסור וכאן הרי זה אינו זכור שנשבע אלא שבועה אחת בין בשעת אכילה הראשונה בין בשניה אלא שמתחלה היה סבור שהראשונה אסור והשניה תנאי ועכשיו אומר חלוף היו הדברים ומ"מ לדבריו בשעת אכילה הראשונה חלה שבועה על השניה והוא אוכל אותה במזיד ועובר על שבועה ודאי בזדון ואינו שב מידיעתו וזה דבר נכון. זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חברתה חייב פי' שגגת עצמה שלא ידע שהיא אסור אבל יודע שחברתה תלויה בה שזו תנאי לשניה וכשאכל את השניה אינו יודע שהיא אסור חייב דהויא לה תנאי במזיד ואיסור בשוגג וחייב קרבן דשניה אבל דראשונה פטור משום דהוא איסור בשוגג ותנאי במזיד דפטור. וא"ת וכיון שיודע שחברתה תלויה בה ואוכל אותה במזיד לא יתחייב כלל מפני שאינו שב מידיעתו כדפרישית כיון שעכשיו הוא סבור שאינו אוכל אלא תנאי אע"פ שיודע שכבר עבר על האיסור שאכלו ועכשיו הוא אוכל התנאי לא חמיר עליה ואי מודעת לה דהשתא איסור אכילה שנשבע עליה פריש הילכך שב מידיעתו קרינא ביה כדאמרי' בפ"ב דנדרים (טו,א) כי לא זהיר בתנאיה באיסורי מיזהר זהיר זהו פי' השמועה מתוקן ומקובל.