חידושי רמב"ן על שבועות יא:

הא דאמרינן רבי שמעון אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין. ואמר ריש לקיש פרה נפדת על גב מערכתה פרש"י משום דלב ב"ד מתנה עליה ולא דייק דהא לית ליה לרבי שמעון לב ב"ד מתנה עליהם כדגמר רבי יוחנן גמריה וכדתנן כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ולא אמרינן לב ב"ד מתנה עליהם וטעמיה דרבי שמעון מפורש בגמרא דקסבר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ופרה קדשי בדק הבית היא והכי מפורש בפרק אין מעמידין דקסבר רבי שמעון פרה קדשי בדק הבית היא הילכך נפדת היא על גב מערכתה ולא כמו שפרש"י ז"ל בכאן ולא כמ"ש בב"ק שהיתה לו שעת הכושר בעודה מפרכסת אלא לאחר שמתה לגמרי נפדת ועוד דאי איתנהו להני טעמי אמאי אמרי' אומר היה ר' שמעון ורבנן אמאי פליגי עליה ואמאי לית להו לרבנן פדיון בעודה מפרכסת א"נ משום דלב ב"ד מתנה עליה ועוד יש מפרשין דאין העמדה והערכה בנשחטה כהלכתה והיינו דאקשינן למתה או נשחטה תפדה הא בעיא העמדה והערכה ומאי קושיא אנשחטה תפדה בעודה מפרכסת אלא ש"מ שאין העמדה והערכה בנשחטה כהלכתה וכי אמרי' בחולין שחט בה שנים או רוב שנים היא כחיה לכל דבריה ונפדת כבר פי' רבינו חננאל ז"ל דההיא מתני' לא תניא אלא דדיקי לה רבנן ממתני' דהעור והרוטב דתנן השוחט לנכרי מטמאה טומאת אוכלין ואינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות או עד שיסיר את ראשה והתם הויא כחיה משום דשחיטתה אינה מתירתה אבל לישראל ששחיטתה מהנה לה שוב אין לה פדיה ויפה כיונו ומיהו קשיא לן היכי אמר רבי שמעון הואיל והיתה לה דמשמע אבל השתא אין לה שעת הכושר ואיכא למימר דרבי שמעון לאחר הזאה קאי וה"ק השתא נמי מטמאה הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם הזאה דקדשי בדק הבית היא ונפדת על גב מערכתה עד שעת הזייה והקשו אחרים והלא שמעינן ליה לר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דאמי ואם כן קודם הזייה נמי כלאחר הזייה היא ולא קשיא לי דכיון דעומדת לפדות אינה עומדת להזות ופרה עומדת ליפדו' היא שאם מצא אחרת נאה הימינה מצוה לפדותה והכי מפור' בפ' המנחות והנסכים. ואיכא דמותיב אשמעתין למה לי שעת הכושר נימא משום דחיבת הקדש מכשירה ומשוי לה אוכלא כדאמרי' גבי עצים ולבונה בפרק השוחט וכ"ת שאני פרה דקדשי בדק הבית היא ואין בה חיבת הקדש והא אמרי' בפ' המנחות והנסכים לרבי שמעון נותר ופרה אמאי מטמאין עפרא בעלמא הוא דכל העומד לשרוף כשרוף דאמי ואמרי' חיבת הקדש מכשירתן ה"נ (לימא) ליה שעת הכושר תיפוק לי' משום דחיבת הקדש מכשירתן ואיכ' למימר מהני בה תיבת הקדש דלא נימא בה כל העומד לשרוף כשרוף דמי ולא הוי עפרא בעלמא אבל כיון דמכל מקום אסורין בהנאה וכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה רשאי להאכילו לאחרים קרוי אוכל שאינו רשאי להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל לא מהני חיבת הקדש לעשות האסור כמותר ולפיכך צריך שעת הכושר תו מקשו עלה ואכתי למה לי שעת הכושר תיפוק לי' משום דסופה לטמא טומאה חמורה ואמרי' במס' נידה בפ' בא סימן תנא דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע מה זרע שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר יצא נבלת עוף טהור שסופה לטמא טומאה חמורה שאינו צריך הכשר ופרישו לה שאינו צריך הכשר שרץ ולא הכשר מים והכא למה לי שעת הכושר ולא קשיא דאוכל שראוי להאכילו לאחרים קרוי מים וכיון שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר שרץ אבל פרה שאינה ראויה להאכילה לאחרים שהרי אסורה בהנאה לא מטמאה טומאת אוכלין אלא משום שעת הכושר אבל שעת הכושר משוי לה אוכל הראוי שכל העומד לפדות כפדוי וכיון שכן שוב אינה צריכה הכשר הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה ומטמאה דגרסי' הכא וה"ג במס' זבחים פרק טבול יום ת"ר פרה ופרים ושעיר המשתלח השורפן מטמא בגדים והן עצמן אינן מטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין דברי ר"מ וחכ"א שעיר המשתלח אינו מטמא כו' מפני שהוא חי ואקשי' עלה בשלמא ר"מ כדתנא רבי ישמעאל על כל זרע זרוע כו' אלא לרבנן אי סבירא להו דתנא דבי רבי ישמעאל אפילו שעיר המשתלח כו' אי לא סביר' להו אפי' פרה ופרה נמי ומפרקינן אמרינן במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר והכי פירושא כשאמר רבי ישמעאל צריכין הכשר ואין צריכין היינו הכשר טומאה שאינן צריכין הכשר טומאה ממקום אחר אבל הכשר מעצמן שיהו אוכלין צריך ושעיר המשתלח אינו אוכל אבל פרה ופרים אוכל הם ואין צריכין הכשר טומאה ממקום אחר וכן פרה לרבי שמעון הואיל והיתה לה שעת הכושר אוכל היא ושוב אינה צריכה הכשר טומאה ממקום אחר תדע דעלה דההיא איתניא ההיא דרבי שמעון בתוספתא הכי רבי שמעון אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין ומשקין הואיל והיתה לה שעת הכושר פרים אינם מטמאין אוכלין ומשקין הואיל ולא היה להם שעת הכושר פי' משום דרבי שמעון הוא דסבר אוכל שאינו ראוי להאכילו לאחרים אינו אוכל הילכך צריך הוא לשעת הכושר כדכתבנו וכל זה תשובה לדברי רש"י ז"ל שפי' מטמאה לאחרים אם נגע בה שרץ וראי' לדבר זה שהרי בנבלת העוף בעינן שיהא ראוי לאכילה וכל שאינו ראוי אינו מטמא טומאת אוכלין אע"פ שסופו לטמא טומאה חמורה כדאמרי' במסכת נידה נבלת עוף טהור שנפלה לגת חשב עליה להעלותו לנכרי טמא לכלב טהור ובמס' כריתות פרק דם שחיטה תניא דנבלת עוף טהור צריך מחשבה ואינו צריך הכשר ומפרש דאינו צריך הכשר משום דסופו לטמא טומאה חמורה אלמא צריך מחשבה והכי מוכח בפ"א במסכת טהרות כך שמעתי ואדרבה ההיא קשיא לי דהכי גרסינן התם מחשבה למה לה לטומאה קלה היא גופה טמאה היא איכא למימר כגון דאיכא פחות מכזית נבלה וצרפיה כו'. אבל ר"ת ז"ל פי' דלא מיקריא סופה לטמא טומאה חמורה הואיל ואינה מטמאה אלא העוסקים בה ולא דמיא לנבלת העוף שסופה לטמא כל האדם וההיא סוגיא דבפ' טבול יום כולה אומר הרב ז"ל דהכי פירושה בשלמא לר"מ סבר דסופן לטמא טומאה חמורה ואית ליה דתנא דבי רבי ישמעאל אבל רבנן אית להו להני הא דתניא דבי רבי ישמעאל כלומר דסופן לטמא טומאה חמורה קרו להו אפי' שעיר המשתלח נמי (אית) להו הכא תנא דבי ר"י כלומר דלא מיקריא סופה לטמא טומאה הואיל ולא מטמאה אלא העוסקין בה אפילו פרה ופרים נמי אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר כלומר הא דאמרי רבנן פרה ופרים נמי מטמאין אוכלין ומשקין דוקא כשנגע בהן שרץ אבל לא בלא נגיעת שרץ שאין סופן לטמא טומאה חמורה ושעיר המשתלח נמי אין סופו לטמא טומאה חמורה הילכך אינו מטמא אוכלין ומשקין ואפי' בקבלת טומאה ממקום אחר דלאו בר קבולי טומאה הוא מפני שהוא חי וכולה סוגיא מסיק לה לפי פי' זה אלא שאין פירושו מחוור ונכון ולפי דבריו מטמאה גרסינן הכא ובהכשר שרץ קאמרי ולדידי אין משמע הסוגיא אלא לומר דרבנן לית להו תנא דבי ר"י ופרה ופרים בהכשר טומאה דהיינו הכשר מים ושרץ מטמו אוכלין ומשקין ושעיר המשתלח אינו ראוי להכשר טומאה ופשוטה היא. וי"מ פרה מטמאה טומאת אוכלין. שאם נגע בה שרץ נטמאת ונפסלה מדין פרה דאע"ג דעפרא בעלמא הוא הואיל והיתה לה שעת הכושר אוכל היא ומהני בה נגיעת שרץ לטמויה ולמפסלה מדין פרה ואלו לא היתה לה שעת הכושר לא היתה מקבלת טומאה ולא נפסלת ואע"ג דקפיד קרא בעוסקין בה שיהיו טהורין גזירת הכתוב ולאו משום טומאת הפרה דהא אפי' עסקו בקנה או בכל פשוטי כלי עץ קפיד רחמנא וזה אינו ויש לפרש אם נפסלה קאמר שמטמאה טומאת אוכלין או אפי' נפסלה בטומאה זו ויצתה מתורת פרה נשארה בו טומאת אוכלין והשתא ליכא למידק הא דסופה לטמא טומאה חמורה וההיא דאמרינן במנחות נותר ופרה אמאי מטמאין דכל העומד לישרוף נינהו משום דאין לה שום פדיון ואיסורי הנאה היא אבל לאו עומדת לשרוף למצותה היא שכבר נפסלה בטומאה זו.ורש"י ז"ל כתב בפ' אותו ואת בנו ואי קשיא למה לה קבלת טומאה היא גופה מטמאה אדם ובגדים פרכי' האי גוונא בכריתות בפרק דם שחיטה ומפרקי' כגון שחפוהו בפחות מכביצה בצק אי משוית ליה אוכל מצטרף בהדי בצק ומקבלו הבצק טומאה אם יגע בטומאה ומטמאה שאר אוכלין ואם לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית בה שיעורא וכי נגעי בה אוכלין אחריני טהורים הן שאינן נוגעין בנבלה אלא בבצק זה לשון הרב ומשמע דלא קשיא אלא משום דסופה לטמא טומאה חמורה ומעתה מטמאה טומאת אוכלין ומשקין דאל"ה מאי קושיא אע"פ שמטמאה העוסקין בה אינה מטמאה אוכלין ומשקין אלא משום דסופה לטמא טומאה חמורה קשיא ליה כדכתבנו ולפיכך מוקים לה להצטרף פחות מכביצה בצק ולומר שהבצק מקבל טומאה אע"פ שהוא פחות מכביצה ולדעת הרב ז"ל שמפרש בכל מקום דכל שהוא אוכלין לקבל טומאה בעינן כביצה לטמא אחרים. ואיכא דקשיא ליה והיכי מצטרף בשר פרה בהדי בצק נימא שבע לה טומאה כדאמרי' בהקומץ רבה גבי עשרון שחלקו לשנים ונטמא אחד מהם והניחו בביצה וחזר טבול יום ונגע בטמא מהו מי אמרינן שבע לה טומאה הכא נמי נימא שבע לה טומאה ולא קשיא דהתם כשנגע טבול יום באותו חלק טמא וכי קאמרינן אנן בנגע בכביצה קאמרינן ועוד י"ל דהתם אין הכלי מצרפן אבל הכא שנוגעין זה בזה כל א' מהן הם חשובין ועוד דהא מיפסיל ההוא בשר של פרה ואינו שבע טומאה מיהו ההיא סוגייא דבפרק טבול יום לא ניחא לפרש"י ז"ל. והפי' שכתבתי למעלה הוא הנכון בשמועה זו וכך שמעתיה בשם רבותינו הצרפתים ז"ל וכתובה בתוספותם בארוכה.

איתיביה מהו שיקרבו זה בזה. וקשה ואמאי לימא לב ב"ד מתנה עליהן פרש"י שיקרבו זה בזה וקשה לי ולימא ליה שעירין שאינן קריבין בזמנן לא שכיחי כדאמרינן לעיל שאני אבודין דלא שכיחי ואיכא למימר נהי דלא מתנו ב"ד במלתא דלא שכיחא לפדותן תמימים ולהוציאן לחולין אבל שיקרבו מתנין ולהכי שמעינן מיהא דלא סבירא לן כלל לב ב"ד מתנה אי נמי הוא הדין דמצי לתרוצי הכי אלא משום דגמריה דר' יוחנן דלר' שמעון לית ליה ומקשה גופיה אורחא הוא לאותובי טובא ואע"ג דמצי לפרוקיה כולהו בחד פירוקא.