חידושי רמב"ן על שבת ע.

חלוק מלאכות מנ"ל אמר שמואל וכו'. לאו טעמא דמתני' מפרש שמואל דהא אסיקנ' דכר' יוסי ס"ל ומתני' לא אתי כר' יוסי דקתני מבעיר באבות מלאכות אלא טעמא דנפשיה קא מפרש:

והא דאקשי' האי במזיד כתיב. וליכא למימר מיתות הרבה רבה כאן דבתרי קטלי ליכא למקטלי' אלא ע"כ דברה תורה כלשון בני אדם או שאם אי אתה יכול להמית במיתה הכתובה בו שתמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו. ופריק אם אינו ענין למזיד תנהו ענין לשוגג ודרוש בי' הכי מאי יומת, בממון:

כתוב בכל הספרים: יכול עשאן כולם בהעלם אינו חייב אלא א' תלמוד לומר בחריש ובקציר תשבות. ועדיין אני אומר על חרישה ועל קצירה חייב שתים ועל כולן לא יהא חייב אלא אחת. ושאל רש"י ז"ל והא מבחריש ובקציר נפקא דהו"ל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו והשיב משום דהו"ל כלל בלא תעשה ופרט בעשה ואין דנין אותו בכלל ופרט ואין זה מחוור משום דבכלל נמי איכא עשה דוביום השביעי תשבות. וטעם אחר אמר, משום דה"ל חריש וקציר ב' כתובין הבאין כא' ואין מלמדין וא"ת א"כ בהבערה ה"ל שלשה וכ"ש שאין מלמדין ובזה י"ל שכיון שאין שלשתן בלאו או בעשה אין דנין אותו בג' כתובין הבאין כא' א"נ כיון דשנים אין מלמדין ויצא שלישי ללמד ע"כ מוקמי' להו לשנים לדרשא אחריתי ול"ל דלמא הבערה ללמד על עצמה יצאת לעשות דינה כיוצא באלו שיתחייב עליו בפ"ע כחרישה וקצירה מדלא כתבה רחמנא התם בחריש ובקציר ומהבערה תשבות וכן פרש"י ז"ל וקסבר שני כתובין נמי אין מלמדין והשתא דיצאת הבערה לחלק חריש וקציר ל"ל לדרשא אחריתא אתא אי לר"ע לענין תוספ' שביעית אי לר' ישמעאל לענין שבת למידרש מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהוא מצוה ואינו מחוור שהיה לו לפרש כן בברייתא בהדיא. ובירושלמי (ז,א) מצאתי כן על ענין אחר, שני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין וכר' ישמעאל חולקין דאמר ר' בון בן חנניא דברי ר' ישמעאל שני דברים שיצאו מן הכלל חולקין פי' קסבר שני כתובין הבאין כא' מלמדין. ובשאר ספרים גרסי' להנך בריית' הכי, יכול לא יהא חייב אלא אם כן עשאן כולן בהעלם א', תלמוד לומר בחריש ובקציר תשבות ונכון הוא שבא חריש וקציר ללמד על הכלל שחייב על כל אחת ואחת בשעשאה בפני עצמה ועדיין אני אומר שאם עשאן כולן בהעלם א' נמי לא יהיו חלוקות ולא יהא חייב אלא אחת ובא הבערה ללמד על הכלל כולו שחייב על כל א' וא' וק"ל דהא שוגג לקרבן דומיא דמזיד לסקילה ואכל חדא ודאי מחייב דהכי אזהר רחמנא כל מלאכה ומקושש נמי חדא עבר ואיחייב מיתה, ושמא שוגג שאני: